מודה בשטר שכתבו

  • הרב שמואל שמעוני

א. פתיחה

טעמא דר"מ כדרב הונא אמר רב, דא"ר הונא אמר רב: מודה בשטר שכתבו - אין צריך לקיימו. גופא, אמר רב הונא אמר רב: מודה בשטר שכתבו - אין צריך לקיימו. א"ל רב נחמן: גנובא גנובי למה לך? אי סבירא לך כר"מ, אימא: הלכה כר"מ! אמר ליה: ומר היכי סבירא ליה? אמר ליה: כי אתו לקמן לדינא, אמרינן להו: זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא.

(יט.)

המחלוקת האם מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, המובאת במספר מקומות בש"ס, היא, במילים פשוטות יותר, מחלוקת האם לווה נאמן לטעון "פרעתי" כנגד שטר שאיננו מקויים, דהיינו אין עדים על כך שאינו מזויף.

לבירור מחלוקת זו, עלינו להקדים ולעיין מעט בעצם הצורך בקיום שטר, וכן בכוחו של שטר למנוע מהלווה לטעון "פרעתי".

ב. קיום שטרות וטענת מזויף

מה מעמדו של שטר חתום שאין בנמצא עדים המעידים על כך שאינו מזויף? באופן תיאורטי, ניתן להעלות ארבע אפשרויות שונות:

א. שטר שכזה נהנה מחזקת כשרות, כל עוד לא באו עדים המעידים שהוא מזויף.

ב. ברירת המחדל היא שהשטר הוא כשר, אך ביכולתו של הלווה[1] (המתחייב על ידי השטר) לטעון שהשטר הוא מזויף, ולחייב את המלווה לקיים את השטר בעדים.

ג. לא זו בלבד שביכולתו של המתחייב להעלות טענת "מזויף", אלא אף אם המתחייב אינו יכול מסיבה זו או אחרת להעלות טענה זו, כגון שאינו בין החיים והמלווה בא בתביעה אל יורשיו, אנו ניזום בעצמנו את העלאת טענה זו - "טענינן מזויף".

ד. שטר שכזה נטול כל סמכות משפטית, כל עוד לא באו עדים המעידים על כשרותו.

בגמרא בתחילת מסכת גיטין נאמר:

בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי, כדר"ל, דאמר ר"ל: עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בב"ד, ורבנן הוא דאצרוך.                                                  

(ג.).

על פי ההבנה הרווחת, גמרא זו קובעת שמדאורייתא נכונה האפשרות הראשונה שהעלינו, שטענת מזויף אינה מועילה, וכל הצורך בקיום הוא מדרבנן בלבד. כך מפרש הרשב"ם בב"ב:

שאפילו אם היה זה מערער ואומר "לא כתבתיו", לא היה לנו לחשוד את זה הלוקח בכך, שלא נחשדו ישראל לעשות שטרות מזוייפים. אלא שהחמירו חכמים להצטרך קיום היכא דמערערי עליה.

(קע.).

וראו גם את דברי הרדב"ז בהלכות עדות:

...ומדאורייתא לא בעי קיום. ודבר תימה הוא, א"כ כל אדם שירצה יזייף ויחתום מה שירצה ויגבה ממנו כיון שאין העדים צריכין להכיר חתימתן? ונ"ל, שהתורה סמכה על "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב" (צפניה, פרק ג', פסוק י"ג). ואח"כ ראו חכמים שנתערבו בגויים וילמדו מעשיהם ותקנו קיום שטרות[2].

(הלכות עדות, פרק ז', הלכה א').

בכל אופן, חכמים שינו את המצב והצריכו קיום, וכעת נותר להתלבט בין שלוש ההבנות האחרות לגבי המצב שלאחר התקנה.

גישה שונה ניתן לראות בדברי ר"י בתוס' בהמשך פרקנו (כח.):

קיום שטרות דרבנן. תימה, כיון דמדאורייתא אפילו אין עדים שיכירו חתימת העדים השטר כשר, א"כ כל אדם שירצה יזייף ויכתוב ויחתום מה שירצה ויגבה ממנו! והכא אור"י דאיכא למימר כגון שלוה מודה שכתבו וטוען שהוא פרוע...          

לדברי ר"י, הקביעה שמדאורייתא אין צורך בקיום מתייחסת למצב שבו הלווה עצמו מודה בכך שהשטר אינו מזויף; אך כאשר עולה טענת זיוף, השטר אינו כשר אף מדין תורה, ויש לקיימו. גישה זו נדחית בהמשך התוספות שם, אך מופיעה בהרחבה בהגהות מרדכי במסכת קידושין (סימן תקס"ט) בשם רבנו אביגדור:

דהא דקיום שטרות מדרבנן היינו היכא דליכא הכחשה. וההיא דריש גיטין הכי פירושו: בדין הוא דבשאר שטרות לא ליבעי תרי היכא דליכא הכחשה, כדריש לקיש דאמר עדים החתומים כו', ורבנן הוא דאצרוך קיום בשאר שטרות בתרי אפילו היכא דליכא הכחשה, כגון בבא ליפרע שלא בפניו או מיתומים ולקוחות, ולא גבי עד דמקיים ליה בתרי... אבל היכא דבעל דין לפנינו ואומר מזויף הוא, אפילו מדאורייתא בעי קיום...[3].

אם לא נקבל שיטת רבי אביגדור, נותרנו עם שתי אפשרויות בלבד באשר למצב שלאחר התקנה: או שרבנן חידשו שגם כאשר טענת מזויף לא הועלתה אנו מעלים אותה בעצמנו; או שהם חידשו ששטר שאינו מקוים נטול כל סמכות משפטית, כל עוד לא באו עדים המעידים על כשרותו.

ג. טענת "פרעתי" מול שטר

לפני מספר שיעורים עסקנו בהרחבה בנאמנות שיש ללווה להודות בקיומו של החוב, ועם זאת לטעון "פרעתי". נאמנות זאת אינה תקפה כאשר מדובר בהלוואה בשטר, והנימוק המובא לכך בגמרא (ב"ב ע.) הוא "שטרך בידי מאי בעי?". בפשטות, מדובר באומדנא מציאותית שאומרת שאילו פרע הלווה את החוב, הוא היה חושש להשאיר את השטר בידי המלווה[4]. אמנם, בסברה זו ישנה מעגליות מסוימת, שכן היא נשענת על כך שהדין הוא שלווה אינו נאמן לטעון פרעתי מול שטר, שאז אכן יש אנן סהדי שהוא לא היה משאיר את השטר ביד המלווה. ניתן להציע שתי דרכים לצאת ממעגליות זו:

א. ייתכן שאכן חכמים תיקנו תקנה שרירותית שהלווה אינו נאמן לטעון "פרעתי" כאשר המלווה עדיין מחזיק בשטר; אך לעולם לא יהיה צורך להשתמש בתקנה זו, שכן מרגע שתקנה זו קיימת, יש בידינו כלי ראייתי מובהק בעל תוקף דאורייתא - אנן סהדי שבנסיבות אלו הלווה לא היה משאיר את השטר בידי המלווה.

ב. הרמב"ן במלחמות (ב"ב פב: באלפס) מסביר שהסיבה לכך שאדם אינו משאיר את השטר בידי המלווה היא שיש קול לכך שנכסיו משועבדים, הגורם להוזלת ערך נכסיו. על פי זה אין כאן כל מעגליות, שכן הבסיס הראשוני לאומדנא איננו אי-יכולתו של הלווה לטעון פרעתי.

בין כן ובין כך, הראיה המונעת מהלווה לטעון "פרעתי" אינה עדותם של עדי השטר, אלא אומדנא חיצונית שנוצרת בעקבות כך שהשטר עדיין בידי המלווה. כך אכן מפורש בתשובת הרשב"א:

כשהוציא עליו שטר שחתומים בו שנים, והוא אומר שפרע, אינו מחוייב לשלם משום עדותו של עדים ממש, שהרי אין מעידין שלא פרעו, והם אינם יודעים אחר שנגמרה עדותם אם פרעו אם לאו. ולא מחמת עדותם אנו מחייבים אותו עכשיו, אלא משום חזקה דשטרא בידא דמלוה מאי בעי. ותדע לך, דאילו במלוה ע"פ, אע"פ שהלוהו בעדים, והוא טוען פרעתי, נאמן; דהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים... מכאן אתה למד במלוה בשטר, שאין יכול לומר פרעתי, שאינו מחמת כח עדות בלבד של שנים, אלא מכח חזקה, דאנו אומרים: חזקה לא פרע, שאילו פרע לא היה מניח שטרו ביד המלוה.

(שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סימן צ').

אולם, מדברי הראב"ד נראה שהוא חלק על הנחה זו. הרמב"ם פסק:

שטר שיש בו עד אחד וטען שפרעו... הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע ומשלם.

(הלכות טוען ונטען, פרק ד', הלכה ח').

לדברי הרמב"ם, ניתן לחייב שבועת עד אחד בעזרת עד אחד החתום על שטר, ושבועה על טענת "פרעתי" אינה מועילה, שכן היא אינה מכחישה את דברי העד (בניגוד לשבועה על טענת "להד"מ"). הראב"ד השיג על הנקודה האחרונה:

 ולמה לא יכחיש העד מכל וכל בשבועתו שפרע?

מדברי הראב"ד עולה שחלק מההיגד של עדי השטר הוא שההלוואה טרם נפרעה, ועל כן טענת הלווה שהוא פרע את החוב מכחישה את דברי העד.

כמובן, שיטה זו טעונה ביאור: כיצד זה נתפסים העדים שבשטר כמעידים על אי-הפירעון, כאשר בשלב חתימתם הם בסך הכול ראו את ההלוואה או שמעו על הסכמתו של הלווה להתחייב?

ייתכן שיש לבאר שיטה זו על בסיס הבנה שונה בדין "שטרך בידי מאי בעי", הבנה שהעלה הגר"ח בחידושיו על הש"ס (סימן קט"ו). הגר"ח עמד על ניסוח מפתיע שמופיע ברמב"ם:

המלוה את חבירו בפני עדים...זו נקראת מלוה על פה, וא"צ לפורעו בעדים. לפיכך, אם טען ואמר אחר כך "פרעתי", נשבע היסת ונפטר. אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים. לפיכך, אם טען ואמר "פרעתי שטר זה" אינו נאמן.

(הלכות מלוה ולוה, פרק י"א, הלכה א').

הגר"ח טען שאילו היה דין "שטרך בידי מאי בעי" מבוסס על ראיה שנוצרת נגד הלווה מכך שהוא לא טרח לקחת את השטר מידי המלוה, היה לו לרמב"ם לנסח את דבריו באופן הפוך: הלווה בשטר אינו נאמן לטעון פרעתי, ולפיכך עליו לפרוע בעדים או לדאוג לקחת את השטר. מהלשון בה נקט הרמב"ם משתמע שיש לו חובה בסיסית לפרוע בעדים, והתוצאה של חובה זו היא שהוא אינו נאמן לטעון פרעתי. וכך מסביר זאת הגר"ח:

וביאור הדין: כמו דאם אמר לו "אל תפרעני אלא בעדים"...דכל זמן שלא הביא עדים אינו נאמן לטעון "פרעתי", ונאמנות אצל המלוה שלא נפרעתי, דזכות ונאמנות כדיני ממונות הם וזכותי ממון נינהו, ומתנה המלוה שיהיו זכותי ממון אלו לו, דהיינו הנאמנות על פרעון המלוה. וכן גם בשטר סובר הרמב"ם דהוא מזכותי ממון דמלוה בשטר, ומדינים וזכותים דמלוה בשטר דצריך לפורעו בעדים ואינו נאמן הלוה, וזהו שכתב: "לפיכך אינו נאמן". והא דאיתא בגמ" "שטרך בידי מאי בעי", דאין לו זו הזכות אלא כל זמן שהשטר בידו הוא.

ייתכן שעל פי גישה זו נוכל לבאר גם את דברי הראב"ד: כאשר אדם לווה בשטר הוא מוותר על זכותו לטעון לפירעון, ועל כן העדים שבשטר מעידים על חוב שאינו נחשב לפרוע כל עוד אין ראיה של ממש על פירעונו. כיוון שכך, הלווה שנשבע על פירעון כנגד עד אחד מכחיש בכך את דברי העד, שכן הוא טוען שהחוב הנו פרוע[5].

ד. מיגו מול "שטרך בידי מאי בעי"

לאחר כל ההקדמות הנ"ל, נוכל לחזור לבירור המחלוקת האם מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. דעת רבי מאיר, על פי מסקנת סוגייתנו, היא כדעת רב, שאין צריך לקיימו; דהיינו שגם אם לא יבואו עדי קיום, הלווה המודה בכשרות השטר אינו נאמן לטעון פרעתי. דעה זו טעונה הסבר - מדוע לא נפטור אותו מתשלום במיגו שהיה יכול לטעון שמדובר בשטר מזויף?

רש"י התייחס לשאלה זו, וכתב:

שאין הלוה שוב נאמן לומר "פרעתיו". ולא אמרינן בהאי הפה שאסר הוא שהתיר, דמכיון שאמר "כשר היה", הרי הוחזק השטר, וכי אמר "פרעתיו" לא מהימן, שהרי ביד המלוה הוא.

העולה מדבריו הוא שכיוון שהלווה מחזיק שטר זה ככשר, עומד כנגדו דין "שטרך בידי מאי בעי", ועל כן הוא אינו נאמן. במילים אחרות, מיגו אינו מצליח לגבור על "שטרך בידי מאי בעי"[6].

האם מסברה אמור מיגו לגבור על "שטרך בידי מאי בעי"? מטבע הדברים, הדבר תלוי מחד בהבנת גדרו של המיגו והערכת עוצמתו, ומאידך בגדר "שטרך בידי מאי בעי". באשר לגדרו של המיגו, כבר ידוע לנו משיעורים קודמים שקיימות הבנות שונות באחרונים, אך לענייננו נישאר עם ההבנה הפשוטה יותר, שמיגו הוא אומדנה המתפקדת כראיה לטובת זה שהיה יכול לטעון טענה זוכה ובחר לטעון את מה שלדבריו הוא האמת. אשר ל"שטרך בידי מאי בעי", בפרק הקודם ראינו מספר הבנות בגדר זה, וכעת נבחן את שאלת המיגו במסגרת כל הבנה:

א. אם "שטרך בידי מאי בעי" הוא בירור מציאותי, אזי יש לנו התנגשות בין שני בירורים מציאותיים, והחזק שבין השניים אמור לגבור. כפי הנראה, רבי מאיר הבין ש"שטרך בידי מאי בעי" הוא ראיה חזקה יותר מאשר המיגו.

ב. אם נקודת המוצא של "שטרך בידי מאי בעי" היא תקנת חכמים שאדם אינו נאמן לטעון פרעתי מול שטר, שרק בשלב שני (לוגית) הופכת לאנן סהדי, עלינו לשאול אם חכמים תיקנו שכל בירור מלבד עדים לא יהיה תקף מול שטר, או שדי גם במבררים אחרים, דוגמת מיגו.

ג. על פי דברי הגר"ח, שבהלוואה בשטר האדם מוותר על נאמנותו לטעון פרעתי, מסתבר שאם אנו אכן מבינים מיגו כאומדנא חיצונית, ולא כגורם המבטא את כוח טענתו של הנתבע, אזי יהיה בכוחו של המיגו לגבור על השטר, שכן האדם ויתר רק על נאמנותו האישית, וכאן מדובר בראיה[7]

ד. לעיל ראינו שלשיטת הראב"ד עדי השטר נתפסים כעדים המעידים על אי-פירעון. על פי זה, מסתבר מאוד שמיגו לא יועיל מולם, שכן "מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן" (להלן כז:)[8].

יש לציין, ששאלת מיגו מול שטרך בידי מאי בעי היא לכאורה ספק מפורש של הגמרא בבבא בתרא:

בעא מיניה רב עמרם מרב חסדא: המפקיד אצל חבירו בשטר, ואמר לו: "החזרתים לך", מהו? מי אמרינן מיגו דאי בעי אמר נאנסו - מהימן, השתא נמי מהימן, או דלמא אמר ליה: שטרך בידי מאי בעי?

(ע.).

להלן נראה שהראשונים הקשו על הדעה שמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו מהאפשרות העולה כאן שלא אומרים מיגו מול שטרך בידי מאי בעי. משום מה, אין עיסוק בשאלה ההפוכה - כיצד נסביר את האפשרות לומר מיגו שכזה לדעה שמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, וצ"ע[9].

ה. מיגו דמזויף

עד כה צעדנו בעקבות רש"י, שביאר את הדעה שמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו בכך שלא ניתן לומר מיגו כנגד "שטרך בידי מאי בעי", וזאת מבלי להבחין בין סוגים שונים של מיגו. תוספות (ד"ה מודה) חלקו על גישה זו, ויצאו מתוך הנחה שככלל ודאי שמיגו מועיל מול "שטרך בידי מאי בעי", אלא שישנה בעיה נקודתית בהפעלת מיגו על בסיס יכולתו התיאורטית של הלווה לטעון שהשטר מזויף. לכך הם הציעו שני הסברים:

מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו - וא"ת ומ"ט לא מהימן במגו דאי בעי אמר מזויף? וי"ל דשמא ירא לוה לומר מזויף פן יכחישוהו, וליכא מגו.

ופירש הקונט' במקום אחר דטעמא משום דדבר תורה א"צ קיום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרכוהו קיום כי טעין מזויף הוא אבל בשאר טענות כגון פרוע הוא לא הצריכוהו קיום וכן נראה לר"י.

תירוצם הראשון של התוספות הוא פשוט - מיגו דמזויף מבוסס על כך שלו האדם היה רוצה לשקר, הוא היה טוען שהשטר מזויף; אך דבר זה אינו נכון, שכן הלווה חושש לומר שהשטר מזויף בשל החשש שטענה זו תוכח כשקר, ועל כן הוא מעדיף לטעון שהשטר הוא אמיתי אלא שהחוב נפרע[10].

תירוצם השני של תוספות מפתיע יותר. לתירוץ זה, המניעה אינה פסיכולוגית אלא הלכתית: חכמים אפשרו לאדם לטעון שהשטר מזויף ולחייב את הצד השני לקיימו; אולם הם עשו זאת רק כאשר הוא אכן טוען שהשטר מזויף, והם לא העניקו לו נאמנות במיגו שהיה יכול להעלות טענה זו. להבנת סברה זו, נעיין גם ברשב"ם בב"ב, שמנסח אותה ביתר חדות:

דלא דמי לשאר דינים שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, שאפילו אם היה זה מערער ואומר "לא כתבתיו", לא היה לנו לחשוד את זה הלוקח בכך, שלא נחשדו ישראל לעשות שטרות מזוייפים. אלא שהחמירו חכמים להצטרך קיום היכא דמערערי עליה.

(קע. ד"ה אין).

הרשב"ם מסביר שהנחת המציאות "שלא נחשדו ישראל לעשות שטרות מזוייפים", שעומדת ביסוד דין התורה ששטרות אינם צריכים קיום, נכונה גם במסגרת הדין דרבנן: חכמים לא החליטו שכעת יש לחשוד בתובע שהשטר שבידו מזויף, אלא הם סברו שכאשר נתבע טוען שמוציאים ממנו ממון בעזרת שטר שאינו אמיתי יהיה זה פגום להתעלם מדבריו, ולכן במצב זה יש להצריך קיום, על אף שאיננו מאמינים לטענותיו. הווה אומר, הם לא העניקו לנתבעים טענה חדשה שהם נאמנים לגביה, אלא יכולת להקפיא את ההליך המשפטי נגדם עד קיום השטר. כיוון שכך, כל עוד הם לא נוקטים בהקפאה זו, שכן הם מודים שהשטר אינו מזויף, ההליך ממשיך[11].

ו. מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו

נעבור כעת לבירור השיטה החולקת, הסוברת שמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. לכאורה, ביאור הדבר הוא שמיגו מועיל גם מול שטרך בידי מאי בעי, ואין מקום להעלות בעיות ייחודיות במיגו דמזויף.

כפי שכבר הזכרנו, ראשונים הקשו על שיטה זו מדברי הגמרא בב"ב ע., שהסתפקה לגבי מפקיד אצל חברו בשטר אם השומר נאמן לטעון "החזרתי" במיגו שיכול היה לטעון שהחפצים אבדו באונס - מדוע אין זה פשוט שמיגו מועיל מול שטרך בידי מאי בעי[12]?

התוספות שם (ד"ה או) סברו שהחילוק בין הסוגיות נעוץ בעוצמת הבירור המציאותי שמספקת לנו טענת "שטרך בידי מאי בעי". מיגו יכול לעמוד מול טענה זו במקרה של לווה ומלווה, אך במקרה של מפקיד ונפקד סברה זו חזקה בהרבה, וזאת משלוש סיבות אפשריות:

אפילו למ"ד "מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו", ומהימן לוה לומר דפרוע הוא, ולא אמר א"כ שטרך בידי מאי בעי, התם משום דזימנין אפשיטי דספרא זייר ליה, דעל הלוה ליתן שכר כתיבת השטר, ופעמים כשאין לו ללוה נותן המלוה בשבילו, אבל הכא אין על הנפקד ליתן שכר. ועוד, דהתם לוה מאמין למלוה להניח שטר בידו, משום דכתיב ביה "תומת ישרים תנחם" (משלי, פרק י"א, פסוק ג'), כדאמרי' בהמפקיד, אבל הנפקד אינו מאמין את המפקיד, ולעולם אינו מחזיר את הפקדון עד שיחזיר לו השטר. ועוד, דאין מדקדק כל כך לוה אחר המלוה לפי שעשה לו טובה.

כיוון שונה ביותר העלו, בשני ניסוחים שונים מעט, הרמב"ן והרשב"א. לדבריהם, החילוק אינו נעוץ בהערכת העוצמה של "שטרך בידי מאי בעי", אלא בעוצמתו של המיגו. וכאן שוב עולה חילוק בין מיגו רגיל למיגו דמזויף, אלא שכעת מתהפכים הדברים, ומיגו דמזויף נתפס כחזק בהרבה ממיגו רגיל, ולמעשה - הכינוי "מיגו" כלל אינו ראוי לו. נעיין קודם בדברי הרמב"ן:

דשאני התם דכל אימת דלא מקויים לאו שטר הוא כלל והפה שאסר הוא הפה שהתיר. אבל הכא שטר הוא על כרחו, ודילמא לא מהני מגו לבטוליה, דא"ל "שטרך בידי מאי בעי".

הרמב"ן מדגיש שכיוון שבלא הודאתו לא מדובר בשטר, הרי שאין זה מיגו אלא "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". מיגו אמנם נופל מול "שטרך בידי מאי בעי", אך לא "הפה שאסר".

הרשב"א צועד בכיוון מעין זה, אך מרחיק לכת אף יותר ומשמיט אף את המושג "הפה שאסר": 

דשאני התם, דמאן קא משוי ליה שטרא? האי, הא קאמר דפריעא הוא.

כאן נראה שחרגנו לחלוטין מעולם המושגים של מיגו והפה שאסר, ועברנו לסברה אחרת, שהיא למעשה האפשרות הקיצונית שהעלינו בתחילת השיעור באשר למעמדו של שטר שאינו מקוים - שטר שכזה נטול כל סמכות משפטית, כל עוד לא באו עדים המעידים על כשרותו. על כן, כאשר מי שהופך שטר שכזה לשטר הוא הלווה, הוא נאמן גם לקבוע ששטר זה הוא פרוע.

למעשה, סברה זו של הרשב"א שאובה מלשונה של הגמרא בבבא מציעא:

רבי סבר: מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו... מאי טעמא - חספא בעלמא הוא, מאן קא משוי ליה להאי שטרא - לוה, הא קאמר דפריע.

(ז.).

ונראה שניתן להוסיף ביאור לשיטה מדברי רש"י בסוגיה המקבילה בשבת (עח:):

במודה בשטר שכתבו - הלוה מודה שכתבו - צריך לקיימו ולומר לא פרעתי, וכל כמה דלא אמר הכי - לאו שטרא הוא, אי לאו משכח סהדי להכיר החתימה, דמאן קא משוי ליה שטרא - לוה, דאמר "כתבתיו", לוה נמי הא קאמר "פרעתי" - הפה שאסר הוא הפה שהתיר, הלכך משפרעו, כלומר משיאמר "פרעתי" - פטור.

אמנם רש"י משתמש במילים "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", אך נראה שאין זה במובן המקובל - משמעות הדברים כאן היא, כפי שכותב רש"י בתחילת דבריו, שהודאת הלווה באותנטיות של השטר תוך כדי טענת פרוע איננה קיום כלל, שכן אין כאן אישור לכך שיש פה שטר בעל תוקף המעיד על חיוב: "צריך לקיימו ולומר לא פרעתי, וכל כמה דלא אמר הכי - לאו שטרא הוא"[13]

אם כן, ישנו בסיס רב לומר שהמחלוקת האם מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אינה נעוצה בגדרי טענת פרעתי בשטר, ולא בשאלת מיגו מול "שטרך בידי מאי בעי"; אלא היא משקפת באופן קיצוני את האפשרויות השונות לראיית מעמדו של שטר שאינו מקוים לאחר התקנה שהצריכה קיום: מ"ד שצריך לקיימו סובר ששטר זה הוא נטול כל מעמד משפטי, ואף אם אין חולק על כך שהוא כשר, הרי הלווה שמכשיר אותו טוען שהוא פרוע (ע"פ הסבר הרשב"א), וניתן אף להוסיף ש'קיום' שכזה על ידי הלווה כלל לא נקרא קיום שלו (רש"י). לעומתו, מ"ד שאין צריך לקיימו סובר שהשטר הוא שטר כשר, ואיננו מאמינים ללווה הטוען שהוא מזויף; אלא שכאשר טענה זו מועלית, אנו מקפיאים בפועל את ההלכים ואיננו עושים שימוש מעשי בשטר (ע"פ הסבר הרשב"ם והתוספות אצלנו בשם הקונטרס).

כמובן, לבירור מלא של שאלה זו יש להתייחס לשאלת "טענינן" שהעלינו בפתח דברינו - האם ניתן לגבות משטר שאינו מקוים כאשר הלווה המקורי אינו נמצא; וביחסה של שאלה זו למחלוקתנו; אך כיוון שכבר הארכנו יתר על המידה, נסתפק בהפניה לתוספות גיטין ב. ד"ה ואם, ולרמב"ן בחידושיו שם ט. ד"ה אם.

ז. הכנה לשיעור הבא

השיעור הבא יעסוק בעדים חיצוניים המנסים לפסול את עדי השטר.

יש ללמוד את הסוגיה יט: "ת"ר שנים חתומין... ואוקי ממונא בחזקת מריה". בנוסף לכך יש לעיין במקורות הבאים:

א. רא"ש סימן י"ג, עד דף כ ע"א. מהו הקושי שהנחה אותו? אלו קשיים יש בפיתרון שאליו הוא הגיע?

ב. תוס' יט: ד"ה ואם "...שהם כשרים"; תוס' רי"ד כ. (בטור הימני שורה רחבה שלישית) "ת"ר" עד כ: (טור ימני למעלה) "לא מהימנינן לבתראי"; רמב"ן ד"ה פסולי עדות. מה יסוד החילוקים השונים?

ג. המשך התוספות הנ"ל והתוספות ישנים (מודפס למטה).

 

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולשמואל שמעוני

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

לביטול רישום לשיעור:

http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 

 

 

[1]   בפשטות, המחלוקת כאן היא לגבי כל שטר (הלוואה, מכירה, מתנה ועוד) אך בדרך כלל נהוג לדבר על שטר הלוואה, שהוא השטר הנפוץ.

[2] על פי הסברים אלו, יסוד הדין הוא בחזקה המציאותית, "שלא נחשדו ישראל לעשות שטרות מזוייפים" בלשון הרשב"ם, או "דלא חציף איניש לזיופי" בלשון רש"י בגיטין. מלשון הגמרא בגיטין משתמעת הנמקה פורמאלית יותר: "עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בב"ד"; אך ודאי שישנו קושי ביישום מושג זה ביחס לחתימות שאין לנו שום מידע המבסס את עצם אמיתותן, וראו ריטב"א (שם, ד"ה בדין), שעמד על קושי זה והציע כיוונים שונים ליישבו. על אף דברינו, ייתכן שיש הסבורים שקיימת גזירת כתוב שמכשירה שטר חתום וקובעת שהוא מעיד על כשרות עצמו - עיינו בתוס' גיטין יח: סד"ה אמרי, ובחידושי הגר"ח על הרמב"ם, הלכות עדות, פרק ה', הלכה ו'; וצ"ע.

     הגר"ש פישר שליט"א, בספרו בית ישי (סימן נ"ט), התקשה מאוד בהבנת האפשרות שהתורה לא חזתה את התדרדרות הדורות, ואף התקשה בעצם הצביעה בצבעים ורודים את הרמה המוסרית שהייתה קיימת בימי התנ"ך, ועל כן הציע הסבר שונה. לדבריו, לולא היה צורך בקיום השטר, ודאי שהיה חשש מדאורייתא לכשרותו. אולם, כיוון שיש צורך בקיום, הרי שאנשים יודעים שאין טעם לזייף, ועל כן קיימת חזקה בעלת תוקף דאורייתא שהשטר שלפנינו אינו מזויף, ועל כן לכאורה אין עוד צורך לקיימו. אולם, עלינו לדרוש את קיומו, משום התקנה, על מנת שחזקה זו תמשיך להתקיים. אם כן, הצורך בקיום הנו מדרבנן, אך לא מדובר בשינוי שהנהיגו חכמים לעומת מצב קדום שבו שטר היה כשר גם ללא קיום. הגר"ש פישר מודע לכך שדבריו מנוגדים לדברי הראשונים.

[3]   א. המהרי"ק בשורש ע"ד והש"ך בסימן מ"ו סק"ט האריכו לחלוק על שיטה זו. כפי שציינו, אף התוספות בדף כח. דחו את שיטתו הדומה של ר"י. כראיה נגדו הם הביאו את מהלך הסוגיה בגיטין ג.. לענ"ד, משם דווקא ראיה לר"י ולרבנו אביגדור, ואכמ"ל.

ב. ייתכן שאף הרמב"ם שותף לתפיסתם של ר"י ורבנו אביגדור. לרמב"ם יש שיטה ייחודית בענייני שטרות, שהופכת במידת מה את הדיון. לשיטת הרמב"ם (הלכות עדות, פרק ג', הלכה ד'), תוקפה של עדות שבשטר הוא מדרבנן בלבד, שכן זו עדות שבכתב; ומכאן, שהקביעה שקיום שטרות הוא דין דרבנן אינה אומרת שמהתורה שטר כשר אף ללא קיום, אלא שהצורך בקיום הוא במסגרת חיזוקו של מוסד שעצם קיומו אינו אלא מדרבנן (ראו הלכות עדות, פרק ו', הלכה א'). אולם, רבים מבינים בדעת הרמב"ם שמטעם זה או אחר יכולתו של שטר קניין לתפקד כראיה היא מדאורייתא, ואם כן שאלת תוקפה מדאורייתא של טענת "מזויף" תעלה לגבי שטרי קניין. בהקשר זה משתמע מדברי הרמב"ם בהלכות גירושין, פרק ז', הלכה ב', שאמנם ערעורו של הבעל הטוען שהגט שניתן לאשתו היה מזויף מועיל מהתורה, ומכך נראה לכאורה שסבר כרבנו אביגדור.

[4]   בשיעור הנ"ל הקשנו כיצד ניתן להוציא ממון בעזרת אומדנא שכזו, שהרי אין הולכין בממון אחר הרוב, והצענו תירוץ לכך, ע"ש.

[5]   יש לכאורה בעיה להסביר כך את הראב"ד, שהרי ראינו לעיל שדברי הראב"ד נאמרו כנגד שיטת הרמב"ם, אשר הניח ששבועה על טענת פירעון אינה מכחישה את דברי העד, וכעת אנו מסבירים את הראב"ד על בסיס תפיסה שנבנתה על דברי הרמב"ם. אולם, הרמב"ם במחלוקתו עם הראב"ד אינו בהכרח חולק על ראיית העדים כמעידים על אי-פירעון. ייתכן שהוא מסכים שמבחינה הלכתית חלק מההיגד של העדים הוא אי-פירעון החוב, אך הוא סבור ששבועת עד אחד חייבת להכחיש את דבריו המפורשים של העד.

[6]   התוספות (ד"ה מודה) התייחסו בשלילה לכיוון מעין זה:

אין לפרש דלא מהימן במגו לומר "פרוע הוא" משום דאי פרעיה שטרא בידיה מאי בעי; דהא כי טעין נמי "אמנה הוא" (דהיינו שטר פיקטיבי שה"לווה" כתב אותו כדי שאם יצטרך ללוות בעתיד, המלווה ילווה לו על סמך השטר) מסקינן בסמוך אמילתיה דרב דלא מהימן, והתם לא שייך האי טעמא.

כמובן, הנחת הקושיה היא ש"שטרך בידי מאי בעי" הוא ראיה המבוססת על כך שללווה לא הייתה סיבה להשאיר את השטר ביד המלוה, דבר שאינו נכון במקרה שהוא טוען שמדובר בשטר אמנה. ניתן היה לתרץ שרש"י מבין אחרת את גדר "שטרך בידי מאי בעי". אולם, מרש"י עצמו בהמשך העמוד עולה תירוץ פשוט יותר, שבמקרה של "שטר אמנה" קיימת אומדנא אחרת לרעת הנתבע:

דאין נאמן לוה לפוסלו, דלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלואה.

[7]   כמובן, אם נאמר שאף הגר"ח מודה שלצד הגדר שהוא חידש קיים ב"שטרך בידי מאי בעי" גם גדר של ראיה מציאותית, דברינו נופלים.

[8]   אמנם, ודאי שאין להקצין את שיטת הראב"ד יתר על המידה. גם אם עדי השטר נתפסים כעדים המעידים על אי-פירעון, מובן שאם יבואו עדים ויעידו שהלווה פרע את חובו, לא נראה זאת כמצב של תרי ותרי - התנגשות בין שתי כתות עדים בשאלת הפירעון - אלא נכריע בבירור כדברי הכת השנייה, שהחוב נפרע. אולם, נראה שכל עוד לא מדובר בעדים של ממש המעידים על פירעון, נראה כל נאמנות או ראיה חלקית אחרת כנחותה לעומת עדי השטר.

[9]   ידידי ר' ברוך וינטרוב הציע שאם הסיבה לכך שמיגו אינו מועיל מול "שטרך בידי מאי בעי" היא שעדי שטר נתפסים כמעידים על חוב שעדיין קיים, ייתכן שיש מקום לומר שהדבר אינו נכון בעדים החתומים על שטר פיקדון, שלגביו אין מדובר בקיום ודאי של חוב עד שעת הפירעון/השבה, שכן קיימות אפשרויות אחרות לכך שלא יהיה חוב, כגון טענת נאנסו. וע"ע ברשב"ם ב"ב ע. ד"ה וליטעמיך.

[10] פעמים רבות בש"ס נוקטים התוספות בתירוץ כעין זה בבואם להסביר מדוע לא להפעיל מיגו - ישנה סיבה פסיכולוגית לכך שהאדם לא היה טוען את הטענה החלופית המדוברת. כמובן, הנחת הדברים היא שמיגו הוא ראיה המבוססת על הפסיכולוגיה של הטוען.

[11] כמובן, עדיין היה מקום לומר שיש כאן מיגו, דהיינו סברה חזקה להניח שהנתבע דובר אמת, שכן לו הוא היה חפץ לשקר הוא היה יכול להקפיא את ההליך על ידי טענת מזויף.

ייתכן שיש צורך בשני ההסברים שבתוספות על מנת להתמודד עם שני דינים שונים שקיימים במושג המיגו. ההסבר הראשון מסביר מדוע הבירור הראיתי-פסיכולוגי אינו פועל כאן, וזאת משום שהאדם היה נרתע מטענה שניתן להכחיש אותה בקלות על ידי קיום השטר. אולם, קיים גם דין אחר במיגו, והוא יכולתו של האדם ליהנות מכוחה של טענה שנמצאת באמתחתו גם אם הוא לא טוען אותה (מסברות שונות שלא ניכנס אליהם במסגרת זו). כדי להתמודד עם הדין השני יש צורך בתירוצם השני של תוספות - טענת מזויף אינה טענה פוטנציאלית שנמצאת באמתחתו. יתר על כן - היא כלל אינה טענה שהוא נאמן לגביה. מדובר בזכות מחאה שניתנה לו כדי להקפיא הליך משפטי שיסודו בעוול, וזכות זו קמה רק כאשר הוא מעלה אותה (למבנה דומה של שני הסברים לכך שלא אומרים מיגו בסיטואציה מסוימת ראו גם ר"ן על הרי"ף קידושין כז: באלפס ד"ה לנישואין הימניה; וע"ע בקובץ שיעורים, חלק ב', סימן ג', אותיות ב - ה).

[12] הרמב"ן שם (ד"ה או) העלה אפשרות שאכן ספקה של הגמרא תלוי במחלוקת על מודה בשטר שכתבו, אך קל להבין את העדפתם של הראשונים לחלק בין הסוגיות, ולא לתלות איבעיא סתמית במחלוקת שכלל לא מוזכרת בסוגיה.

[13] מפשטות לשון הגמרא: "מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו" משמע שאם בשלב מאוחר יותר יבואו עדים שיקיימו את השטר, השטר יהיה מקוים והלווה יאבד את יכולתו לטעון "פרעתי". בעבר ראינו את מחלוקת הראשונים בשיטה מקובצת כג. אם הדבר נכון באופן כללי למקרים של הפה שאסר - האם "הפה שאסר" גרם לכך שהאדם היה נאמן בטענתו, והגם שכעת באו עדים, כיוון שהם אינם מכחישים את דבריו אלא רק גורמים לכך שכבר איננו חיים מפיו, הוא אינו מאבד את הנאמנות לה זכה; או שמא מרגע שנפלה התשתית ל"הפה שאסר" הוא מאבד את נאמנותו. כאמור, מלשון סוגייתנו משמע בבירור שהלווה יאבד את נאמנותו, והדבר מובן היטב אם לא מדובר בגדר של "הפה שאסר" אלא בכך שהלווה היה זה שהפך את השטר לכזה, או בהסבר מחודד אף יותר - שדבריו לפני כן כלל לא קיימו את השטר. דהיינו, שכל עוד השטר לא היה מקוים - הוא היה נאמן לומר "פרעתי; אך מרגע שהשטר הפך למקוים בעזרת העדים - הוא אינו נאמן עוד.