בהר | מה נאכל בשנה השביעית?

 

"מה נאכל בשנה השביעית"[1]

א. "צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר"[2]

בפרשת בהר התורה מצווה של שמירת השביעית ומתייחסת לחשש הכלכלי שמצווה זו עלולה לעורר:

...כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה'.

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.

וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.

אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ.

וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ.

וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל...

וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ.

וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ.

וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים.

וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן.

(ויקרא כ"ה, ב - כב).

ר' יוסף יוזל הורביץ (הסבא מנהוברדוק) שואל שאלת הבהרה פשוטה ביחס לפסוקים הללו: מתי תשאל שאלת "מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת"? מצד אחד, לא סביר שהשאלה תתעורר בשנים שלפני השמיטה, בשעה שיש לאדם אוכל כדי צורכו; מצד שני, כאשר מגיעה השנה השביעית והשאלה אמורה להתעורר, הבטחת התורה על כך שאין מקום לדאגה בגלל הברכה שתשרה ביבול השנה השישית אמורה כבר לחול. אם כן, מתי יכולה להתעורר שאלת "מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת"?

וזו תשובתו של ר' יוזל:

אמנם עיקר השאלה של "וכי תאמרו מה נאכל" לאחר התבוננות נראה, כי ישאל אותה, לא בשנה הששית, ואף לא בשנה השביעית על מכאן ולהבא, אלא דוקא בשנה הראשונה. כי הנה טבע האדם להיות צופה ומביט למרחוק, ודואג היום על כמה שנים, ואם עולה על מחשבתו שלאחר זמן יצטרך לאיזה דבר הכרחי, כבר הוא מפחד להיכנס אל המחר בידיים ריקות ומפני טרדת נפשו שמא לא ישיג למחר די סיפוקו, ע"כ[3] הוא מתחיל לקמץ מהיום בשביל המחר, ומצמצם גם מההכרח של היום בשביל המחר, וזשה"כ[4] "ובטן רשעים תחסר",[5] כי דאגת מחר אינה נותנת לו לאכול היום לשובעו וגם המחר כשיבוא נעשה "היום", ולכן תמיד בטנו תחסר לו.

וכנסיון הזה יהיה אצל מצות שמיטה, כי תיכף כאשר יכנסו לארץ ישראל...אז יתחיל להתעורר בלבם הנסיון של דאגת מחר, דין השמיטה העתיד לבוא לאחר שש שנים, שהתורה אסרה אז לזרוע...ובזה יהיה לבו של האדם נוקפו: איך יעשה, כי הדין הוא מוכרח לקיים כהלכתו, ועל הצמיחה של שלש שנים אינו יכול להיות בטוח, וא"כ[6] יהא מפחד כל הימים מה יאכל בשלש השנים...ויקח עצה לקמץ מכל חודש ומכל שנה, ויצמצם וידקדק שלא לאכול לשבע לחמו, אלא רק כדי לשבור רעבונו, כדי שישאר לו מזון מכל שנה, לכלכל עצמו בשלש השנים, למען שלא יסבול אז דוחק ולחץ של רעב גמור ועוד יסבור כי טוב הוא עושה ושכונתו לשם שמים, כדי שלא להכניס עצמו בנסיון של רעב, המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ואיזה מענה יוכל להיות עליו.

("מדרגת האדם", דרכי הבטחון פרק ו', עמודים קצט - ר).

ר' יוזל מפרש ששאלת "מה נאכל" עשויה להתעורר כבר בשנה הראשונה: טבעו של האדם לדאוג לעתידו, וכבר מהשנה הראשונה הוא עלול לקמץ ממזונו כדי שיישאר לו אוכל לשנה השביעית והשמינית.

ב. שנת השביעית ומידת הבטחון

ר' יוזל מחדד את הבעייתיות שבשאלת "מה נאכל" דווקא בהקשר של מצוות השמיטה:

ונמצא שיש כאן מצודה גדולה של "דאגת מחר", שתקלקל מטרת מציאות דין השמיטה לגמרי, כי עיקר תעודתה ללמד דעת את האדם, למען ידע כי לה' הארץ, ואף בעסקו בשדהו בששת השנים לא יאמר "כחי ועוצם ידי",[7] רק ידע כי "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה'",[8] ואסרתו התורה אפילו "ספיח קצירך",[9] כדי שיצא בקצה האחרון של היפוך ההשתדלות עד שאפילו מהשתדלות העבר אינו רשאי ליהנות, למען יזכור הארבעים שנה שאכלו ישראל מן במדבר, וירגיש אז, כי הישוב והמדבר שוים הם לעומת השגחתו ית',[10] ולבסוף מלבד שלא יתלמד מדת הבטחון גם על "היום", עוד יכשל ברשת גדולה של "צרת מחר".

ומתחילת ידאג דאגת מחר מפני קיום המצוה, ואח"כ ידאג גם מפני דבר הרשות, ונמצא בטלה הרגשת ההשגחה הפרטית, כי השאלה אינו שואל דוקא האיש אשר אינו מאמין בתורה, ואינו רוצה במצוותיה אלא אדרבא, אדם אשר מוסר נפשו לתורה, והראיה שיכול לסבול ולקמץ הרבה שנים, למען יהיה ביכלתו לקיים מצות השמיטה, ואם יחסר לו שלמות מדת הבטחון, יפול במצודת הקמצנות ודאגת מחר על חשבון המצוה, בשעה שעיקר מטרת המצוה ללמדו מדת הבטחון, ולהגדיל אמונתו ובטחונו בעזר ה' יתעלה.

(שם, עמודים ר - רא).

אחד הטעמים שמביא בעל ספר החינוך למצוות השמיטה הוא חיזוק הביטחון בה' (ספר החינוך, מצוה פ"ד), ולאור זאת ר' יוזל מעיר ששאלת "מה נאכל" עלולה לגרום לכך שלא רק שהשמיטה לא תחזק את מידת הביטחון של האדם בה', אלא להיפך - היא תגרום לו לדאוג לעתידו ולא לבטוח בה' שיספק צרכיו בשנת השמיטה. דווקא הרצון להצליח לשמור את מצוות השמיטה כהלכתה עשוי להביא את האדם להיערך לשמיטה מראש ולא לסמוך על ברכת ה' המובטחת.

לאור חשש זה ר' יוזל מפרש את משמעותה של הבטחת התורה "ואכלתם לשבע וישבתם לבטח עליה":

ולכן כתבה התורה "ואכלתם לשבע וישבתם לבטח עליה",[11] מה שיתכן לבאר כי אין כוונת המקרא להבטיח לבד, כי אם גם כן להזהיר, בגדר "אני מצוה לכם שתאכלו לשבע, ולא תצמצמו כלל", מפני שהתורה ירדה לסוף דעתו של אדם, שכתחילת השנה הראשונה כבר ידאג דאגת העתיד, מצד דין השמיטה, אשר ירצה לקיימה, ובודאי יקח עצת הקמצנות, לכן הזהירה התורה אזהרה חמורה "ואכלתם לשבע", שלא ישתמשו בתחבולה של קמצנות, ולא יצמצמו מהיום על לאחר זמן, "וישבתם לבטח עליה", בלי שום דאגת מחר מקיום דין השמיטה.

(שם, עמוד רא).

המשפט "ואכלתם לשבע", להבנת ר' יוזל, איננו רק הבטחה, אלא גם ציווי שמופנה כלפי שומרי השמיטה: "אכלו לחמכם לשבע במשך כל השנים, וביטחו בה' שיברך את השנה השישית אשר מיבולה תאכלו שלוש שנים".

ג. "במדה שאדם מודד בה מודדין לו"[12]

על גבי הדברים הללו, מוסיף ר' יוזל ושואל:

אמנם עדיין צריכים אנו להבין, למה היה ההכרח להזהיר על הקימוץ בשעת צווי דין השמיטה, הלא אין זה דבר נצחי? כי לא שייך הפחד אלא רק בשמיטה הראשונה, שעדיין לא ראו בעיניהם מציאות הברכה, אבל אחר שתעבור השמיטה הראשונה ויראו הברכה בעיניהם, הלא יבינו מראש כי הקמצנות היא לבטלה, וממילא לא יעשו שוב כן, וגם בלי אזהרה לא יעשו שוב כן בשמיטה השניה, וזה דוחק שתהיה האזהרה רק על השמיטה הראשונה לבד ?

(שם, עמוד רב).

שאלתו של ר' יוזל היא מדוע התורה הוצרכה להזהיר את שומרי השמיטה מפני קימוץ וחסכנות לקראת השמיטה: מאחר שהתורה הבטיחה שתהיה ברכה בשנה השישית, כבר בשמיטה הראשונה ידעו כולם שאין טעם לחסוך לקראת השמיטה (ר' יוזל לא מוכן לקבל שהציווי שנכתב בתורה מתייחס רק לבני אותו דור לפני השמיטה הראשונה, שעדיין לא התוודעו לברכת השנה השישית):

בתשובתו מחדש ר' יוזל יסוד מרכזי במהות הביטחון:

אמנם, אם נשכיל בינה נבין כי היתה אזהרת התורה על כל השמיטות כולן העתידות לבוא, וזה ענין דק מאוד, והוא סוד בענין הבטחון, שנכלל במאמר "וצויתי את ברכתי"[13] בגדר תנאי, כי באמת אין הקב"ה נותן ברכה למעלה מדרך הטבע, אלא להבוטחים בו ומסתופפים בצלו, כמשה"כ[14] "ה' צלך",[15] ואמרו חז"ל: "מה הצל הזה כשאתה מראה לו אצבע אף הוא מראה לך אצבע, וכשאתה מראה לו יד, אף הוא מראה לך כל היד"[16], ולפי מדת התקרבות האדם אל ה', כן תחול עליו השגחת ה' וטובו, ומדת הקב"ה לפי מדת האדם, במדה שאדם מודד בה מודדין לו,[17] ואם כן מי שידאג דאגת מחר ויפחד לבטוח על התורה, ויקמץ מששת השנים על השנה השביעית, אצלו דוקא לא תהיה הברכה מצד השפע האלקי, כיון שלא השליך על ה' יהבו, והתחכם מקודם להכין בעצת עצמו, ואם כן מה לו לברכה, אחר שיש לו מן הקימוץ? ולכן לא תחול עליו ברכה, כמבואר בחוה"ל:[18] "כל מי שבוטח בזולת ה' מסיר האלקים השגחתו מעליו ומניחו ביד מי שבטח עליו".[19] ולא תצמיח לו בשנה הששית על שלש השנים לפי שלא בטח בה', והוא "הדואג" לא יבין סבת הדברים, ויקח מזה ראיה ומופת חותך כי טוב עשה, מה שהכין לעצמו ישועה שש שנים מקודם, והראיה כי לא צמח יותר, ואלו לא עשה הכנה היה מת ברעב, ומאושר הוא שדאג דאגת העתיד, והוא מפני שטותו לא יאמר מפני מה לא צמחה לי ברכה מפני שקלקלתי בעצמי, שהכנתי ולא בטחתי בה', אלא יטעה לאמור יפה עשיתי מה שהכינותי, ולא הפקרתי עצמי אל המקרה ח"ו.[20] ועליו כתבה התורה, "והלכתם עמי בקרי, אף אני אלך עמכם בחמת קרי",[21] ולא יכול לזכות ולראות בישועתו של הקב"ה, ונשאר נלכד במצודת דאגת מחר, ובראיות ואותות ומופתים כי כך טוב ויפה, וממנו עוד ילמדו בניו אחריו, ונמצא כי הטעות הזה מלבד שלא יתברר למפרע, אלא עוד ימשך עד סוף כל השמיטות ועד סוף כל הדורות, כי הדור הבלתי מתבונן דומה לכת עורים אשר כל אחד נשען על כתף חבירו, וכשהראשון נופל יפלו כולם אחריו. וע"ז[22] באה התורה להזהירנו אזהרה גדולה ותמידית, "ואכלתם לשבע לחמכם", ותוכן האזהרה הוא שלא לדאוג דאגת מחר, לאמר, איך נקיים דין השמיטה כי אני ה' הוא המצוה לשמוט הארץ בשנה השביעית, ואני ה' מצוה הברכה, ואין לכם לדאוג כלל, ולא לקמץ, אלא לאכול לשבע ולישב לבטח בבטחון חזק, כי גם בלא הכנות והזמנות וקימוצים ודקדוקי עניות, גם אז יהיה על שנה השביעית והשמינית בהרחבה, ואז אם תתנהגו ככה יצמח לכם ברכה ממני מהשפעתי.

(שם, עמודים רב - רג).

ר' יוזל מסביר שהמצווה שלא לדאוג את דאגת המחר ולבטוח בה' נאמרת לדורות. הנהגת ה' עם האדם תלויה בהתנהגותו של האדם, ולכן מי שאינו בוטח בה' לא יזכה לראות את ברכת ה'; וכתוצאה מכך, האדם יצדיק את חוסר הביטחון שלו ויחזור וידאג לעצמו ולא יבטח בה'. לכן, התורה מצווה לדורות שעל יהודי להשליך יהבו על ה' ולא לדאוג דאגת מחר: אם הוא יבטח בה' הוא יזכה לראות את ברכתו, והוא יבין שאין טעם בדאגת העתיד אלא צריך לבטוח בה'.

לקראת סוף הפרק מנסח ר' יוזל ברוח הדברים הללו אמירה כללית בנוגע למידת הבטחון:

הרי לנו מזה שהעיקר שיאכל לשובע לחמו ולא ידאג דאגת מחר ולא יקמץ כלום, ואין חילוק מה הוא הקימוץ, אם יקמץ ממאכלו או אם יקמץ מהרוח שלו, כי לפעמים יקמץ האדם מן התורה... מה שחושב אשר על ידו יפתור שאלת מחר, ובאמת יטעה אחר כך שהשתדלותו עלתה לו, אבל לא כן הדבר, כי לו היה לוקח מן התורה לשובע כמות שהיא, כי אז היתה מצוה לו הברכה והיתה לו אז ראיה אחרת, שהתורה נתנה לו כל מה שצריך, ולא לקחה ממנו כלום, ויכול כל אדם למסור את עצמו אל התורה, ואל כל חלקי השלמות בכלל ובפרט, בבלי שום חשש ודאגה של שאלת החיים, כי התורה תתן לו ברכה בכל שאלות החיים שלו.

(שם, עמודים רג - רד).