שבת | דף קמה | מועדים לשמחה

אגב הדיון ב"קולייס האיספנין", מביאה הגמרא בדף קמה עמוד ב דברי אגדה הנוגעים לתופעות טבע ולתופעות חברתיות המבחינות בין יהודי בבל ובין יהודי ארץ ישראל. בין היתר שואל רבי חייא את רבי אסי:

"מפני מה מועדים שבבבל שמחים?".

כלומר, יהודי בבל שמחים במועדים יותר מיהודי ארץ ישראל. על שאלה זו מציעה הגמרא שתי תשובות. רבי אסי משיב שהשמחה בבבל נובעת מן העניות. רש"י פירש, שמי שכל ימיו דחוקים והוא עובד עבודה קשה לפרנסתו, שמח שמחה גדולה עם בוא המועד, שכן יש לו מעט זמן לנפוש ולהרגע ממלאכתו. המהרש"א בחידושי אגדות פירש, כי במועד מרבים בשתיית יין, ומי שפרנסתו דחוקה זוכה לשתות יין רק במועד. מענייני דיומא: חג הפורים איננו אסור במלאכה, ועל כן לדעת רש"י אין זה חג של שמחה יתירה; אולם, הוא בהחלט מתייחד בריבוי גדול בשתיית יין, ועל כן השמחה שבו כפולה ומכופלת לדעת המהרש"א.

ר' יוחנן איננו מקבל את תשובת רבי אסי, ואף מורה לו שלא להשיב בענייני הלכה ואגדה תשובות שאינן ברורות לו. ר' יוחנן מסביר שהמועדים שבבבל שמחים יותר מאלה שבארץ ישראל משום שהגזירות שנגזרו על ארץ הקודש בימי החורבן עודן נותנות אותותיהן. המהרש"א כאן הציע הסבר מאלף לסיבה שבעטיה גזר הקב"ה עונש דווקא על המועדים. המהרש"א מבסס את דבריו על המשך הסוגיה:

"אמר רבי אלעזר: אמר הקדוש ברוך הוא: לא דיין לישראל שחוטאין לפני, אלא שמטריחין אותי לידע איזו גזירה קשה אביא עליהן!".

מה פשר "טירחה" זו אשר הטריחה כנסת ישראל את הקב"ה? המהרש"א מסביר:

"משום דכתיב במועדים אלה מועדי ה', רוצה לומר שגם השמחה יהיה לה' - לשם שמים. אבל חדשיכם ומועדיכם הם - שאתם משמחים בהם שלא לשם שמיים, והיו עלי רק לטורח לידע איזו גזירה אביא עליהם, מאחר שהם מקיימים שמחת יו"ט אלא שאינו לשם שמיים רק להרבות ולמלא תאותם. ואמר שזו הגזירה מביא הקב"ה: אין לך כל רגל ורגל כו' שחיל המלך יטלו סעודתם ומבטל מהם שמחתם שהיה להם שלא לשם שמיים".

גם כאן, מקבלים דברי המהרש"א משנה תוקף וחשיבות כאשר עוסקים בחג הפורים. קל מאוד להפריז יתר על המידה בשתיית יין ובשמחת הפורים, וכך הופכת השמחה "להרבות ולמלא תאוותם". שמחה שכזו כביכול מציבה את הקב"ה בפני בעיה: מחד גיסא, יש בכך שמחת חג, אך מאידך גיסא, אין זו שמחה אמיתית לשם שמיים! התיקון הגדול לכך הוא, להרבות בשמחה עד בלי די, אך לזכור כל העת כי שמחה זו היא לשם שמיים, ולא לשם התאווה בלבד.

ועוד מענייני דיומא: עומדים אנו בפורים דשושן, היום הראשון לקיום "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום". ובכן, דברי הגמרא שלפנינו אודות ההבדל שבין ארץ ישראל ובעניין השמחה הובילו את האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג (דברי יציב, אורח חיים י"ג) להציע הסבר למנהג שמקובל היה בחסידות צאנז בדבר הנחת תפילין בחול המועד. לדבריו, כאשר שמחת החג שלימה, קיימת הבחנה ברורה בין היום טוב עצמו ובין חול המועד, ועל כן ניתן להניח תפילין, כפי שנוהגים בחו"ל. אך בארץ ישראל, כאשר השמחה היא חלקית בלבד, הנהיגו שלא להניח תפילין אף בחול המועד, כדי להבחין בינם ובין הימים הטובים. ומוסיף על כך האדמו"ר:

"ואולי לכבודה של ארץ הקודש, היות שבעוונותינו הרבים "השבתי כל משושה חגה" - היינו השמחה שלמטה, ולעומת זה מאירין האורות העליונים ביתר שאת ויתר עוז, וכמו שאמרו חז"ל [תנחומא משפטים ה'] בזמן שיש דין למטה אין דין למעלה, ושכך מאירין האורות הקדושים של החג גם בחול המועד ואין צריכין אות אחר; מה שאין כן בחו"ל, ודו"ק".

מי יתן ונזכה לחוש בפורים, בפסח ובכל המועדים כולם, את אותו אור קדוש ומיוחד המאיר את המועד בארץ הקודש, ומכוחו להגיע לשמחה שלימה ולשם שמיים.