מום בשופר

  • הרב משה טרגין

מום בשופר

בשני השיעורים הקודמים עסקנו בפסולי שופר שניקב ושופר שנסדק.

במקרה של נסדק בחרו רבים מן הראשונים, אם לא רובם, להסביר את הפסול כנובע מהעדר צורת שופר; במילים אחרות: שופר סדוק אינו נחשב עוד לשופר מבחינה צורנית, ועל כן לא ניתן להשתמש בו ליצירת קול שופר. הצענו שלפי רבנו יונתן מלוניל (שפסל את השופר אפילו בסדק קטן) הפסול מבוסס על דין מום - פגם - ולא על העדר טוטלי של צורת השופר.

בשופר שניקב רואים רוב הראשונים את הבעיה בתיקון הנקב, ולא בנקב עצמו. הסתימה מספחת מרכיב זר לגופו של השופר, ובכך מאבד השופר את זהותו הטבעית: התורה ציוותה לתקוע בשופר אחד, ולא בשופר שהוא 'יציר כלאיים' העשוי טלאים. לדעת הראשונים האלה, שופר שניקב ולא תוקן כשר לכתחילה, שכן מבנהו לא הופרע על ידי סיפוח של חומר זר. ברם, אף כאן היו שפסלו שופר שניקב בכל מקרה וראו בנקב כשלעצמו בעיה מהותית - כנראה מום (הרא"ש בתשובותיו, הכלבו).

בשיעור זה נעסוק בדיון רחב יותר: האם ניתן בכלל להשתמש במושג 'מום' ביחס לשופר?

דין מום קיים בדרך כלל רק בדברים חיים (בהמות לגבי הקרבה; כוהנים לגבי עבודה במקדש) ורק בהקשר של המקדש וקודשיו. כדי להשתמש במושג זה ביחס לשופר נצטרך לבדוק אפוא אם הוא עומד בשני הקריטריונים האלה.

הרעיון כי התקיעה בשופר היא מעין עבודת המקדש עולה בבירור בכמה וכמה מקורות.

נתחיל במקור המובהק ביותר: סוגיית הגמרא בראש השנה כו ע"א, המבארת את דעת חכמים כי קרן של פרה פסולה למצוות שופר. לפי אחת הדעות בסוגיה, קרן של פרה פסולה "לפי שאין קטיגור נעשה סניגור": חפץ שהיה מעורב בחטא (=עגל הזהב) אינו יכול לשמש לכפרה (תקיעה בראש השנה). הגמרא מקשה על דעה זו מבגדי הזהב שלבש הכוהן הגדול, והיא משיבה "מבפנים קא אמרינן", כלומר: הכלל 'אין קטגור נעשה סנגור' נכון רק "בפנים" - בקודש הקודשים. ואכן, כשנכנס הכוהן הגדול לקודש הקודשים ביום הכיפורים, לא היה נכנס לשם בבגדי זהב אלא בבגדי לבן. אם כן, מדוע חל הכלל 'אין קטגור נעשה סנגור' ביחס לשופר? והלוא "שופר נמי [=גם כן] מבחוץ הוא"? על כך משיבה הגמרא כי שופר:

כיון דלזכרון הוא, כבפנים דמי.

כיוון שמטרת התקיעה היא להיזכר לפני ה', חשובה היא כעמידה בקודש הקודשים. באמירה זו מציבה הגמרא בפירוש את תקיעת השופר כחלק מעבודת בית המקדש, ואף מקבילה בינה ובין העבודה בקודש הקודשים.

אלמנט העבודה הקיים בתקיעת השופר מודגש גם במקורות נוספים. לפי אחת הדעות בגמרא בראש השנה כח ע"א, התוקע בשופר של הקדש לא יצא, משום שזוהי מצווה הבאה בעברה (=מעילה). ישנן מספר סוגיות הפוסלות מצוות שנעשו תוך ביצוע עברות. עם זאת, רבים מן הראשונים סבורים כי פסול זה שייך רק בדברים הקשורים לקרבן (המחויבים בסטנדרט גבוה יותר), אך מצוות רגילות אינן נפסלות משום מצווה הבאה בעברה (ראה על כך במיוחד בתוספות הרשב"א לפסחים לה ע"א). השימוש בדין מצווה הבאה בעברה ביחס לשופר מלמד אפוא אף הוא, לפי דעות אלו, כי התקיעה בשופר נחשבת לעבודת מקדש.

ביטוי נוסף לעיקרון זה אנו מוצאים בדברי רמב"ן בדרשתו לראש השנה (עמ' רלב במהדורת הרב ח"ד שעוועל). רמב"ן שם מתלבט באשר לכשרותו של שופר של בהמה טמאה, לאור דברי הגמרא כי בבניין המשכן שימשו רק חומרים שבאו מבהמות וחיות טהורות:

יש לעיין בשל בהמה או חיה טמאה ממה שאמרו (שבת כח ע"א) 'לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה בלבד' וכו', וכאן אמרו 'כיון דלזכרון אתי כלפנים דמי'.

ככלל נידון הקשר הזה בין שופר ובין עבודת המקדש בהרחבה במקומות שונים. את מלוא העצמה העניק לקשר הזה הראב"ד (בהשגותיו על הרי"ף למסכת סוכה, כא ע"א בדפי הרי"ף), הטוען כי מצוות שופר חלה בעיקרה במקדש בלבד:

...שאין לשופר עיקר מפורש בגבולין [=מחוץ למקדש], שלא אמרה תורה 'שבתון זכרון תרועה' (ויקרא כ"ג, כד) אלא במקום 'והקרבתם אשה לה' ' (שם, כה)... אלא מדרשא אתי...[1]

ראיה נוספת הביא מרן הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל מכך שהתקיעה בשופר לוותה במקדש בתקיעת חצוצרות (ראה ראש השנה פ"ג מ"ג). דבר זה מלמד כי התקיעה היא חלק מעבודת המקדש; תקיעת שופר שאינה קשורה למקדש (כמו תקיעת השופר ביום הכיפורים של שנת היובל) - אינה מלווה בחצוצרות.

לסיכום: הקשר של התקיעה בשופר לעבודת בית המקדש הוא פשוט וברור, והוא נתמך במקורות ובראיות רבים.

מסובך יותר המצב באשר לתנאי השני לשימוש במושג מום: השימוש במושג זה ביחס לחפצים דוממים נדיר ביותר.

אפשרות אחת לפתרון הבעיה היא לשנות את הבנתנו: לא המושג מום במובנו הקלסי הוא החל על השופר כי אם מושג אחר, רחב יותר. ישנן מספר סוגיות האוסרות שימוש בחפצים פגומים או דוחים לקרבן על סמך תוכחתו של הנביא (מלאכי א', ח):

וכי תגישון עִוֵּר לזבֹּחַ אין רע? וכי תגישו פִּסֵּחַ וחולה - אין רע?

הקריבהו נא לפחתך [=למושל שלך]! הירצך או הישא פניך?!

פסול זה שונה ממום, שכן הוא פוסל חפצים על פי מידת הדחייה שהם מעוררים (מים מזוהמים, חפצים בעלי ריח רע), ולא בשל פגם פיזי. מושג זה חל גם על חפצים דוממים (מים, יין וכו'), וניתן אפוא להחילו בקלות גם ביחס לשופר. דא עקא, שיש מקום להסתפק באשר לשימוש בדין זה ביחס לשופר שאינו מעורר דחייה, וכל חסרונו הוא בפגם פיזי שיש בו (נסדק לכל אורכו, בעל נקב): האם ניתן להרחיב את דין "הקריבהו נא לפחתך" גם לחפצים שאינם מעוררים דחייה של ממש?

אם לא נקבל את אופציית "הקריבהו" (ככלות הכול, העובדה שהגמרא בראש השנה והראשונים אינם משתמשים בפסוק זה מלמדת כי הוא אכן אינו שייך בנידון דידן), נמצאנו נותרים עם הבעיה של החלת דין מום על שופר - שהוא חפץ דומם. מעניין הדבר כי אנו מכירים מקרה אחר שבו דין מום אכן חל על חפץ דומם: הגמרא בסוכה (לב ע"א) פוסלת לולב שעליו גדלים רק מצד אחד של השדרה ("דסליק בחד הוצא") משום מום. זהו מקור חשוב המלמד כי פסול מום עשוי לחול על חפצים דוממים. ואם מום חל על לולב שנחתך מעץ חי, שמא חל הוא גם על שופר?

באמת יש מקום לחלק בין לולב לשופר. לולב אינו רק עצם שנותק מעץ חי; על מנת להיות כשר למצוותו עליו להכיל מידה מסוימת של חיות גם לאחר תלישתו. המשנה הראשונה בפרק השלישי של מסכת סוכה פוסלת לולב יבש, והירושלמי מסביר כי הוא פסול על שום היותו מת:

רבי אבין בשם רבי יהודה בר פזי: היבש פסול על שם 'לא המתים יהללו י-ה' (תהילים קט"ו, יז).

לולב, אף שהוא דומם, עדיין נחשב הוא לחפץ חי (כל עוד הוא מכיל חלק מנוזליו הפנימיים ומחומרי החיים שלו), ועל כן ניתן לדבר עליו במושגים של מום. ייתכן שלא כך הם פני הדברים בשופר: אף שהוא נלקח מבהמה חיה, אין הוא מכיל עוד מאפיינים של חיים, ועל כן אפשר שהוא נחשב לעצם מת מבחינה הלכתית.

עם זאת, יש בשופר היבט מסוים שאולי אכן מצדיק את השימוש בדין מום לגביו. הברייתא בראש השנה כז ע"ב פוסקת:

הפכו ותקע בו - לא יצא.

ומפרשת הגמרא:

אמר רב פפא... שהרחיב את הקצר [=הצד הצר של השופר] וקיצר [=הֵצֵר] את הרחב.

מאי טעמא? כדרב מתנה, דאמר רב מתנה: 'והעברת' (ויקרא כ"ה, ט) - דרך העברתו בעינן.

מגמרא זו אנו למדים מושג חדש בדיני שופר - "דרך העברתו": השופר צריך לשמר את צורתו הקודמת, הצורה שבה היה על הבהמה.

מעניין הדבר שגם בלולב אנו פוגשים דרישה דומה: יש ליטול אותו כדרך גדילתו. לשופר וללולב יש, אם כן, מכנה משותף: בשתי המצוות יש לשמר את האופן שבו גדלים חפצי המצווה בטבע. האם דרישה זו הופכת את דין מום לרלוונטי יותר במקרה של שופר? מסתבר שכן הוא: אף שהשופר איננו מוגדר עוד כעצם חי, יש לשמור ככל הניתן שהוא ייראה כפי שנראה בעודו בחיים, לפיכך מהווה כל פגם בו מום הפוסל.



[1] בכך מבקש הראב"ד להסביר מדוע הקפידו חז"ל על תקיעת שופר בשבת מחוץ למקדש יותר משהקפידו על נטילת לולב בשבת חוץ למקדש.