מוחק | 1

ביסוד מלאכת מוחק יש לחקור, האם המלאכה היא מחיקת אותיות או הכשרת מקום לכתיבה חדשה.

שאלה זו נקשרת גם לחקירה אחרת שנוגעת לכל המלאכות של המקלקלין כקורע וסותר ועוד, האם המלאכה בהן היא קורע ע"מ לתפור דווקא, או שמא המלאכה היא קורע והדרישה ע"מ לתפור היא כדי שלא יהיה מקלקל. כמובן כי הנפקא מינה בשאלה זו תהיה הואם קורע שלא על מנת לתפור ויחד עם זה, אינו מקלקל בקריעתו, יהיה חייב משום קורע^[1].

באופן דומה יש לחקור במוחק. אך, בנידוננו הבעיה מורכבת יותר, כי נוסף על השאלה אם מגמת הכתיבה במוחק היא חלק מהגדרת המלאכה, קיימת שאלה נוספת שיש לדון בה, והיא: האם מוחק הוא מחיקת אותיות דווקא, או שמא אינו אלא מוחק כל דבר שמפריע לכתוב על משטח זה, ובקצרה: האם מוחק  הוא מחיקת אותיות או מחיקת כתמי דיו וכיו"ב.

והנה, על הצד שמוחק הוא מחיקת כתמי דיו וכיו"ב, לכאורה ברור שאין מקום לראות זאת כמוחק אלא כשמגמתו פני עתיד, דהיינו, הכשרת המשטח לכתיבה, ואם כן, ברור שהדרישה על מנת לכתוב היא מהותית למלאכה עצמה, והיא אימננטית להגדרתה^[2]. אבל אם מוחק הוא מחיקת אותיות, עדיין יש לדון אם בעינן על מנת לכתוב דווקא, או שבעינן שימחק באופן שאין בו קלקול. הסיבה לדרוש על מנת לכתוב דווקא, אפשר שהיא מפני שכל מלאכות המקלקלים, אינן נקראות וחשובות מלאכה, אלא כשהן לוקחות את הנגטיב של מלאכת היצירה ועושות אותה כדי ליצור מחדש, דהיינו,  אם מלאכת היצירה היא כותב, הנגטיב הוא מחיקת האותיות -ביטול היצירה - כדי לאפשר יצירה חדשה של כותב, ומי שמוחק אותיות שלא על מנת לכתוב, אע"פ שאינו מקלקל, אינו בכלל מלאכת מוחק שאינה אלא הרס אותיות על מנת לבנותן מחדש.

מחובתנו להבהיר, שיש חילוק יסודי בין שלוש האופציות שהוצעו כאן:

1. מלאכת מוחק היא הכשרת מקום לכתיבה. להגדרה זו, אין מלאכת מוחק מתבוננת על העבר, וכל מגמתה פני עתיד, משטח הכתיבה, ולכן אין זה משנה מה מוחקים, ובלבד שייווצר מקום שאפשר לכתוב עליו.
2. מלאכת מוחק היא מחיקת אותיות, דהיינו, פעולה הפוכה מכותב שהיא ייצור אותיות, אך, כיוון שמחיקת אותיות היא קלקול, צריך לדאוג לסלק פגם זה בדרך כלשהי, לדוגמה, דף יקר שלא היה מיועד שיכתבו עליו,  שמישהו כתב עליו ב' אותיות, והלה בא למוחקם ולתקן את הדף היקר. מהותה של המלאכה להגדרה זו היא מחיקת העבר, המבט על המגמה אינו חלק ממהותה של המלאכה אלא כדי שלא נהיה במסגרת מקלקל.
3. מלאכת מוחק משלבת בראייתה את העבר של מלאכת כותב עם העתיד של הכתיבה, כשהיא עצמה מבטלת את היצירה הישנה כדי לאפשר יצירה חדשה במקומה, וכל זה חלק בלתי נפרד מגדרה של המלאכה.

הנפקא מינות בין ההגדרות השונות:

• אדם מוחק כתם דיו כדי לכתוב: חייב רק לפי האפשרות הראשונה
• אדם מוחק אותיות כי הוא זקוק לנייר חלק לעטיפה – חייב רק לפי האפשרות השנייה
• אדם מוחק כתם דיו כי הוא זקוק לנייר חלק לעטיפה – פטור לכל הדעות
• אדם מוחק אותיות כדי לכתוב אחרות במקומן – חייב לכל הדעות.

שיטות הראשונים

לאחר שהבהרנו את האפשרויות השונות, נבוא לעמוד על גדרי המלאכה מתוך מה שמתבאר מן הש"ס והפוסקים.

נתחיל בבירור שיטת רש"י. אומרת הגמרא:

"תנו רבנן: כתב אות אחת גדולה ויש במקומה לכתוב שתים - פטור, מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים – חייב"          (שבת עה:).

וכתב רש"י שם:

"שאין מלאכת מחיקה חשובה אלא על מנת לכתוב, והרי יש מקום לשתי אותיות" (ד"ה מחק).

ברור מלשונו שדין על מנת לכתוב במוחק הוא מהותי להגדרת המלאכה, דהיינו, מלאכת מחיקה היא הכשרה לכתיבה. אולם, עדיין יש ספק אם בעינן מחיקת אותיות דווקא [האפשרות השלישית דלעיל], או שהעיקר הוא הכשרת המקום לכתיבה [האפשרות הראשונה].

וקצת יש מקום לומר, שאם מעשה המלאכה היה מחיקת אותיות היינו צריכים לדרוש מחיקת שתי אותיות, אך, כיוון שמסתפקים במחיקת אות אחת (אם יש במקומה לכתוב שתי אותיות), מוכח שאין דין במחיקת אותיות אלא במחיקת משטח המאפשר כתיבת שתי אותיות.

אולם, לענ"ד יש לדחות ראייה זו, משום שבמשכן  נזקקו למחיקה אפילו של אות אחת, אם טעו בכתיבתה, ומה שאין אנו מחייבים על מחיקת אות אחת, כתב הרא"ש [יובא להלן] משום שאין לחייב על ההכנה לכתיבה יותר מאשר על כתיבה עצמה. משמעות הדברים היא שמצד מעשה המחיקה של האותיות די במחיקת אות אחת, אך מצד הגדר הנוסף הנדרש במוחק, מחשבת הכתיבה, צריך שתהיה מחשבת כתיבת שתי אותיות. ואם כן, עדיין צ"ע אם יש לדרוש מחיקת אותיות דווקא, או שגם מחיקת כתם דיו נחשבת מחיקה.

נקודה זו שנשארה אצלנו בספק בשיטת רש"י, נתבררה בדברי הרא"ש וכפי שנבאר. הרא"ש עסק בדבריו בשתי השאלות שהצבנו בראש דיוננו. בתחילת דבריו כתב:

"מן הדין היה ראוי לחייב אף מוחק אות אחת כדי לכתוב אות אחרת במקומה^[3] אלא שאינו ראוי לחייב על מחשבת כתיבה יותר מעל כתיבה עצמה"                                      (פ"ז סימן ט).

ברור מדבריו שהוא רואה במחשבת הכתיבה עניין מהותי למוחק ולא רק כדי שלא יהא מקלקל.

עוד כתב שם בהמשך:

"ויראה שאין חייב על מחיקת טשטוש דיו אפילו לכתוב כמה אותיות כי לא היה במשכן אלא מחיקת אותיות כדי לכתוב במקומו. אחרי כתבי זה מתוך הסברא וגם מדנקט בברייתא מחק אות אחת ראיתי בתוספתא (פי"ב) וכתב בה 'נפלה דיו על ספר ומחקו שעוה על הפנקס ומחקו אם יש במקומו כדי לכתוב שתי אותיות חייב' וטעמא לא בריר לן. ויש לומר דהיינו טעמא דאות שנכתב בטעות כמאן דליתיה דמיא ועיקר החיוב בשביל מחשבת הכתיבה הלכך אפילו טשטוש דיו נמי"        (שם).

נראה לי, שהרא"ש הבין בתחילה מתוך לשון הברייתא ומן הסברה שמוחק הוא דווקא במחיקת אותיות, ולכן סבר שאין לחייב במוחק כתם דיו, שאין זה בכלל המלאכה. אולם, כשראה שהתוספתא מחייבת אף במחיקת דיו, חזר בו, וסבר כי מלאכת מוחק אינה אלא הכשרת מקום לכתיבה, וממילא אין הבדל בין מחיקת אותיות למחיקת דיו. את הבריתא המדברת על מחיקת אותיות, הוא פירש שבשעה שרוצה למחוק, גם האות הכתובה הרי היא בעצם ככתם דיו.

בבואנו לצרף את דברי הרא"ש יחדיו, אנחנו רואים שבתחילה הוא חשב שמלאכת מוחק כוללת שני יסודות: מחיקת אותיות ולא כתמים, ומחיקה כהכשרת מקום לכתיבה, דהיינו, האפשרות השלישית שהצענו למעלה, אולם בעקבות התוספתא נסוג מהיסוד הראשון, וויתר על הצורך במחיקת אותיות דווקא, ואימץ את האפשרות השנייה, שהצענו לעיל.

אמנם, לולא דברי הרא"ש, היה נראה לי להציע פירוש בתוספתא, שיסביר את החיוב על הדיו שנפלה על הכתב, אבל לא יאלץ אותנו לסגת מהבנתו הראשונית של הרא"ש, שגדרי מוחק הם כאפשרות השלישית, דהיינו, מוחק אותיות ע"מ לכתוב אותיות אחרות במקומן. התוספתא הזכירה את הדין הבא: "נפלה דיו ע"ג ספר ומחקה שעוה ע"ג פנקס ומחקו אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות חייב". הרא"ש הבין שהתוספתא מדברת שיש טשטוש דיו או שעווה על הפינקס והספר, והוא מוחקם כדי לכתוב במקומם, ומכוח זה נסוג מהבנתו שמעשה המלאכה צריך להיות מחיקת אותיות דווקא. אני מבקש להציע פירוש אחר בתוספתא: אפשר שמדובר בנפלה הדיו על אותיות הכתובות בספר, וכשהוא מעביר את הדיו מן הספר ומכשיר את המשטח לכתיבת אותיות חייב משום כותב, והחידוש בתוספתא זו הוא שאע"פ שהדיו כבר טשטשה את האותיות, וכרגע, נראה שיש רק טיפת דיו, מ"מ כיוון שהוא מוחק את הדיו כדי לאפשר כתיבה מחודשת חייב. אמנם,  היינו דווקא במוחק דיו שנפלה על אותיות, שבמחיקת הדיו נחשב גם כמוחק האותיות שהיו מתחת הדיו ורוצה לייצר אותיות חדשות.

ועיין בב"ח שטען בעקבות התוספתא שאם נפלה דיו או שעוה על מקום הכתב וטשטשה את הכתב המקורי, כשבא לסלק את הדיו או את השעווה כדי להבהיר את הכתב המקורי, נחשב כמוחק ע"מ לכתוב וחייב, וז"ל:

"המוחק טשטוש דיו שעל הקלף ויש במקומו לכתוב שתי אותיות חייב. כן צריך להגיה, וכן כתב הרא"ש דהכי איתא בתוספתא ופירש דחייב על מחשבת הכתיבה. וכתב עוד דאיתא נמי בתוספתא נפלה שעוה על הפנקס ומחקו אם יש במקומו כדי לכתוב שתי אותיות חייב. וכן כתב הרמב"ם בפרק י"א ומשמע דאם אין שם אלא לכתוב אות אחת אף על גב דאינו חייב, איסורא מיהא איכא. ולכן צריך ליזהר כשנוטף שעוה על הספר שאין לסלקו ואפילו לא נטף אלא על אות אחת ואם נטף על שתים חייב חטאת"     (סי' ש"מ).

וכן הבין בדבריו במשנה ברורה:

"ועיין בב"ח דה"ה דיש ליזהר כשנופל דיו על האותיות או שנטף שעוה שלא למחוק הטשטוש דעל ידי מחיקתו מנכר האותיות והוי כמוחק על מנת לכתוב וחייב ואפילו אם היה הטשטוש על אות אחד יש ליזהר דיש איסור על כל פנים"     (שם ס"ק י).

אף שהב"ח עצמו הלך בעקבות הרא"ש ופירש את התוספתא במוחק טשטוש דיו שאין מתחתיו אותיות, מ"מ הוא הרחיב את דבריה גם למצב של נפילת דיו או שעווה על אותיות, שאף בזה יש שם מוחק. ואע"פ שאינו מכשיר מקום לכתיבה, שהרי כתוב ועומד, יש לפרש את הדברים ע"פ מה שכתב בש"ע הרב:

"והוא הדין המסיר שעוה שנטפה על האותיות, דמה לי מתקן מקום לכתיבה ומה לי מתקן אותיות הכתובות, ואדרבה זהו תיקון יותר^[4]"                                                  (סי' ש"מ, סעיף ד).

 

לאור דברינו, עומדות לפנינו שתי דרכים:

• שיטת הרא"ש בהבנתו הראשונית שאין לחייב אלא במחיקת אותיות על מנת להכשיר מקום לכתיבה חדשה, ובעקבות התוספתא נסוג מעמדה זו, אולם לפי הפירוש שאנו מציעים בתוספתא שהדיו והשעווה נטפו על מקום הכתב ומוחקם כדי לכתוב תחתיהם או כדי להבהיר את האותיות המקוריות, יש מקום לומר שאף לפי התוספתא בעינן מחיקת אותיות דווקא וכפי שביארנו.
• שיטת הרא"ש במסקנתו שאין צורך במחיקת אותיות דווקא, וכל מחיקה שיש בה הכשרת מקום לכתיבה יש לחייב עליה משום מוחק, ולדעת הב"ח, המ"ב וש"ע הרב יש לחייב גם במחיקת השעווה החושפת את האותיות הקיימות כבר.

שיטת הרמב"ם

נבחן עכשיו את שיטת הרמב"ם. כתב הרמב"ם

"המוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק שתי אותיות חייב... מחק אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתים חייב... נפלה דיו על גבי ספר ומחק אותה, נפלה שעוה על גבי הפנקס ומחק אותה, אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות חייב"        (פי"א הלכה ט).

ולכאורה, יש להבין, כיוון שהרמב"ם סבור שיש חיוב במוחק גם כשאינו מוחק אותיות, וסגי במחיקת דיו מצד הכשרת מקום הכתיבה, מדוע הוצרך להזכיר בתחילת דבריו מחיקת כתב?

אפשר כמובן לפרש את דברי הרמב"ם על פי מה שפירשנו בתוספתא שיש דין של מחיקת אותיות דווקא, והחידוש של מחיקת הדיו הוא דווקא בנפל על מקום הכתב, שאף זה נחשב כמוחק כתב. אולם, נראה יותר להציע דרך אחרת בשיטת הרמב"ם.

שני גדרי מוחק הם: מחיקת אותיות ומחיקת דיו. מחיקת אותיות היא מלאכה בפני עצמה שעיקרה בביטול האותיות הנמצאות לפנינו, ובלבד שלא יהא מקלקל. ומחיקת דיו אינה מלאכה בפני עצמה אלא בהיותה מכשירה את המשטח לכתיבה חדשה. יסוד הדברים הוא: האב של מוחק הוא במעשה מחיקה של אותיות, על מנת להכשיר מקום לכתיבה חדשה, וסבור הרמב"ם שיש שני סוגי תולדות למלאכה זו. אם עושה  את מעשה המלאכה של מחיקת אותיות, יש לחייבו גם אם אינו עושה כן על מנת לכתוב, ובלבד שלא יהיה מקלקל, וכשאינו מוחק אותיות אלא טשטוש דיו בלבד, הרי אינו עושה את מעשה המלאכה העיקרי, יש לחייבו רק מצד הדמיון לאב של מוחק בתכלית המלאכה, דהיינו, אם עושה כן על מנת לכתוב דווקא.

ויש להביא בזה ארבע נפקא מינות בין מחיקת אותיות למחיקת דיו, ובכל אחת מן הסיטואציות הבאות, יש לבדוק אם הדרך לחייב אותו היא מצד מחיקת אותיות, יש לחייבו גם אם אינו עושה כן ע"מ לכתוב, ובלבד שלא יהיה מקלקל במחיקתו, ואם הדרך לחייבו היא מצד מחיקת דיו בלבד, יש לדרוש שמגמת הפעולה תהיה הכשרת מקום לכתיבה דווקא.

1. מעשה מחיקה - מחיקת אותיות חייב גם אם לא עשה מעשה מחיקה, אלא הוסיף דיו כגון שהוסיף טיפת דיו לאות ר' ועשאה ד', שבזה ביטל את האות ר' ומחקה, אבל במחיקת דיו בעינן שיכשיר מקום לכתיבה חדשה^[5].
2. כתב שאינו מתקיים - מחיקת אותיות חייב רק אם הוא כתב המתקיים, אבל במחיקת דיו יש לחייב גם אם מוחק כתב שאינו מתקיים.
3. מחיקה שלא לצורך כתיבה- מחיקת אותיות חייב אם מעוניין למחוק את הנוסח הכתוב, כי הוא מפריע לו, כגון שרוצה למחוק שטר חוב שפרעו, אבל מחיקת דיו אינו חייב אלא אם הוא רוצה לכתוב במקום המחק, אבל אם רוצה נייר חלק לצרכים אחרים אין בזה חיוב מוחק.
4. מחיקה המקלקלת - במחיקת אותיות חייב גם אם בזה הוא מקלקל את המשטח שעליו הוא כתוב, ובלבד  שהוא מעוניין למחוק את הכתב כי מפריע לו, כגון שמוחק שטר חוב, אבל במחיקת דיו אינו חייב אלא אם מכשיר את המשטח שעליו, ואם הוא מקלקל את המשטח פטור.

קיצורו של דבר: יש מוחק את עצם הכתב, כשהמוקד הוא על ביטול האותיות, וזהו מעשה המלאכה. ויש שמעשה המלאכה אינו אלא בהכשרה העתידית לכתיבה.

העולה מדברינו בשלב זה: שיטת הרא"ש היא שחיובו של מוחק הוא מפני הכשרת המקום לכתיבה, ואין הבדל בין מוחק אותיות למוחק טשטוש דיו. ושיטת הרמב"ם שיש שני גדרים במוחק: א. מחיקת אותיות, ובלבד שאינו מקלקל, ב. הכשרת מקום לכתיבה, אע"פ שאינו מוחק אותיות דווקא, אלא כתם דיו וכיו"ב.