מוסלמי שנגע ביין

  • הרב אביעד ברטוב

יין של מוסלמי

כפי שראינו בשבועות האחרונים, יין שנגע בו גוי העובד עבודה זרה - אסור בשתייה ובהנאה. מה דינם של הערבים המוסלמים לעניין זה?

כתב הרמב"ם בתשובה (סי' שס"ט): "הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל, וכבר נכרתה אמונת העבודה הזרה מפיהם ומלבם, והם מייחדים לא-ל יתברך ייחוד כראוי, ייחוד שאין בו דופי. ואם יאמר אדם שהבית שהם מקלסים בו - בית עבודה זרה הוא, וצפונה בתוכו עבודה זרה שהיו עובדים אותה אבותיהם - מה בכך; אלו המשתחווים כנגדו היום - אין לבם אלא לשמיים". לכאורה, לפי פסק זה, ניתן להתיר יין שנגע בו מוסלמי, שהרי הוא אינו נחשב לעובד עבודה זרה. ואכן, בהלכות מאכלות אסורות (י"א, ז) מתיר הרמב"ם ליהנות מיין של מוסלמי, אך לא לשתות ממנו.

כדי להבין את פשר החילוק בין הנאה לבין שתייה, יש לזכור ששני טעמים נתנו הראשונים לגזירת "סתם יינם": ראשית - חשש שמא הגוי ניסך את היין לעבודה זרה; ושנית - חשש שמא השיתוף ביין יביא לקרבה בין משפחות הישראלי והגוי, ובסופו של דבר הן תתחתנה ביניהן. ייתכן שהרמב"ם סבור שחשש הניסוך אינו שייך במוסלמי, ולכן אין מניעה ליהנות מיין שנגע בו מוסלמי, אך חשש החתנות עדיין שייך, ולכן אין לשתות מיין זה. ראשונים אחרים - כדוגמת הרמב"ן והרשב"ץ (שו"ת הרשב"ץ ח"ג סי' קמ"ח) - אסרו גם הנאה מיין של מוסלמי, מחשש לחתנות.

בפועל, מוסלמי דתי קץ מן היין, שכן אסור לו לשתות אלכוהול. אולם כפי שאנו יודעים, גם באיסלאם יש כאלו שאינם מקפידים על כל תרי"ג סעיפי הקוראן, וממילא יש לחשוש ליינם אליבא דשיטת הרמב"ן. אמנם, גם הסוברים כרמב"ן חילקו בין יין השייך לגוי, שנאסר אף בהנאה, לבין יין שנגע בו גוי, המותר בהנאה ואסור רק בשתייה. בשו"ת "הר צבי" מובא הסבר לחילוק זה: אם היין שייך ליהודי והגוי רק נגע בו, הרי שיש כבר ריחוק מסויים בין היהודי המבקש לשתות לבין הגוי שנגע ביין, וממילא פוחת סיכון החתנות.

למעשה פסק הרמ"א (סי' קכ"ג) כרמב"ם, שלא חילק בין יין השייך למוסלמי לבין יין השייך לישראל שנגע בו מוסלמי, וקבע ששניהם מותרים בהנאה ואסורים בשתייה. אם המוסלמי נגע ביין בצורה לא-ישירה אלא ע"י דבר אחר - הורה ה"חזון איש" שהיין מותר אף בשתייה. כמו כן, אם קיים ספק אם המוסלמי נגע ביין - ניתן להקל ("בן איש חי").