מורא אם ואב

א.

שתיים מצוות הן ביחס להורים: מצוות כיבוד ומצוות מורא. הראשונה באה בעשרת הדיברות: "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ', י"ב), והשנייה בפרשה שאף היא נאמרה בהקהל [1], והיא מבחינה מסוימת מקבילה לעשרת הדיברות [2] - בפרשת קדושים: "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא י"ט, ג').

 מה בין זו לזו? נתפרש הדבר בתורת כהנים: "אי זו היא מורא - לא ישב במקומו ולא מדבר במקומו ולא סותר את דבריו. אי זהו כיבוד - מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא"[3]. נמצא שמצוות כיבוד עניינה עשייה למען ההורים ובשירותם[4], ואילו מורא  עניינו הימנעות - לא ולא ולא. והרי זו תופעה מעניינת, שמקיים אדם מצוות עשה על ידי אי עשייה, ובלבד שתהיה אותה הימנעות תולדת רגש היראה שהפנים לתוכו. ברם, זאת יש להבין: אימתי יש כאן קיום העשה? האם כל אימת שתחושת היראה פועמת בקרבו, או שמא רק בעת מבחן - כשאפשר לו לישב במקומו של אביו והוא אינו יושב וכיוצא בזה. 

ב. 

מן הניסוח "איש אמו ואביו תיראו" - נלמד לימוד הלכתי בתורת כהנים: "'איש' - אין לי אלא איש, אישה מניין? תלמוד לומר 'תיראו' - הרי כאן שניים, אם כן למה נאמר 'איש', שהאיש סיפוקו בידו והאשה אין סיפוקה בידה, מפני שיש רשות אחרים עליה"[5] וכן הוא בגמרא בקדושין (ל:), ושם הוסיף רב אידי בר אבין בשם רב: "נתגרשה - שניהם שוין", שאז כבר אין רשות אחרים על האישה ובידה לקיים. והנה שם כתב רש"י: "נתגרשה מבעלה הרי היא כאחיה במצוות  כיבוד", וכן להלן כתב: "סיפק בידו לעשות - לכבד את אביו"(דף ל"ה.). ועוד יותר מפורש מצינו בבית הבחירה לרב המאירי: "כבר בארנו שכיבוד ומורא אנשים ונשים שוים בו, ומכל מקום בכיבוד מיהא אשה שיש לה בעל פטורה, מפני שאין סיפק בידה  לעשות, שהרי רשות אחרים עליה, הא אם נתאלמנה או נתגרשה חזרה לחיובה אע"פ שכבר נפטרה"[6].

ותימה: הלא הכתוב המדגיש איש, במורא הוא מדבר ולא הכבוד?

 אכן, מצד הסברה דבריהם מובנים מאוד, שהרי מה שאין אישה יכולה לקיים כשרשות אחרים עליה זו מצוות כיבוד. אך מה מונע ממנה מלקיים מורא? והלא בקיום זה לא נתבע ממנה בעצם אלא שתימנע מלשבת במקום הוריה ולסתור דבריהם וכו', וזה אפשר לה ואולי אף קל לה יותר כשהיא יושבת בביתה ואינה יוצאת ובאה בבית הוריה. אבל כיצד יתפרש, איפוא, הפסוק?

 דבר זה מוסבר על ידי בעל ספר חרדים כך: "ומה שאמרו ז"ל איש סיפק בידו לעשות, היינו כפי דרך הגמרא, אם אינו עניין למורא תנהו עניין לכבוד של מאכל ומשקה ושירות, פרט לאשה שרשות בעלה עליה"  (פרק ח', כ"ב)[7].

 ג.

 ברם, הרמב"ם בהלכות ממרים (פ"ו, ה"ו) ראה את הדברים כמכוונים (גם) לגבי מורא, וזהו לשונו: "אחד האיש ואחד האשה  חייבים במורא וכיבוד, אלא שהאיש יש בידו לעשות והאשה אין בידה לעשות שהרי רשות אחרים עליה, לפיכך אם נתגרשה או נתאלמנה - הרי שניהם שוים".

 ברם, אם הכתוב אמור לעניינו, לעניין מורא, מהיכן לך להוסיף בזה גם כיבוד? - מסתבר שבא זה ומלמד על זה, כדרך שהתורה רואה אפשרות שאישה לא תקיים מורא מפני שרשות אחרים עליה, ולכך אמרה: "איש אמו...", כך יהיו הדברים גם לגבי כיבוד.[8]

 ואכתי שאלה במקומה - מה מונע מן האישה לקיים מורא אב ואם? שאלה זו כבר נשאלה על ידי הרא"ם בפרשת קדושים: "בשלמא מצות כיבוד יש הפרש בין נתגרשה ללא נתגרשה... אלא במצות מורא שאינו לעשות שום שירות לאביה, אלא שלא תשב  במקומו... מה הפרש יש בין נתגרשה ללא נתגרשה, ועוד: מאי 'שהאיש סיפק בידו לעשות' דקתני בבריתא, הא לא שייך לעשות אלא בכיבוד ולא במורא...". ופתרונו - אם אינו עניין למורא תנהו עניין לכיבוד - אינו מתאים לרמב"ם!

 המהר"ל בגור אריה מביא דוגמא לעימות בין דרישות אב לדרישות בעל, שלכך בא הכתוב: "ואשמעינן הכתוב שאם אמר האב לאשה לכי למקום פלוני להביא כיכר זה, והבעל אמר לה שלא תלך, שלא תשמע לאביה, כיון דרשות בעלה עליה צריכה לשמוע לבעלה...". ולא פירש אם ההליכה במצוות האב היא קיום מורא או כיבוד.

 והנה, מדברי המקנה לקידושין (לא:, ד"ה שם ת"ר) נראה שיש בזה משום מורא, שכך הוא אומר: "נראה דכל דבר שמצוה לו אביו אף בדבר שאין לאביו שום הנאה ממנו, שאינו בכלל כיבוד, אפ"ה אם אין לבן שום הפסד ממנו זהו בכלל מורא, שאם לא ישמע לו הוי כסותר את דבריו". הוא מוכיח זאת משאלתנו הנ"ל, מה שייך לגבי מורא רשות אחרים. אלא ע"כ, בזה האופן שהאב ציווה לעשות דבר שאין לו הנאה. עוד מוכיח הוא מהגדרת מורא  כמצוות עשה - משמע שאפשר לה להתקיים באופן של עשייה אקטיבית. 

בניגוד לדבריו, הגר"ח הלר בהערה לסה"מ שבהוצאתו (מצוות עשה רי"א), העיר מדברים מפורשים של הרמב"ן והרשב"א ביבמות, שאם אמר לו אביו לעשות לו דבר שאין לו בו הנאה, אין בו כל עשה שבתורה.

 ד.

 אפשר שמתוך השוואה למצוות מורא אחרת יעלה בידנו פתרון גם לשאלה זאת. מצינו מצוות מורא במקדש, ואף היא עיקרה בהימנעות: "מצות עשה לירא מן המקדש... ואי זו  היא יראתו - לא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו... ואין צריך לומר שאסור לירוק בכל הר הבית... לא יקל אדם את ראשו כנגד שער מזרחי..." (הל' בית הבחירה פ"ז).

 והנה, זה פשוט שכל הנמנע מלעלות להר הבית אינו מבטל מצוות עשה של מורא מקדש. אבל דומה שגם זה פשוט שאין הוא מקיים בכך את מצוות העשה הזו, שכן כדי לקיים צריך הוא לזמן את עצמו למצב שבו יוכל לקיים, היינו לעלות להר ולא להיכנס במקלו ובמנעליו[9]. הבנה זו עולה במפורש מדברי הר"א ממיץ ביראים: "מורא מקדש - ויראת מא-להיך. ציוה בהיכנס אדם למקדש א-ל... שינהג בהם מורא וכיבוד"[10]. 

כיוצא בזה ניתן לומר לגבי מורא הורים. מצווה זו יכולה להתקיים רק על ידי צאצא שיזמן את עצמו לקראת ההורים ויימנע מלישב במקומם ומלסתור את דבריהם. העשה של המורא הוא בהימצאו קרוב והישמרו מפגיעה במוראם. אכן, מי שהוא מרוחק אינו מבטל מצוות עשה של מורא ואינו עובר עליה, אבל גם אינו מקיימה.

 ה.

 או כלך לדרך זו: שאלה גדולה נשאלה על ידי קדמונים, כיצד מצווה התורה על תחושות ורגשות באהבה ויראה[11]. כלום ניתן לעורר יראה באמצעות צו? בייחוד אמורה השאלה ביחס ליראת כבוד. ואפשר שזה ההסבר: התורה מצווה על דברים הנתונים לשליטתו של האדם: לא יושב במקומו, לא סותר את דבריו וכיוצא בזה, כשההנחה היא, ש'אחרי הפעולות יימשכו הלבבות', ושמתוך ההתמדה בהימנעות מעין זאת יפנים האדם לתוכו  תחושה של יראת כבוד, שהיא תכלית ההימנעות.

 ברור שתוצאה מעין זו, יכולה להתרחש כשמזדמן לבן לשבת ולסתור והוא נמנע וחוזר ונמנע, אולם כיצד תיווצר היראה בלבבו של בן מרוחק? ואולי זהו פשר המחשבה שמצינו בראשונים, כאילו מתוך שאי אפשר לאישה לקיים כבר פטרה אותה התורה ממורא, שכן אם שנים הרבה לא הפנימה אל תוכה מורא אם ואב, כבר אי אפשר יהיה לה לעשות כן מאוחר יותר.

 בין כך ובין כך, ניתן להבין כי אישה שאין סיפק בידה, שבעלה יכול למחות בידה שלא תעזוב את הבית ותלך לבית הוריה, כבר אי אפשר לה לקיים מצוות העשה של מורא.

 אפשר שהתורה חידשה דין זה דווקא לגבי מורא, כדי שנשמע אגב אורחא בדרך זו גם את גדרה של מצוות המורא. 

 

הערות:

1. תו"כ ריש קדושים.

2. ויק"ר כ"ד ה'.

3. וכך הגירסא בקידושין לא:, ושם נוסף במורא "ולא מכריעו (רש"י: 'אם היה אבא וחכם אחר חלוקין בדבר הלכה, לא יאמר נראים דברי פלוני')"

4. אכן אין זה החלטי. הנה מצינו במסכת קידושין לח.: "עד היכן כיבוד אב ואם", והביאו דוגמה מאותו נכרי באשקלון שנמנע מלצער את אביו למרות שהיה זה כרוך בהפסד גדול. וכן שם בדף לב.: "שאלו את ר' אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו". ושם מדובר בכיבוד דווקא, שהרי משם רצו להוכיח שכיבוד משל בן הוא.

5. ואף שעד נישואיה אין עליה רשות בעלה, הרי כמעט שלא היה זמן ביניים כזה. שכן עד שנתבגרה עדיין אינה חייבת במצוות, וכשהיא מבוגרת כבר הייתה נשואה לאיש דרך כלל.

 6. זה לכאורה כל כך פשוט, עד כי יש לתמוה מה צורך לומר זאת: וכי תעלה בדעתך שאישה גרושה תהיה פטורה מכיבוד כיוון שבעת נישואיה לא היה בידה לקיים? אכן לפי הריטב"א מחשבה כזאת יכלה לעלות על הדעת, שכך הוא אומר: "נתגרשה שניהם שוין - דלא תימא כיון דנפטרה נפטרה, קמ"ל דהדרא לחיובא". ואולי מכיוון שבתקופה שלמה בחייה אין בידה לקיים היה מקום לראות מצווה זו כמצווה שהזמן גרמה, קמ"ל . אכן מדברי הרמב"ם משמע שלא פטור כאן, אלא התחשבות של התורה בחוסר האפשרות שלה לקיים, וזו לשונו בפ"ו מהל' ממרים ה"ו: "אחד האיש ואחד האישה חייבים במורא ובכיבוד, אלא שהאיש יש בידו לעשות והאשה אין בידה לעשות שהרי רשות אחרים עליה, לפיכך אם נתגרשה או נתאלמנה הרי שניהם שוין". וראה בספר "שושנת יעקב" לרח"ד לשינסקי (ז"ל, בוגר הישיבה; ירושלים תשנ"א) סימן ו', שהציע נפקא מינה בין שיטות הראשונים, והיא: כשיכולה לקיים גם בהיותה נשואה, אם חייבת במצווה או לא.  כמין סייעתא לשיטת המאירי והריטב"א עולה מהגמרא קידושין לה., שם העלו אפשרות שכיוון שאישה אין סיפק בידה לעשות לא תתחייב כלל.

7. ומעין זה בביאור קרבן אהרן לתו"כ שם: "וכפי גדר המורא... שהוא המניעה מעשות דברים נגד כבודו, שלא תשב במקומו... אנו צריכים לומר, שמה שפטור כאן לנשואה אינו מהמורא אלא... מהכבוד שהוא מאכיל ומשקה. ואע"ג דקרא במורא כתיב, נוכל לומר דדרשוהו רבנן לכבוד, דאם אינו עניין למורא, תנהו עניין לכבוד". וכבר קדמם הרא"ם, ראה להלן.

8. המדקדק היטב בלשונו של הרמב"ם יראה שאין כאן פטור, כדרך שניתן להבין מדברי המאירי והריטב"א, אלא חוסר יכולת לקיים.

9. ידידי הר"א וולפיש העיר על כך מדברי הראי"ה קוק במשפט כהן (תשובה צו, עמ' רג-רד), שכתב: "ראו חז"ל לקיים קדושת המקדש, כדי שתתמיד בנו היראה העליונה של מורא מקדש... וכשם שהתורה הרחיקה את האדם ברוב הפעמים מן המקדש, ודוקא על ידי הריחוק, יכנס הגודל והמורא בלב, וכמ"ש הרמב"ם במו"נ בפמ"ז משלישי, וכן החינוך במצווה קפ"ד... והכי נמי על ידי מה שאנו נזהרים מלהתקרב בהיותנו טמאים אל המקום הקדוש, הרינו מקיימים מצוות מורא מקדש...". ואחרי בקשת המחילה, נראה שאין ראיה מדברי הרמב"ם במורה הנבוכים, שכך הוא אומר שם: "כבר בארנו שהכוונה כולה היתה במקדש, להתחדש בו התפעלות לבא אליו, ושיירא ויפחד כאומר 'ומקדשי תיראו'. וכל דבר נכבד, כשיתמיד האדם לראותו, יחסר מה בנפש ממנו וימעט מה שהיה מגיע בגללו מן ההתפעלות...". ברור שחידוש ההתפעלות, היראה והפחד, הוא אצל הבא אליו, אלא שאם הוא בא תכופות, כבר נעשה לבו גס ואין בו יראה ופחד, ולכן אל לו לבוא בכל עת. אבל אם אין הוא בא כלל, כבר מאבד הוא כל זיקה, ואיה היראה?

10. העמידני על דברי היראים ר' אמוץ כהן נ"י. תודתי אף נתונה לו על כך ששאלותיו הביאו לכל הבירור.

11. וראה מאמרי על מצוות אהבת רע בספר "בציר אביעזר".

 [מאמר זה הופיע בדף קשר שבת פרשת משפטים, כ"ד שבט התשנ"ד, גליון מס' 427.]