מועד קטן דף כט - לך לשלום לך בשלום

  • הרב אברהם סתיו

הסוגיה האחרונה של המסכת פותחת בדין שנראה סתום בקריאה ראשונה (כט ע"א):

ואמר רבי לוי בר חיתא: הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום הנפטר מן החי לא יאמר לו לך בשלום, אלא לך לשלום.

הגמרא ממשיכה ולומדת מפסוקים שונים שראוי לומר למת "לך בשלום" ולחי "לך לשלום", אך לא ברור מדבריה מהי משמעתו של הבדל זה, והמפרשים עמלו להסביר זאת.

הר"ן הסביר את ההבדל באופן הבא:

אל יאמר לו לך בשלום פירוש דמשמע שההליכה תהיה בשלום אבל הוא לא ימצא שלום.

אבל הנפטר מן המת אומר לו לך בשלום מפני שהוא נפחד וצריך לפקדו בשלום בהליכתו.

כלומר, המוקד של הברכה המופנית לאדם החי הוא ביחס למטרת ההליכה, ולכן מברכים אותו שיהיה לו שלום במקום שאליו מגיע. ואילו כאשר אדם מת אנו יודעים שיהיה לו שלום במקום שאליו יגיע, ולכן אנו צריכים לברך אותו שגם שלב המיתה וה"הליכה" יעבור עליו בשלום (וכעין זה פירש המהרש"א בברכות סד ע"א).

הריטב"א (ד"ה הנפטר) הסביר את ההבדל באופן אחר:

לפי שחבירו צריך תפלה על המקום שהולך שם כי מכאן כבר הוא נפטר בשלום, והנפטר מן המת הוא בהפך כי צריך שילך מכאן בשלום ואז ימצא שלום שם בודאי, ואם אינו הולך מכאן בשלום שאין בידו מעשים טובים לא ימצא שם שלום, לפיכך צריך שיעשו לו סימן טוב כי בשלום הוא הולך.

הריטב"א מסכים עם הר"ן שהברכה לאדם החי מתמקדת במקום שאליו הוא מגיע, אך לדעתו הברכה לאדם המת איננה מתייחסת לשלב ההליכה עצמו אלא למעשיו בעולם  הזה, ממנו הוא נפרד. הברכה למת היא למעשה הצהרה שהאדם עשה טוב בחייו ומשום כך הוא עוזב את העולם בשלום וממילא ימצא גם שלום במקום שאליו הוא הולך.

אמנם נראה שאפשר להבין את דברי הגמרא גם מתוך הקשרם בסוגיה. בהמשך הגמרא נאמר:

ואמר רבי לוי: כל היוצא מבית הכנסת לבית המדרש, ומבית המדרש לבית הכנסת - זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון' (תהלים פד, ח).

משמעותה של דרשה זו היא הדרישה המתמדת מן האדם להמשיך ולהתעלות, ללכת מבית הכנסת לבית המדרש ולא לעמוד במקום אחד. ממילא נראה שהברכה המתאימה לאדם חי היא שיהיה במצב תמידי של "הליכה לשלום", שאיפה מתמדת לשלימות שלעולם אינה מושגת בעולם הזה. ואילו הברכה לאדם שמת היא שיזכה להגיע לעולם שנמצא "בשלום" נצחי וקבוע.

הראי"ה קוק בעין אי"ה על מסכת ברכות (פרק ט אות שנח) הלך בדרך דומה, אלא ששילב בה את פרשנותו של הר"ן:

החיים הם מלאים מלחמות, ומי שמחליק את הדרך בעיני חבירו ואינו מעוררו על החתחתים והמכשולים שיש בדרך החיים, בין מכשולים רוחניים בין מכשולים גשמיים, הוא נוטל ממנו את גבורת רוחו להיות חמוש במלחמה נגד הדברים הרבים המפריעים את האדם מלבא לחפצו התכליתי.

על כן יעורר האדם את חבירו בעת נסעו ממנו, לאמר דע לך כי השלום עוד רחוק הוא מאתנו, עוד לא השגנוהו... לך לשלום, אבל לא תחשוב שגם הדרך עצמה היא מרוצפת משלום, עד שאתה הולך בשלום, בתוך השלום, לא, הדרך היא מלאה מכשולים נעדרי השלום, ובהשתדלותך להתגבר על כל אלה תבא אל השלום.

לא כן היא תעודת מנוחת הנפשות, מי שהשלום חוקו בחייו כבר לוחמים אין לו, מפריעים מנוחתו אפסו, ותכלית המעלה היא שהמלחמות הגופניות של הנטיות החומריות לא יהיו תופסות מקום כלל בעלותו אל הר ד' להתענג באור פני מלך חיים.

 

הרב קוק מסביר שבעולם הזה אנו יכולים לשאוף למטרות שלימות, אך לא לדרך של שלום. הדרך שאנו נדרשים לבצע בעולם היא דרך רצופה מכשולים במהותה, ואין אנו מבקשים כלל שהיא לא תהיה כזו. כל ערכה של עבודתנו בעולם נובע מן היכולת להתמודד עם המכשולים ולהתגבר עליהם, בדרך לעולם שכולו טוב.