מוחק | 4 | העלמת כתב ע"י אכילה, קריעה  ושרפה 

"נשאל לרבינו מאיר על עוגות התינוקות שכותבין עליהן האותיות ותיבות איך אוכלים אותם התינוקות ביום טוב והשיב אי משום מוחק ביום טוב ליכא איסורא דאורייתא במוחק אלא על מנת לכתוב כדאמרינן פרק כלל גדול מיהא איסורא דרבנן איכא ובתינוק אין לחוש דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין עליו להפרישו היכא דלא ספינן ליה בידים"

                                                                      (שבת סי' שסט).

המהר"ם ראה באכילת העוגה מחיקה האסורה מדרבנן, מפני שאינה על מנת לכתוב, ולדבריו אסור לגדול לאכול עוגות שכתובות עליהן אותיות. כדבריו פסק הרמ"א בסי' שמ/ג: 'אסור לשבר עוגה שכתב עליה  כמין אותיות, אף על פי שאינו מכוין רק לאכילה, דהוי מוחק'.

ויש להעיר על פסק זה משני כיוונים עיקריים:

1. האם הדבר נחשב למחיקה, ובאילו תנאים?
2. האם אין דרך להתיר מחיקה זו מכמה סיבות?

עתה, נפרט הגורמים השונים, ונחל בעיון בגדרי מחיקה:

האם אכילה נחשבת מחיקה?

תחילה יש לומר שאין אכילה, וה"ה שאין קריעה של נייר וכיו"ב -  שכתובות עליו מילים ואותיות - חשובות מחיקה. טעם הדבר:  בכל מלאכה, אין להסתפק בכך שאתה משיג את התוצאה של המלאכה, יש חשיבות שהתוצאה תושג על ידי מעשה שניתן להגדירו כמעשה מלאכה. ולפיכך, אף אם נגדיר מחיקה כביטול האותיות, ואכן, תוצאה זו של ביטול אותיות הושגה הן ע"י הקריעה^[1] והן על ידי האכילה, מ"מ יש לפקפק בהגדרת פעולות האכילה והקריעה כמעשה מלאכה. מעשה המלאכה של מוחק פועל באותיות הכתובות, כאן הפעולה היא קריעת הנייר או אכילה העוגה, חלק מקריעת הנייר ואכילת העוגה הוא גם ביטול אותיות, אבל הפעולה עצמה לא ממוקדת בביטול האותיות. טיעון זה הוא מהותי למלאכת מוחק, שמפקיע אותך מעושה מעשה מחיקה, ולא דן  רק בשאלה צדדית שתידון להלן, בגדרי דבר שאין מתכוון.

יתר על כן, אפשר שאין מעשה מחיקה אלא ע"י פעולה ישירה באותיות, ואף שמצאנו בירושלמי במוסיף טיפת דיו לאות ר' והופך אותה לד' שחייב משום מוחק הר' וכותב הד', ולכאורה אין כאן מעשה מחיקה, מ"מ הוא פועל בגוף האות, משא"כ בקורע ובאוכל.

 

מחיקה באוכלים

לעיל הזכרנו מלאכות רבות שאינן שייכות באוכלים, והסברנו שם יסוד העניין - יש מלאכות שעיקרן ומהותן הוא בייצור תעשייתי, ואינן שייכות לתחום האוכלין, למשל, מלאכת בניין אינה שייכת באוכלים, כי היא מלאכה שמהותה בבניית בתים או חפצים^[2], והוא הדין בכל המלאכות שמהותן הוא עיבוד בתעשייה, כמעבד העורות, וממחק וכיו"ב. המכנה המשותף לכל המלאכות הללו, שהן אינן שייכות לתחום המזון. יש מלאכות השייכות באופן טבעי לתחום המזון, כמלאכות סידורא דפת, אבל כל המלאכות שהוזכרו בש"ס ובפוסקים שאינן באוכלין, קשורות באופן מובהק לתחומי התעשייה והבניין.

וביתר דיוק וביאור: שני צרכים מרכזיים יש לאדם – לחם לאכול ובגד ללבוש. 'לחם לאכול' הוא תחום המזון, ו'בגד ללבוש' הוא התחום הרחב של ביגוד, כלים ומסגרות החיים של האדם, מלאכות העוסקות בתחום זה אינן באוכלין. ולפי זה יש לדון בכתיבה באוכלים, שלכאורה, נראה שאף כתיבה ומחיקה אינן מלאכות ששייכות לתחום המזון, ואם כן יש מקום לומר שאותיות הכתובות על עוגה, הן אוכל ולא כתב, ולא שייכת בהן מחיקה, ויותר מזה יש מקום לטעון, שבשאלה אם דבר מסוים נחשב אוכל או כתב, יש לומר שהגדרתו כאוכל דומיננטית יותר, מפני מרכזיותו של האוכל, וגם מפני שהוא העיקר כאן, ודוחה את היותו כתב^[3].

אמנם, ידעתי שבנקודה זו יש מקום לקבל את הטיעון במלואו ולקבוע שכל כתב וצורה באוכלים דין אוכל להם ולא דין כתב. ומאידך, יש מקום לחלק בין אוכל שהוא עצמו בצורת אות, או דמות ציפור או צורה אחרת^[4], שבזה יש אוכל שיש לו צורת כתב, והאוכל הוא הגובר, לבין אוכל שמהווה משטח לכתיבת אותיות, שבזה יש לומר שיש כאן אוכל ועליו כתובות אותיות. אם כי ניתן לטעון שאף האותיות שעל האוכל, אף הן אוכל, שהרי עשויות מדבר מאכל, ויש שחילקו בזה בין כתיבה מחומר שממנו עשוי המשטח שאז יש לראות הכול כאוכל לבין כתיבה מחומר אחר, שניתן לראות את האוכל כמצע לאותיות הכתובות עליו.  

האם מחיקה המעלימה את החפץ מן העולם ולא מותירה משטח היא מחיקה?

כתב בספר מנחת שלמה:

"וכמו כן נראה דהמעשן ביום טוב סיגריות שרשום עליהם אותיות, אין בזה משום מחיקה משום דלא משכחת שיהא בזה ע"מ לכתוב הואיל וגם הנייר נשרף יחד עם האותיות" (ח"ב סי' י', ובמהדורה הישנה ב-ג סי' ל"ד).

וכבר קדמו באור שמח:

"ולפלא^[5] איך שייך זה לסתירה, כיון שמבערו לגמרי... אבל כאן במבעיר שיקרא סותר לא שמענו, והוי כמבעיר ספר האם נאמר דחייב משום מוחק, ולדוגמא אשכחן דשורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם בפסח, דשורף אינו שובר, כמו כן אינו סותר לענין שבת, ויפלא.. ובשורף לגמרי שתהא מלאכה לענין שבת משום סותר או מוחק ודאי לא מסתברא"        (שבת כג:). 

אבל ב'מנחת שלמה' כתב שם בהמשך דבריו:

"אמנם מהחומרא שלא לחתוך עוגה שיש עליה אותיות מוכח דאסור".

ואף הפמ"ג מן המחמירים שאף באופן זה של שריפה יש משום מוחק, כתב בעניין עישון סיגריות ביו"ט:

"גם נייר שכתוב בו אותיות יש לאסור דהוה מוחק מדרבנן על כל פנים"           (סי' תקי"א, משבצות זהב ב).

כשאנו באים לדון בהבנת המחלוקת בזה, נראה שהשאלה היא ביסוד מלאכת מוחק אם עיקרה בהכשרה לכתיבה או בביטול אותיות. במנחת שלמה שם הוסיף שאף הרמ"א לא החמיר אלא באותיות הכתובות אבל אם יהיה טשטוש דיו^[6], אף הוא יודה שאין לאסור מחיקתו, אפילו מדרבנן, אלא כשמכשיר לכתיבה חדשה, ולכן המליץ בעניין הסיגריות ביו"ט:

"ולכן היה נראה דבמוחק טשטוש בזה גם מדרבנן לא אסור אלא ע"מ לכתוב וא"כ יש תקנה לטשטש מעיו"ט את האותיות".

אולם, נראה לענ"ד, שה'אור שמח' טוען טענה יסודית יותר בגדרי מוחק וסותר. לדבריו אין מחיקה וסתירה אלא כשיש לפניך חפץ סתור ומחוק, אבל כשהחפץ מתבער לגמרי מן העולם, הפעולה אינה סתירה או מחיקה אלא פעולת שריפה, ויש לדון בה רק מצד מבעיר בשבת או ביום טוב.

ועוד נראה, שעיקר טענתו הוא שכדי לחייב במלאכה מסוימת צריך לעשות את מעשה המלאכה שלה, ופעולה שביסודה היא שריפה, אף שכוללת בתוכה מחיקת אותיות וסתירת כלים, ושבירת עצם ועוד, אינה נחשבת אלא מעשה שריפה. ומתוך זה נלענ"ד שאכילת עוגה תיחשב אכילה ולא מחיקה.

הארכנו בדיוננו בשאלות יסוד בגדרי מוחק, ברור הוא שהרמ"א ומהר"ם מרוטנבורג סברו שיש בזה מוחק באכילת אותיות, אע"פ שאין כאן מעשה מחיקה בגוף האותיות, ואע"פ שמדובר באוכלים, ואע"פ שהאותיות מתבערות מן העולם ואין כאן נייר מחוק, או משטח מחוק, ואע"פ שמדובר במעשה אכילה. אך, אפשר בהחלט שיש ראשונים שחולקים על תפיסות אלו של המהר"ם והרמ"א, וכפי שראינו במה שכתבו האור שמח ומנחת שלמה בנוגע לשריפה כמחיקה, וצ"ע למעשה.

והנה, מצאנו בדברי הרוקח שכתב על מנהג ישראל לחנך הילדים בחג השבועות בתחילת לימוד התורה, וכך היו עושים:

"מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בשבועות לפי שניתנה בו תורה רמז שמכסין הנער שלא יראה כלב ביום שמחנכין אותו לאותיות הקדש גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. כעלות השחר יום עצרת מביאין הנערים על שם בהיות הבקר ויהי קולות וברקים. ומכסים אותו תחת המקטורין מביתם עד בית הכנסת או עד בית הרב על שם ויתיצבו בתחתית ההר. ונותנין אותו בחיקו של הרב המושיבם ללמוד על שם כאשר ישא האומן את היונק ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו. ומביאים הלוח שכתוב עליו אב"גד תשר"ק תורה צוה לנו תורה תהא אומנותי ויקרא אל משה וקורא הרב כל אות ואות מן א"ב והתינוק אחריו וכל תיבה של תשר"ק והתינוק אחריו וכן תורה צוה וכן תורה תהא וכן ויקרא ונותן על הלוח מעט דבש ולוחך הנער הדבש שעל האותיות בלשונו ואחר כך מביאין העוגה שנילושה בדבש וכתוב עליה ה' אלהים נתן לי לשון לימודים לדעת לעות את יעף דבר יעיר בבקר בבקר יעיר לי אזן לשמע כלימודים ה' אלהים פתח לי אזן ואנכי לא מריתי ואחור לא נסוגותי וקורא הרב כל תיבה של אלו פסוקים והנער אחריו ואחר כך מביאין ביצה מבושלת וקלופה הקליפה ממנה וכתוב עליה^[7] ויאמר אלי בן אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגילה הזאת אשר אני נותן אליך ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק. וקורא הרב כל תיבה והנער אחריו ומאכילין לנער העוגה והביצה כי טוב הוא לפתיחת הלב"    (סי' רצ"ו).

מוכח מדבריו שסבר שדבר פשוט הוא להאכיל התינוקות ביום טוב, ואע"פ שבאכילתו האותיות נמחקות. וכנראה הוא מאחד הטעמים שהבאנו למעלה.

אמנם, ראיתי לכמה מן האחרונים שביקשו לדחות ראייה זו וטענו שאפשר שהוא מודה שיש בזה איסור מחיקה, וחולק על המהר"ם מצד אחר שאיסור דרבנן^[8] ספינן לקטן בידיים^[9].

אולם לענ"ד נראה שהוא דוחק גדול בדברי הרוקח, שסתם דבריו לגמרי להיתר, ומשמע שאין בזה שמץ איסור, ועוד נראה שאינו נכון לומר שביום חינוכו של קטן לתחילת לימודו התורה הקדושה, יעשו כן על ידי שספינן ליה איסורא.

ויש שדחו ראייה זו בטענה שיש לחלק בין עוגה שכתובות עליה אותיות מחומר אחר, לבין עוגה שהאותיות כתובות עליה מאותו החומר של העוגה, ומלבד מה שנראה חילוק דחוק, לאור הבנתנו בעניין האותיות הכתובות על הביצה, ברור שלא מדובר בכתיבה מאותו חומר דלא שייך זה בביצה, ממילא ברור לענ"ד שהרוקח לא ראה בזה צד מוחק.

וראיתי לרבים שהעירו מדברי הרוקח עצמו בהלכות פסח:

"יש שחוקקין עץ אחד בחקיקה מצה או עוף אחת חקוק לסימן אף על גב דמשמע בפ' המביא גט תניינא וכתב ולא חקק מה שנדחקות בדפוס אינה כתיבה דווקא לגבי גט אבל ביום טוב אסור לסמן בו דלא מיבעי לרבי יוסי דמחייב בפ' הבונה משום רושם אלא לדברי הכל לא גרע מקומוס וקנקנתום ובאבק דרכי' שאסור וציור בחקק ביום טוב דאסור דדמי להא דאמרינן בע"ז בפ' כל הצלמים (דף מג) טבעת שחותמה שקוע אסור לחתום בה משום לא תעשון אתי הכא נמי הוי ככותב או כמצייר"   (סי' ר"פ).

ולדברינו אתי שפיר, שבודאי יש בזה מעשה כתיבה כשיוצר צורות, ואפילו בחקיקה, אבל אין בזה משום מוחק באכילתו מפני שאין זה מעשה מחיקה, אלא מעשה אכילה^[10].

אמנם, לעניין מעשה, כיוון שיצאו הדברים מפיהם של הרמ"א והמהר"ם יש לחוש לדבריהם שיש בזה מחיקה. אלא שיש לדון בהיקף דבריהם, דהיינו, מתי החמירו ובאילו אופנים, ועוד יש לדון בהיתרו של הדגמ"ר כפי שנבאר, בס"ד.

גבולות האיסור

יש לדון בשלושה מצבים:

• עוגה המעוצבת בצורת אות או ציור.
• אותיות הכתובות על העוגה ממין העוגה.
• אותיות הכתובות עליה שלא ממין העוגה.

כתב המג"א בשם ר"ש לוי:

"דדוקא כשכותבין על העוגות אותיות מדבר אחר אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי, ולכן אוכלים העוגות שיש עליהם ציורים"                                         (ס"ק ו').

ולא נתבאר בדבריו טעם החילוק.

אם העוגה עצמה בצורת אותיות, יש טוענים שאין זה כתב, כי לדין כתב בעינן אותיות על גבי משטח, וכאן הן אותיות הפורחות באויר, וממילא לא שייך למוחקו, ובחזון אי"ש סי' סא נראה שהוא סובר שאם זו צורת העוגה מותר לאוכלה כי אוכל את העוגה. ומה שהיא עשויה בצורת אות, אין זה מגרע מהיותה עוגה שמותר לאוכלה, ורק כשיש אותיות הכתובות על העוגה , ואפילו ממין העוגה אסר לאוכלה בין ע"י חיתוך מוקדם לאכילה , ובין ע"י אכילה ושבירת האותיות בפיו.

החילוק של הר"ש הלוי שמחלק בין אותיות ממין העוגה לאותיות ממין אחר קשור כמובן, להגדרת המשטח של הכתיבה שעליו יש כתב וכשהכול מאותו מין אין משטח שיש עליו כתב, ואין כאן שם כתיבה ומותר. וראה בדברי ה'משנה ברורה' שלפי דבריו משמע שמתיר אף לשבור את האותיות קודם אכילה, שהרי אין זה כתב, וז"ל:

"ודוקא כשכותבין על העוגות אותיות מדבר אחר אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי דאין שם כתיבה עליה וממילא לא שייך בזה מחיקה. וכן אם כתב האותיות בדבש המעורב במים או שאר מי פירות ג"כ אין להחמיר"          (מ"ב שם ס"ק טו).

אמנם אם האותיות ממין אחר החמיר המ"ב שלא לחתוך קודם אכילה אבל אם חותכן בפיו באכילתו יש להתיר לדעתו.

שיטת הדגול מרבבה:

בהגהות דגול מרבבה על דברי המגן אברהם כתב להוכיח נגד חומרת הרמ"א, ומכוח זה חידש היתר מרווח בעניין אכילת העוגה. נביא תחילה את טענתו ונדון בה, ולאחר מכן נביא את מסקנתו:

"ודאי דבריו נכונים שאם יש איסור באותיותיו גם בצורה יהיה אסור, וזה אי אפשר שהרי אמרו יוצאין בסריקין המצויירין בפסח, והרי יוצאין היינו בלילה ראשונה שהוא יו"ט, ואף לכתחילה לא אסרו עשייתן רק משום חימוץ אבל אם כבר עשויים יוצאים בהם לכתחילה ועי' פסחים לז ע"א וסריקין המצויירין היינו שמצוייר עליהם צורות עופות ודגים ועי' מגיד משנה פ"ה מהלכות חמץ ומצה"       (ס"ק ו').

ה'דגול מרבבה'  מניח הנחת יסוד שציור צורות דינו כדין כותב אותיות, ואם יש איסור באכילת אותיות מצד מוחק הוא הדין בציורים, ומכוח זה הוא מוכיח מן הסוגיה בפסחים שאין איסור באכילת סריקין המצויירים בפסח, שאין איסור באכילת ציורים וממילא שאין איסור באכילת עוגות שכתובות עליהן אותיות. אולם, לענ"ד אין זה פשוט כלל ועיקר, כי כבר עמדנו על כך במלאכת כותב ג' סעיף 2, בשיטת הרמב"ם שדווקא צר צורה בכותל, כשעיקר כוונתו להעביר מסרים באמצעות הציור, יש לחייבו משום כותב, וממילא גם משום מוחק בהעברת הצורה, אבל ציור שכל מגמתו לנוי בעלמא ולא להעברת מסרים, וכמדומני שעיקר סריקין המצויירים, לנוי הוא נעשה, נראה לי שאין לחייבו משום כותב וכשעושה כן בכלי הוא חייב משום מכה בפטיש, וממילא אין ראייה כלל מן הסוגייה בפסחים.

עם זאת, הדגמ"ר טען בהמשך דבריו שיש להתיר אכילת העוגה מכמה טעמים אמיצים, וז"ל:

"ועוד נלענ"ד לא מיבעיא לתה"ד שהביא המ"א בסי' שיד  סק"ה דבאיסור דרבנן מותר פסיק רישיה אם כן מוחק זה דלאו ע"מ לכתוב הוא רק איסור דרבנן, וכיון שאינו מתכוון מותר, אלא אפילו לדעת המג"א שם שאפילו באיסור דרבנן אסור פסיק רישיה, מ"מ הרי היכי דאינו  מתכוון ומקלקל ועושה כלאחר יד גם המג"א מתיר ומכ"ש כאן דכולהו איתנהו דמקלקל הוא וגם כלאחר יד דאין דרך מחיקה בכך ומכ"ש אם אינו שובר בידו רק בפיו דרך אכילתו וגם איסור דרבנן שאינו על מנת לכתוב פשיטא דאינו מתכוון מותר אפילו בפסיק רישיה, ולכן נלענ"ד היתר גמור בדבר זה^[11]...והמחמיר יחמיר לעצמו ולא לאחרים".

מסקנתו, אם כן להקל  משום שהוא פסיק רישיה דרבנן [שאינו על מנת לכתוב], וגם מקלקל וכלאחר יד, שהרי באכילתו מקלקל את הכתב ואינו מוחק בדרך המחיקה^[12]. והמיקל לסמוך על דבריו, רשאי, אולם לכתחילה יש לחוש לדברי המ"ב לחתוך שלא במקום האותיות, ובדיעבד שפיר דמי.

.