מוקף גוויל

  • הרב משה טרגין

מוקף גוויל

הגמרא במסכת מנחות עוסקת במספר דינים הקשורים לכתיבת פרשיות של תפילין. אחד הדינים המוזכרים שם הוא כי אות שאינה מוקפת בקלף מארבעת צדדיה - בדרך כלל בשל היותה מחוברת לאות אחרת - פסולה. דין זה מכונה "דין מוקף גוויל", והוא יהיה הנושא של שיעור זה.

לעתים קרובות השאלה הראשונה שעלינו לשאול כשאנו נתקלים בפסול היא האם זהו פסול אימננטי, הקשור בקשר הדוק לעניין, או שמא זהו פסול מסיבות חיצוניות, הנובע מהעובדה שהוא גורר בעקבותיו מצב שיש בו פסול אחר. ובענייננו: האם אות שאינה מוקפת גוויל פסולה משום שחלק מהגדרת אות הוא היותה מוקפת גוויל, או שמא אין זה חלק מהגדרת האות, אלא שאם היא אינה מוקפת גוויל יש בה פסול אחר.

ישנן מספר דעות הסבורות כי אות שאינה מוקפת גוויל אינה פסולה בשל סיבות מהותיות הקשורות לטבעה של אות. לשיטתן אות כזו פסולה מסיבות צדדיות. לדוגמא, המאירי בהלכות ספר תורה (דף מג) סבור כי אין בעיה עקרונית באות שאינה מוקפת גוויל. פסול אות שכזו נובע מכך שבהיותה מחוברת לאות אחרת נוספים לה חלקים אחרים, שהנם מיותרים מבחינתה. נראה כי המרדכי במסכת גטין (שי"ג) מפרש באופן דומה את סיבת הפסול: הבעיה באותיות שאינן מוקפות גוויל היא כי אותיות אלו מאבדות את צורתן הראשונית.

הירושלמי פותח פתח לעמדה דומה בחילוק שהוא מעלה לגבי נקודת החיבור שבין האותיות. לדעת הירושלמי במסכת מגילה (א', ט) אותיות המחוברות בחלקן העליון פסולות, ואילו אותיות המחוברות בחלקן התחתון - כשרות. הפני משה (אחד ממפרשי הירושלמי) מסביר חילוק מפתיע זה באמצעות העמדה שהוצגה לעיל. אם הבעיה באותיות מחוברות היא כי אין הן ניתנות לזיהוי, אפשר לחלק בין מקרים שונים שבהם האותיות מחוברות בנקודות שונות. אם האותיות מחוברות בחלקן העליון (כלומר במקום שבו מבטו של המסתכל פוגש בהן לראשונה), צורתן נפגעת עד כדי חוסר יכולת לזהותן. לעומת זאת, אם האותיות מחוברות בחלקן התחתון הן שומרות על צורתן המקורית, ועדיין ניתן לזהותן.

סברה דומה לגבי סיבת הפסול של אותיות שאינן מוקפות גוויל עומדת בבסיס דבריו של האור זרוע (הלכות תפילין תנ"ג). בהסתמך על הירושלמי שהובא לעיל הוא מחלק בין כל האותיות, שאכן פסולות כשהן מחוברות בגגן, לבין כ' סופית, שאינה נפסלת אפילו כשאות אחרת מחוברת לגגה. למרות שאות אחרת נושקת לגגה של הכ' סופית, עדיין ניתן לזהותה בשל צורתה הבולטת. הבעייתיות במוקף גוויל נובעת מהעובדה שהחיבור בין האותיות משנה את צורתן. אולם כ' סופית היא אות בולטת וייחודית עד כדי כך שהיא מתגברת על פסול זה.

גלגול קצת שונה של אותה סברה מופיע בחידושי הרשב"א למסכת מנחות (ראה בסיום הדיון בעניין מחברו של חיבור זה). גם אם החיבור אינו פוגם למעשה ביכולת לזהות את האות, עדיין אנו יכולים לומר כי צורה שכזו אינה צורתה המקורית והאידיאלית של האות. זהותה של האות אינה מסתכמת רק בצורתה; היא כוללת אף את גבולותיה של האות ואת היותה עצמאית ומופרדת מאותיות אחרות. אות המחוברת לאות אחרת מאבדת את ייחודיותה. לכן, גם אם האות ניתנת לזיהוי על ידי עין אנושית, עדיין נוכל לומר כי מבחינה הלכתית האות פסולה.

סיכום:

כל השיטות שהובאו לעיל הבינו את הפסול כבעיה מבנית. החיבור לאות אחרת פוגע במבנה הייחודי של האות ופוסל אותה בכך. עקרונית, אם החיבור הוא כה זעיר עד שאין הוא משנה את צורתה של האות והיא עדיין ניתנת לזיהוי, האות כשרה. למעשה, האור זרוע מעלה מקרה שבו האות (כ' סופית) היא כה בולטת עד כי שום חיבור לשום אות אחרת אינו יכול לפגוע ביכולת לזהותה. הרשב"א סבור כי גם אות שעדיין ניתנת לזיהוי פסולה, משום שאות מחוברת אינה יכולה לשמור על עצמאותה ועל גבולותיה.

גישה אחרת, שונה בתכלית, רואה את הפסול כבעיה עקרונית יותר ומהותית לכתב. ככלל, אותיות אינן יכולות להיות מחוברות, ללא קשר לשאלת שמירת הצורה המקורית של האות. ההגדרה העקרונית של אות או של כל צורה אחרת של רישום היא דיו שמוקף על ידי קלף (או על ידי משטח כתיבה אחר); אות שאינה מוקפת לחלוטין על ידי הרקע שלה - אינה אות. לפי הסבר זה, הצורך במוקף גוויל הוא צורך מהותי לעניין הכתב, ואינו רק דרישה נוספת או תנאי לכך שהאות תשמור על צורתה המקורית.

הבנה זו מוליכה אותנו לשאלה מתבקשת: האם אות שאינה מוקפת גוויל נחשבת כתב, אלא שהיא אינה עומדת בקריטריונים הדרושים לספרי תורה ותפילין, או שמא אות כזו אינה נחשבת כתב כלל? במילים אחרות, האם אות שאינה מוקפת גוויל היא כתב פסול, או שמא בכלל אינה כתב?

יש נפקא מינה מעניינת לשאלה זו בעניין היקף הפסול של מוקף גוויל. המרדכי במסכת מנחות מצטט דעה שלפיה פסול זה קיים רק בשם ה' - במילים רגילות אין צורך במוקף גוויל. הוא מצטט גם דעה נוספת, הסבורה כי דין זה חל על כל המילים הכתובות בפרשיות התפילין, אך לא על כל המילים הכתובות בספר תורה (שביחס להלכות מסוימות מקלים בו יותר). ברור כי דעה שאינה סוברת כי פסול מוקף גוויל הוא פסול כולל, אינה יכולה לסבור כי זהו פסול מהותי של הכתב. לפי דעה זו, מוקף גוויל הוא דרישה ספציפית יותר לגבי מילים מסוימות - שהכתב שבו הן נכתבות יהיה כתב ברמה גבוהה יותר על ידי כך שיהיו לאותיותיהן גבולות ברורים. ואם כך, ניתן לשער באילו סוגים של כתב דרישה זו תעלה. תוספות במסכת גטין מעלים שתי דעות ביחס לשאלה האם דרישה זו קיימת גם לגבי גט. אם מוקף גוויל הוא דין הנדרש לעצם הגדרתו של כתב, אי אפשר אפילו להעלות את האפשרות שבגט לא נדרוש דרישה זו.

ניתן לבחון עניין זה - אופייה של הדרישה למוקף גוויל - באמצעות עיון במקור שממנו היא נלמדת. הגמרא במסכת מנחות המעלה את הדין הזה כדרישה אינה מזכירה כלל מקור. ניתן לומר כי הדין מבוסס על סברה הגיונית - אות שאינה כתובה על משטח מסוים תוך הפרדה ברורה בינה לבין הרקע של הכתיבה - אינה אות; ואין צורך במקור לסברה הגיונית כזו. אולם תוספות במסכת גטין מציעים מקור אפשרי לדין. הגמרא במסכת שבת (ק"ג:) לומדת מן הפסוק "וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך" שבמקרים מסוימים אנו דורשים כתיבה תמה - כתיבה מושלמת ונקייה. אם אכן אנו לומדים דרישה זו מפסוק, ואם הלימוד אכן מתייחס לדרישה בשם "כתיבה תמה", אנו יכולים לומר כי מוקף גוויל הוא סוג של כתב מעולה יותר מבחינה הלכתית.

ישנו חילוק מעניין בדין "חק תוכות" הקשור לסברה שהעלינו. הגמרא במסכת גטין (כ'.) קובעת כי אותיות צריכות להיכתב על ידי אדם. אדם אינו יכול לשפוך דיו על קלף, ואחר כך לגרד את החלק המיותר שלו ולעשות מהכתם אות. מה הדין אם האותיות נכתבו כרגיל אך התחברו זו לזו? האם מותר במקרה כזה לגרד את החיבור של האותיות באופן שתישאר רק צורתן המקורית של האותיות? אם אות מחוברת כלל אינה נחשבת אות, גירוד של החיבור ייחשב כיצירת אות מחדש ויהיה פסול מדין חק תוכות (הדין הנ"ל שהבאנו מן הגמרא בגטין); מקרה כזה אינו עדיף על מקרה שבו האדם מגרד כתם דיו והופך אותו לכתב. אך אם נניח כי אותיות מחוברות עדיין נחשבות אותיות (ומכשירים אותן בגט), נוכל לומר כי גירוד החיבור של האותיות אינו נחשב ככתיבתן מחדש. הכותב רק מכשיר אותן באמצעות סילוק פגם, ולכן ייתכן שנוכל להתיר "שיפור" זה.

נקודות מתודיות:

כאשר נתקלים בגורם פוסל יש לבחון האם גורם זה הוא הפסול האמתי, או שמא הוא רק מערב גורם אחר - שהוא הפוסל. האם אותיות מחוברות פסולות משום שצורתן נהרסה, או שמא הן פסולות בגלל פגם מהותי יותר?

לסיום:

1. הפירוש הידוע בשם "חידושי הרשב"א" למסכת מנחות, לא חובר בידי רבי שלמה בן אדרת, הראשון בן המאה ה- 13 הידוע בראשי תיבות אלו. זהותו האמתית של המחבר אינה ידועה, אולם מתייחסים אליו כאל הרשב"א למסכת מנחות. קטעים רבים מפירוש זה מוקדשים לליבון בעיות וקשיים המתעוררים בשיטת רש"י.

2. רש"י במסכת גטין (כ'. ד"ה "אנדוכתרי") מפרש כי אותיות שנתפרו לרקע שלהן פסולות משום שהן אינן חלק מהמשטח שעליו נכתבו. רש"י בעצם טוען בכך כי כתב אינו רק אותיות על גבי משטח, אלא האותיות צריכות להיות חלק מהמשטח שעליו הן נכתבות.