"מה תנחמוני הבל" - לבירור הקשר בין פסח לבין תשעה באב
"'השביעני במרורים' - זה יום טוב ראשון של פסח, דכתיב בו 'על מצות ומרורים'; 'הרווני לענה' - מה שהשביעני בליל יום טוב הראשון של פסח, הרווני בליל תשעה באב, לענה. הווי ליל יו"ט הראשון של פסח, הוא ליל תשעה באב" (איכה רבה ג', ה', ומעין זה בפתיחה שם י"ח)
משמעות המרור בליל הפסח
ו א פ ש ר ל ט ו ם א ת ה ג א ו ל ה ב ג ר י ס ת ק ל ח י ה מ ר ו ר .
עיוות סדרי עולם
על מנת לראות את הקשר שבין פסח לבין תשעה באב, עלינו להבהיר קודם עניין אחד הקשור לפרשיות התוכחה. עמנו למד להכיר היטב בימי חייו את החוויה של הידרדרות מפסגת האושר לבור תחתיות. ברם, דומה שנקודה אחת היא שמחריפה במיוחד את הטרגדיה. נדגים זאת על ידי השוואת קללות מקבילות בשתי פרשיות התוכחה שבתורה. בפרשת בחוקותי נאמר: "ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה ... ולא תתן ארצכם את יבולה, ועץ הארץ לא יתן פריו". לעומת זאת, בספר דברים נאמר: "זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף, כי יחסלנו הארבה. כרמים תטע ועבדת, ויין לא תשתה ולא תאגור, כי תאכלנו התולעת". מדוע התיאור השני הוא מחריד הרבה יותר מהראשון? משום שהראשון מתאר את סילוקה המוחלט של הברכה והחלפתה בקללה (=אין גשם, אין יבול), בעוד שהשני מתאר מציאות בה היה פוטנציאל לברכה, אלא שזה ה ת ע ו ו ת - יש יבול, אך הארבה אוכל אותו. דוגמאות נוספות: היציאה לגולה בספר ויקרא היא מוחלטת, ואילו בדברים היא מתבצעת בשלבים: ראש המשפחה נשאר על אדמתו, על מנת שיוכל למצות את האסון. פעם הדהדו בביתו קולות ילדים משחקים, ועכשיו "בניך נתונים לעם אחר, ועיניך רואות". הגר, שפעם קיבל את מרותנו, עכשיו "עולה עליך מעלה מעלה". בויקרא נאמר: "ואכלת בשר בניך", אבל בדברים מודגש שדוקא "האיש הרך והענוג", שיא העדינות וההומניות, הוא זה שיבצע את הזוועה. בקצרה: תכלית הטרגדיה אינה ביציאה לגלות, אלא כאשר החיים בבית הופכים לסיוט; לא כאשר המציאות משתנית עד בלי הכר, אלא דוקא כאשר היא מוכרת היטב, כאשר מבעד לעוינות ולאיבה ניתן עדיין להבחין באותו עולם, שפעם השפיע לנו מטובו ומברכתו.
"קראתי למאהבי המה רמוני"
אלמלא עקשנותם של "המאהבים", טוענת כנסת ישראל, היה החורבן עוד נסבל. יכולנו אז להתנתק נפשית מאותן מצוות, בבחינת "הלכתא למשיחא" וחסל. אבל "מאהבי" אינם מרפים. משום מה, חייבים הם לקחת את אותה תורה שפעם היתה נהדרת, לצמק אותה עד שתתאים גם לגלות, ולכוף עלינו את שמירתה. התוצאה היא, שאנו נזכרים חדשים לבקרים ב מ ה ש ה י ה
י כ ו ל ל ה י ו ת , בעבר המפואר, שעכשיו ממשיך להביט בנו דרך המסכה האומללה של "הציבי לך ציונים". לשוא ינחמונו נביאי האמת עם חזיונותיהם לעתיד, עם שבועותיהם והבטחותיהם;
ה מ צ י א ו ת היא שהקב"ה השליך אותנו מעל פניו. איננו שועים לקביעתם, שע"י הצבת ציונים אפשר "לחיות את החלום", כי אנו טוענים כלפיהם שככל שמתארכות השנים, הופכים היינו ותולדותינו לחלום אחד גדול.
"אחוז בזה, וגם מזה אל תנח את ידיך"