שבת | דף מו | מוקצה מחמת גופו
הלכות מוקצה כוללות פרטים שונים ומגוונים. ביסוד הלכות אלה עומדת ההבחנה הבסיסית בין סוגים שונים של מוקצה: מוקצה מחמת מיאוס, מוקצה מחמת חסרון כיס וכו'. בעיון זה נתמקד במוקצה מחמת גופו.
הגדרתו העקרונית של מוקצה מחמת גופו מצויה בסוגייתינו (דף מו עמוד א):
"אלא מעתה כל צרורות שבחצר מטלטלין, הואיל וחזיא לכסויי בהו מנא! אמר ליה: הא - איכא תורת כלי עליה, הני - ליכא תורת כלי עליה".
צרורות ואבנים המצויים בטבע אסורים בטלטול, אף שבאופן תאורטי ניתן היה להשתמש בהם, משום שאין עליהם "תורת כלי".
דבר שאין עליו תורת כלי משתייך, למעשה, לעולם הטבע, ולא לעולם האדם. סוגייתינו עוסקת בצרורות שבחצר, ודווקא ביחס אליהם מחדשת את אותו מונח של חסרון תורת כלי.
מונח הלכתי זה מוכר גם מתחומים אחרים. כך, למשל, דבר שאין עליו תורת כלי איננו מקבל טומאה. גם שם, הסברה המקובלת היא שהיות ואין עליו תורת כלי, הרי הוא חלק מעולם הטבע, ודיני טומאה וטהרה חלים רק עם הכניסה לעולם האדם.
הסבר זה עשוי להבהיר את עצם המושג "מוקצה מחמת גופו". במוקצה מחמת איסור או מוקצה מחמת מיאוס ישנו גורם חיצוני היוצר את ההקצאה - האיסור והמיאוס. אך במוקצה מחמת גופו ההקצאה איננה חיצונית, אלא מהותית ואימננטית - גופו של דבר איננו חלק מעולם האדם, ועל כן הינו מוקצה.
כפי שראינו בסוגייתינו, ובסוגיות נוספות במסכת, קיימת מחלוקת עקרונית בין ר' יהודה ור' שמעון ביחס לאיסור מוקצה. ההסבר המקובל הוא, שר' יהודה דורש רמה גבוהה של מודעות והכנה בכדי להתיר טלטול של כלים בשבת, בעוד שר' שמעון מיקל בכך, ולדעתו כל עוד לא הוקצה הכלי באופן גורף וחד משמעי - הוא מותר בטלטול.
ישנם סוגי מוקצה המקובלים גם לר' שמעון. בגמרא בדף מה עמוד א נאמר, שר' שמעון מודה למוקצה מחמת איסור - בשמן שבנר; וכן נאמר שם שר' שמעון מודה למוקצה בגרוגרות וצימוקים, אשר נדחים משימוש באופן אקטיבי. והנה, אף שהגמרא אינה קובעת קביעה כזו ביחס למוקצה מחמת גופו, הנחה פשוטה בראשונים ובפוסקים היא, שר' שמעון אכן מודה לסוג זה של מוקצה. מדוע?
אפשר, שהדבר קשור ליסוד המתחדש בסוגייתינו. הסוגיות המבקשות לצמצם את דעת ר' שמעון מתייחסות לכלים או לאוכלים. באלה - אכן לא אמור להיות מוקצה לר' שמעון, זולת מקרים חריגים. אך מוקצה מחמת גופו איננו כלי כלל ועיקר, ולגביו ברור גם לר' שמעון שאין לטלטלו.
ניתן להתיר טלטול של מוקצה מחמת גופו אם ייחדוהו לצורך תשמיש כלשהו. דרכי הייחוד יידונו בהרחבה בסוגיות בהמשך המסכת (דפים קכד-קכה). מן האמור למעלה עולה, שמטרתו המרכזית של הייחוד הינה להבהיר כי לאדם ישנו שימוש ברור ומוגדר במוקצה, וממילא הוא עזב את עולם הטבע, והשתלב בעולם האדם.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)