"מה תנחמוני הבל" - לבירור הקשר בין פסח לבין תשעה באב

  • הרב אליקים קרומביין

"'השביעני במרורים' - זה יום טוב ראשון של פסח, דכתיב בו 'על מצות ומרורים'; 'הרווני לענה' - מה שהשביעני בליל יום טוב הראשון של פסח, הרווני בליל תשעה באב, לענה.  הווי ליל יו"ט הראשון של פסח, הוא ליל תשעה באב"     (איכה רבה ג', ה', ומעין זה בפתיחה שם י"ח)

             המדרש עומד על העובדה שפסח ותשעה באב חלים תמיד באותו יום בשבוע.  אמנם, כתב שו"ת בית הלוי (דרוש ב') "דאין בזה לכאורה שום נפקא מינה באיזה יום בשבוע חלו", אולם, נראה שהמדרש רואה קשר מהותי בין השניים.  שאלה זו נדונה בבית הלוי שם בדרוש ד', וכן במפרשי המדרש על אתר.  להלן נצא בעקבותיהם ונתרום את חלקנו בהסבר המדרש.

  

משמעות המרור בליל הפסח

             בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, אנו מבחינים בין פסח מצרים לבין פסח דורות.  איזה מהם הוא העיקר?  בפשטות נראה שהעיקר היה פסח מצרים, הקרבן שבזכותו - לפי המדרש הידוע - יצאו אבותינו ממצרים, ופסח דורות אינו אלא זכר לפסח הראשון.  ברם, תפיסה זו מנוגדת לפשוטו של מקרא - "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר: בעבור  ז ה  עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות י"ג, ח) - "בעבור שאקיים מצוותיו, כגון: פסח, מצה ומרור הללו" (רש"י, שם), משמע שיציאת מצרים היתה  ל מ ע ן  קיום מצוות הפסח לדורות.  ראיה חזקה לכך יש להביא מאותו שילוב מיוחד במינו שבין הסטוריה והלכה, המאפיין את פרשת יציאת מצרים בתורה.  דוקא כאשר הדרמה בשיאה, מוצא הקב"ה לנכון לצוות את ישראל בפרוטרוט, לא רק לגבי משימתם המיידית, אלא לגבי מצוות הפסח לדורות.  עבור ישראל, אותה שעה היתה עמוסת חידושים ורוויית מתיחות; הם נדרשו למבצע שמעולם לא התנסו בו או בדוגמתו.  כלום לא היתה יכולה להימצא שעת כושר יותר מרווחת להוראות, שממילא לא היו צורך השעה?  התמיהה היא בוודאי במקומה, רק אם נאמר שפסח דורות אינו אלא זכר לפסח מצרים.  אולם, לאור הקביעה "בעבור זה", אין מקום יותר טבעי והכרחי לצוות על פסח דורות מאשר כאן.  על ישראל  ל ה ב י ן  את גאולתם ואת ייעודה.  ולא זו בלבד, אלא שאלמלא הציווי על פסח דורות, היה פסח  מ צ ר י ם  נשאר כתופעה בלתי מובנת.

             אותם עבדים מדוכאים - מה עבר בראשם למשמע הציווי להקריב קרבן פסח?  הרי בוודאי הכירו הם קרבנות חג, שהוקרבו - להבדיל - אצל שכניהם עובדי האלילים.  הדר החגיגיות, שמחת ההמונים הנאספים ברבבותיהם, תחושת היציבות של עם הריבון בארצו - כל זה ראו הם אצל המצרים, ועיניהם כלות.  עתה, בא משה רבינו אל אבותינו ובשורת המצווה בפיו - חג לה'!  חג לישראל!  אבל כיצד?  ללא מזבח?  מריחת דם על פתחי בתי חימר?  במעין מחתרת ("לא תצאו איש מפתח ביתו")?  בחיפזון?  בישיבה "על המזוודות"?  אי אפשר היה לצוות על פסח מצרים בלי "לנקותו" מכל חשד של "לעג לרש".  החג האמיתי הוא לפנינו, לעתיד לבוא, בארץ ישראל, ובעבור     ז ה  - למען אותו עתיד - אתם יוצאים.  מה נדרש מכם היום?  להפגין את אמונתכם באותו עתיד.  תחוגו את הפסח היום, בניכר, תחת רצועת הנוגשים, בתנאים בלתי אפשריים, משום שאתם מצפים לגאולה עתידית ודרוכים לה, ומעלה אני עליכם כאילו חגגתם את הפסח כהלכתו ובמלוא הדרו.

             למה הדבר דומה?  לאותה מצוות נביאים - "הציבי לך ציונים, שימי לך תמרורים" (ירמיהו ל"א, כ) - בצאתנו לגלות יש להציב סימני היכר ואבני דרך, על מנת שבקלות נדע את הדרך הזרה, ואות הם ש"לא אבדה תקוותך, כי עוד תשובי אל ערייך אלה" (רד"ק).  ופירשו חכמינו בספרי: "אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוץ לארץ, היו מצוינין במצוות, שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים" (הובא ברמב"ן, ויקרא י"ח, כה).  אין זה משנה אם כוונת הספרי היא לכלל המצוות, לפי שיטת הרמב"ן ש"עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'", וממילא קיומן בחו"ל הוא רק בבחינת "ציונים", או רק לאותן מצוות שקיומם מתבטל מדאורייתא בזמן החורבן, וחכמים חייבו אותם בזמן הזה ובגלות.  בכל מקרה, מסירותנו לדבר ה' ואמונתנו בעתיד מתגלמות בקיום מצוות בתנאים בלתי אפשריים, בתקופות חורבן וגולה.  הולכים אנו בזאת בעקבותיו של דור יוצאי מצרים, ש"חגג" את הפסח בצל שיעבוד, מתוך אמונה ודאית שמעשיהם הצנועים עתידים להתפרש על ידי בני בניהם, בחגיגה המליאה של פסח דורות.  בזכות אמונה זו נגאלו.

             בזה ניתן ליישב קושי מהותי בקשר למצוות מרור, התלויה מדאורייתא בקרבן פסח הנאכל "על מצות ומרורים" - כיצד משתלבת אכילת הפסח, סמל הגאולה, עם מרירות השיעבוד?  וכיצד זה הפריז הלל עוד יותר, ודרש שהמרור ייאכל ממש בבת אחת עם הפסח?  אלא, שעבור אבותינו במצרים, סימל המרור את נצח אמונתם, דהיינו, אנחנו בגולה, וטעם המרור עוד בפינו, ואף על פי כן!  וכן בפסח דורות, מהווה המרור חוליה המקשרת בינו לבין פסח מצרים.  פסח זה התחיל כבר אז, עוד בכור הברזל, שם נזרע הזרע, והיום אנחנו אוכלים את הפרי.  פסח דורות הוא פירושו של פסח מצרים, מסקנתו הבלתי נמנעת.

             בסיכום: צירוף המרור לפסח אומר שהאמונה בעתיד מנצחת את דיכאון ההווה:  א פ ש ר 

ו א פ ש ר  ל ט ו ם  א ת  ה ג א ו ל ה  ב ג ר י ס ת  ק ל ח י  ה מ ר ו ר .

  

עיוות סדרי עולם

            על מנת לראות את הקשר שבין פסח לבין תשעה באב, עלינו להבהיר קודם עניין אחד הקשור לפרשיות התוכחה.  עמנו למד להכיר היטב בימי חייו את החוויה של הידרדרות מפסגת האושר לבור תחתיות.  ברם, דומה שנקודה אחת היא שמחריפה במיוחד את הטרגדיה.  נדגים זאת על ידי השוואת קללות מקבילות בשתי פרשיות התוכחה שבתורה.  בפרשת בחוקותי נאמר: "ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה ... ולא תתן ארצכם את יבולה, ועץ הארץ לא יתן פריו".  לעומת זאת, בספר דברים נאמר: "זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף, כי יחסלנו הארבה.  כרמים תטע ועבדת, ויין לא תשתה ולא תאגור, כי תאכלנו התולעת".  מדוע התיאור השני הוא מחריד הרבה יותר מהראשון?  משום שהראשון מתאר את סילוקה המוחלט של הברכה והחלפתה בקללה (=אין גשם, אין יבול), בעוד שהשני מתאר מציאות בה היה פוטנציאל לברכה, אלא שזה  ה ת ע ו ו ת  - יש יבול, אך הארבה אוכל אותו.  דוגמאות נוספות: היציאה לגולה בספר ויקרא היא מוחלטת, ואילו בדברים היא מתבצעת בשלבים: ראש המשפחה נשאר על אדמתו, על מנת שיוכל למצות את האסון.  פעם הדהדו בביתו קולות ילדים משחקים, ועכשיו "בניך נתונים לעם אחר, ועיניך רואות".  הגר, שפעם קיבל את מרותנו, עכשיו "עולה עליך מעלה מעלה".  בויקרא נאמר: "ואכלת בשר בניך", אבל בדברים מודגש שדוקא "האיש הרך והענוג", שיא העדינות וההומניות, הוא זה שיבצע את הזוועה.  בקצרה: תכלית הטרגדיה אינה ביציאה לגלות, אלא כאשר החיים בבית הופכים לסיוט; לא כאשר המציאות משתנית עד בלי הכר, אלא דוקא כאשר היא מוכרת היטב, כאשר מבעד לעוינות ולאיבה ניתן עדיין להבחין באותו עולם, שפעם השפיע לנו מטובו ומברכתו.

  

"קראתי למאהבי המה רמוני"

             לאור זה, נוכל לעמוד על דבריו התמוהים של רשב"י במדרש על הפסוק "קראתי למאהבי המה רימוני", המפרש שה"מאהבים" הם דוקא  נ ב י א י  ה א מ ת , "שהיו מאהבין אותי לקב"ה; 'המה רימוני', שהיו מרמין בי ואומרים לי, הפרישו תרומה ומעשרות.  וכי יש תרומה ומעשרות בבבל?  אלא, בשביל לאהבני להקב"ה.  הוא שירמיה אומר 'הציבי לך ציונים' - הצטייני במצוות שהיו ישראל מצויינין בהם".  הננו נתקלים שוב באותו מושג נפלא, שכבר עמדנו על סודו וכחו.  איזו "רמאות" יש למצוא ברעיון נהדר זה, המבטא את אמונתנו ודבקותנו בתורה, למרות כל מה שעובר עלינו?  מסתבר, שכאשר אנו מסתכלים דרך האספקלריה של החורבן, איננו מסוגלים - ואיננו רוצים - לראות ב"הציבי לך ציונים" יותר מאשליה מרה.  תרומות ומעשרות בחוץ לארץ?  נטילת לולב כל שבעה - "ושמחתם לפני ה' א-להיכם" - על נהרות בבל?  הייתכן עיוות יותר גדול?  כל מי שעיניים בראשו רואה שכל קיום התורה בנוי על הנחה אחת:  ע ם  ה ת ו ר ה  י ו ש ב  ב א ר צ ו .  באיזו מעבדה מטורפת נוצרה המצאה "גאונית" זו - קיום תורה, חיי קהילה, ואפילו מצוות התלויות בארץ - בגלות?  האם השכל השפוי יכול לקבל ברצינות את טענת הנביאים, שמצב זה "מאהב" אותנו על הקב"ה?  הרי אילו היינו באמת אהובים על הקב"ה, היינו נשארים עדיין  ש ם , ולא יושבים  פ ה  ומשחקים ב"נדמה לי".  מצב זה אינו אלא ביטוי למחלת רוחה של כלה, שהתרגשה וממשיכה להתאפר לכבוד בעלה, כאילו דבר לא אירע.

 

            אלמלא עקשנותם של "המאהבים", טוענת כנסת ישראל, היה החורבן עוד נסבל.  יכולנו אז להתנתק נפשית מאותן מצוות, בבחינת "הלכתא למשיחא" וחסל.  אבל "מאהבי" אינם מרפים.  משום מה, חייבים הם לקחת את אותה תורה שפעם היתה נהדרת, לצמק אותה עד שתתאים גם לגלות, ולכוף עלינו את שמירתה.  התוצאה היא, שאנו נזכרים חדשים לבקרים  ב מ ה  ש ה י ה 

י כ ו ל  ל ה י ו ת , בעבר המפואר, שעכשיו ממשיך להביט בנו דרך המסכה האומללה של "הציבי לך ציונים".  לשוא ינחמונו נביאי האמת עם חזיונותיהם לעתיד, עם שבועותיהם והבטחותיהם;

ה מ צ י א ו ת  היא שהקב"ה השליך אותנו מעל פניו.  איננו שועים לקביעתם, שע"י הצבת ציונים אפשר "לחיות את החלום", כי אנו טוענים כלפיהם שככל שמתארכות השנים, הופכים היינו ותולדותינו לחלום אחד גדול.

             כשם שחוויית החורבן מכריחה אותנו לראות את "הציבי לך ציונים" בעיניים אחרות, כן הדבר ביחס לאב הטיפוס של אותו תפיסה, הלא הוא פסח מצרים.  פעם היינו אוכלים את המרור, על מנת להזדהות עם אמונתם ההירואית של אבותינו במצרים, שהוצדקה והוגשמה בחגיגת הפסח במקדש.  אבל נכון לעכשיו, פסח במקדש היה לאפיזודה חולפת, בינתיים פסח מצרים - קיום מצוות בתנאי מצוקה - הוא הדומיננטי "לדורות".  עבור כנסת ישראל היגעה, רק גאולה מוחלטת יכולה להצדיק את הפרשנות הישנה של פסח מצרים, כציון דרך לעתיד לבוא.  בשלב זה, אין פסח מצרים אלא דוגמה נוספת לתופעה עגומה החוזרת ונשנית - קיום מעוות של תורה נהדרת, הקיימת רק בחלומותיהם של חוזים.  המרור היה אמור להיות מצע לקרבן פסח, אך מתשעה באב ואילך הוא מקבל פרספקטיבה אחרת:  ה ק ר ב ן  נ ע ל ם  ו ה מ ר ו ר  נ ש א ר .  המרור של פסח מצטרף למרור של תשעה באב,  ו ב ש נ י ה ם  י ח ד  מתקיים "השביעני במרורים, הרווני לענה".

  

"אחוז בזה, וגם מזה אל תנח את ידיך"

             בדברינו  הצגנו שתי נקודות מבט בעניין "הציבי לך ציונים" - זו של הנביאים, המסורתית והמקובלת, וזו של כנסת ישראל, כפי שלדעתנו מתבטא בדברי רשב"י במדרש איכה.  אנו אמונים על ההסתכלות הראשונה, כשם שבדרך כלל נוטים אנו לראות את כל מאורעות תקופתנו בעינים אופטימיות.  ב ת ש ע ה  ב א ב , לפחות, יש צורך לבחון את הדברים מבחינת המציאות.  דוקא לנו, שזכינו לחזור לארץ, הדבר נחוץ ביותר.  אחרת אנו עלולים להמשיך כל ימינו להשתמש במושגים כגון "ראשית צמיחת גאולתנו" וכיו"ב, בלי לשים לב שלמעשה לא זכינו אלא ל"ציונים", למהדורה מצומקת של הדברים.  דוקא בגלל שזכינו להרבה  מ ס מ מ נ י  הגאולה, עלינו לכאוב ביתר שאת את השאלה: היכן  ה ת ו כ ן  האמור להיות פה?  מי יתן ונזכה במהרה לתשובה מלאה לאותה שאלה נוקבת.