נידה | דף ו | מועד החיוב בהפרשת חלה

הגמרא בדף ו בוחנת את היקף טומאת מעת לעת באישה שמצאה דם. הספק הנידון בגמרא הוא האם טומאה זו מטמאת רק קודשים, או שמא היא מטמאת גם תרומה או חולין. שאלה זו נוגעת, כמובן, לדיני טומאה וטהרה, ואולם היא משפיעה גם על ענייני זרעים –בנוגע להפרשת חלה והפרשת תרומות ומעשרות. שני העיונים הבאים יוקדשו לנושאים אלה.

כך נאמר בגמרא:

"תנן התם: נולד לה ספק טומאה, עד שלא גלגלה - תעשה בטומאה, משגלגלה - תעשה בטהרה. עד שלא גלגלה - תעשה בטומאה חולין נינהו ... משגלגלה - תעשה בטהרה, חולין הטבולין לחלה - כחלה דמו, ואסור לגרום טומאה לחלה".

המשנה מבחינה בין מעמד העיסה קודם "גלגול", ולאחר הגלגול. גלגול פירושו לישת העיסה, לאחר שהוטלו מים לתוך הקמח. הגמרא קובעת, שקודם הגלגול מדובר על חולין: המים והקמח עומדים בפני עצמם, העיסה טרם התהוותה, וממילא אין כל חיוב בהפרשת חלה. התוספות בסוגייתינו מצטטים בהקשר זה את המשנה מן הפרק השני במסכת חלה, שם נאמר שהמפריש חלה מן הקמח לא עשה כלום. כאמור, קודם עירוב הקמח והמים ביצירת העיסה אין כל חיוב בהפרשת חלה.

בהמשך דבריהם מצטטים התוספות משנה נוספת, העוסקת בהטלת המים לתוך העיסה. התוספות מעירים, אגב אורחא:

"ומשתטיל למים היינו לישה וגלגול".

כלומר, בעיסה ישנם שני שלבים: כל עוד הקמח עומד בפני עצמו, אין כל חיוב בהפרשה. לאחר נתינת המים, אשר מתחילה למעשה את תהליך הלישה, מתחייבת העיסה בהפרשת חלה, והופכת טבל גמור.

הריטב"א על אתר מעיר, שיש שחלקו על דברי התוספות. נראה, שכוונת הריטב"א למהלך עקרוני שפיתח הרמב"ן (קידושין דף מו), המבחין בין הטלת המים לעיסה ובין הגלגול וקושר את החילוק להפרשת תרומות ומעשרות. בהפרשת תרומות ומעשרות מן הצומח, מצאנו שלושה שלבים: אם הפירות לא הגיעו לשליש גידולם, או אם הם מחוברים לקרקע - אין כל אפשרות להפריש מהם תרומות ומעשרות. פירות כאלה אינם "חפצא של חיוב", והפרשה מהם היא בלתי רלוונטית. כאמור, שלב זה מקביל לחלוטין להפרשת חלה מן הקמח.

כאשר הפירות באו לשליש גידולם ונתלשו מן הקרקע, ניתן להפריש מהם תרומות ומעשרות, אך החובה טרם חלה. הפירות זקוקים לעיבוד נוסף ("גמר מלאכה"), ועד שלא תיגמר מלאכתם מותר לאכול מהם אכילת ארעי. לאחר גמר המלאכה, הופך היבול לטבל גמור, והאוכל ממנו חייב מיתה בידי שמיים.

לדעת הרמב"ן, גם בחלה מצאנו מודל מקביל: בשעת נתינת המים נוצרה עיסה, שיש אפשרות להפריש ממנה. עם זאת, חיוב גמור להפריש, הגורר עימו גם איסור טבל, נוצר רק בשעת הגלגול, כאשר העיסה מתגלגלת ונילושה באופן ממשי. הרמב"ן מביא סימוכין שונים לדבריו, ובראשן: המשנה במסכת חלה (ג, א), אשר קובעת שניתן לאכול אכילת ארעי מן העיסה עד שלא תתגלגל. התוספות, לשיטתם, יסבירו שהמשנה עוסקת בנתינת מים, ועל כן ברור שמותר לאכול מן העיסה. אך הרמב"ן דבק בהשוואה לתרומות ומעשרות, ומבהיר: קודם נתינת המים, ניתן לאכול מן הקמח אכילת קבע, שכן אין חפצא של חיוב. לאחר נתינת המים, ניתן להפריש, ואולם אין זו חובה גמורה, ומותר לאכול אכילת ארעי. לאחר הגלגול הסופי, נוצר טבל של ממש, ואסור לאכול ממנו אף אכילת ארעי וכל שכן שאין לאכלו אכילת קבע.

הוכחת הרמב"ן מאותה משנה בחלה בהחלט משכנעת, ואולם כנגדה עומד ניסוח הדברים בסוגייתינו: קודם הגלגול מדובר על חולין, ואין כל איסור לטמא את העיסה. נראה, שגם זו הוכחה חזקה ביותר, ועל כן ניתן לומר שהמקורות שקולים, ומכאן נובעת המחלוקת בין הראשונים.