מות אבשלום

  • הרב אמנון בזק
פרק י"ח (1) / מות אבשלום
 
א. לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם
בפרק הקודם ראינו את התמיכה הגדולה שקיבל דוד מתושבי עבר הירדן. ועם כל זה, עדיין מפתיע מצב צבאו של דוד ערב הקרב המכריע מול אבשלום ואנשיו, כמתואר בפתח פרקנו:
(א) וַיִּפְקֹד דָּוִד אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּשֶׂם עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת: (ב) וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת הָעָם הַשְּׁלִשִׁית בְּיַד יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁית בְּיַד אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁת בְּיַד אִתַּי הַגִּתִּי וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם יָצֹא אֵצֵא גַּם אֲנִי עִמָּכֶם: (ג) וַיֹּאמֶר הָעָם לֹא תֵצֵא כִּי אִם נֹס נָנוּס לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב וְאִם יָמֻתוּ חֶצְיֵנוּ לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב כִּי עַתָּה כָמֹנוּ עֲשָׂרָה אֲלָפִים וְעַתָּה טוֹב כִּי תִהְיֶה לָּנוּ מֵעִיר לַעְזוֹר: (ד) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִיטַב בְּעֵינֵיכֶם אֶעֱשֶׂה וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ אֶל יַד הַשַּׁעַר וְכָל הָעָם יָצְאוּ לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים:
כשברח מירושלים היו עם דוד שש מאות הגתים, עבדי דוד ו"הכרתי והפלתי" (עיין ט"ו, יח); כאן נזכרים מאות ואלפים, ואם נבין כפשוטם את דברי העם לדוד "וְאִם יָמֻתוּ חֶצְיֵנוּ לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב כִּי עַתָּה כָמֹנוּ עֲשָׂרָה אֲלָפִים", נמצא שצבאו של דוד מנה כעשרים אלף איש. מהן הסיבות לגידול בצבאו של דוד? מתוך מה שראינו בשיעורים הקודמים נוכל להצביע על שלוש סיבות:
1.   בפרק ט"ז (שיעור 36) ציינו כי ייתכן שמעשהו הוולגרי של אבשלום – שכיבת פילגשי אביו על הגג – גרם לירידה בתמיכה בו, ואולי אף למעבר למחנהו של דוד.
2.   ייתכן שאנשים נוספים הבינו, כמו אחיתופל, כי שינוי המומנטום יביא להתמוטטות המרד, ומשום כך מיהרו לעבור לצד השני.
3.   וגם הידיעה על התאבדותו של אחיתופל, אפשר שעוררה דה-מורליזציה בקרב אנשי אבשלום.
הגידול המספרי השפיע על תחושת הביטחון של דוד ואנשיו. דוד מחלק את צבאו לשלושה ראשים – צעד שמוכר לנו במקרא כצעד התקפי,[1] ולא כצעד של צבא מתגונן. גם במחנה דוד שוררת אפוא תחושה שהמומנטום עבר אליהם, והכול מוכנים לקרב שיסיים את המערכה.
לאור זאת ניטיב להבין את הדאגה היחידה המטרידה את דוד ערב הקרב:
 (ה) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר לְאַט לִי לַנַּעַר[2] לְאַבְשָׁלוֹם וְכָל הָעָם שָׁמְעוּ בְּצַוֹּת הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הַשָּׂרִים עַל דְּבַר אַבְשָׁלוֹם:
דוד נשמע כמי שהניצחון בקרב כבר ברור לו לחלוטין, ומה שמעניין אותו הוא דבר אחד בלבד: שלומו של אבשלום. הוא טורח ומזהיר את ראשי הצבא שינהגו עמו במתינות, כי מהיכרותו עם הנפשות הפועלות ברור לו שבלי ציווי מפורש, שאין איש יכול להכחישו, יש חשש כבד שאבשלום ייפגע.
כך גם ניתן להבין את רצונו של דוד לצאת למערכה בעצמו. זוהי חריגה מהכרעה שהתקבלה בעבר:[3]
וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה לַפְּלִשְׁתִּים אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּרֶד דָּוִד וַעֲבָדָיו עִמּוֹ וַיִּלָּחֲמוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיָּעַף דָּוִד. וְיִשְׁבִּי בְנֹב אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה וּמִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת וְהוּא חָגוּר חֲדָשָׁה וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד. וַיַּעֲזָר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל (כ"א, טו–יז).
מדוע ביקש דוד לחרוג מן ההחלטה שלא יֵצא עוד למלחמה? התשובה ברורה: דוד לא סמך על אנשיו שישמרו את הציווי שלא לפגוע באבשלום, ועל כן ביקש לצאת למערכה בעצמו, כדי לחזק את ציוויו. ואולם, העם סירב לבקשה זו, שכן הוא ראה בה, ובצדק, סיכון מיותר של המלך בעצמו. אשר על כן נאלץ דוד להסתפק בציווי, ודומה שאף הוא הסתפק מאוד אם הצו אכן יקוים.
ב. תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה
כצפוי, אנשי אבשלום מוכים קשות כבר בתחילת הקרב:
(ו) וַיֵּצֵא הָעָם הַשָּׂדֶה לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה בְּיַעַר אֶפְרָיִם:[4] (ז) וַיִּנָּגְפוּ שָׁם עַם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וַתְּהִי שָׁם הַמַּגֵּפָה גְדוֹלָה בַּיּוֹם הַהוּא עֶשְׂרִים אָלֶף: (ח) וַתְּהִי שָׁם הַמִּלְחָמָה נָפֹצֶת עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם[5] מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא:
היער היה יתרון עבור מחנה דוד, מפני שהוא מנע ממחנה אבשלום לנצל את עדיפותם המספרית. ביער הסבוך ניתקו הלוחמים זה מזה, וכפי שנראה להלן, בסופו של דבר נותק גם אבשלום מאנשיו. אנשי דוד ניצלו זאת להכות באנשי אבשלום.
אם כנה הצעתנו לעיל, שמחנה דוד מנה כעשרים אלף לוחמים, אך סמלי הדבר שזה היה גם מספר הנופלים במחנה אבשלום. עם זאת, המקרא מדגיש שהמלחמה התנהלה בשני מישורים: מצד אחד, אנשי ישראל נפלו "לפני עבדי דוד"; מצד שני, עיקר המכה היה בידי שמים, על ידי היער. תיאור זה מזכיר מלחמה אחרת במקרא – מלחמת יהושע במלכי הדרום:
וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה וַיָּמֻתוּ רַבִּים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב               (יהושע י', יא).
הקבלה זו מחדדת את המסר, שהשתתפות גרמי הטבע במלחמה הייתה מכוונת מלמעלה.[6]
המעורבות משמים ניכרת גם בהמשך:
(ט) וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל הַפֶּרֶד וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה[7] וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר תַּחְתָּיו עָבָר:
גם אירוע זה לא היה מתוכנן ("וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם"), ועל כן ניתן לראות גם בו התערבות מגבוה. לתיאור "וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר תַּחְתָּיו עָבָר" יש משמעות סמלית: כפי שראינו בעבר (עיין שיעור 30 הערה 8), הפרד היה בהמת הרכיבה של בני המלך; מעברו של הפרד הוא ביטוי למעבר המלכות מאת אבשלום.
מעניינת במיוחד הזיקה שהמקרא יוצר בין סיפורנו ובין פרשת עקדת יצחק. נציין את הדמיון והשוני בין הסיפורים:
1.   בשני הסיפורים מתואר אב העומד לאבד את בנו האהוב: אברהם עומד לאבד את יצחק, ודוד – את אבשלום. ואולם, שני האבות אוחזים בדרכים הפוכות. אברהם עומד בניסיון ומוכן להעלות לעולה את בנו אהובו כדי לקיים את צו ה', אף שברור שבנו לא עשה כל רע. דוד, לעומתו, מסרב להכיר בעובדה שבנו שופך דמים ומגלה עריות, שדינו מיתה, ומנסה למנוע את המתתו.
2.   בשני המקרים מנסה מישהו למנוע את הריגת הבן. מלאך ה' עוצר את אברהם ברגע האחרון:
וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה      
                                                  (בראשית כ"ב, יב).
     ולהלן נראה ש"אִישׁ אֶחָד" ניסה להזהיר את יואב שלא לפגוע באבשלום:
וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל יוֹאָב וְלוּא אָנֹכִי שֹׁקֵל עַל כַּפַּי אֶלֶף כֶּסֶף לֹא אֶשְׁלַח יָדִי אֶל בֶּן הַמֶּלֶךְ כִּי בְאָזְנֵינוּ צִוָּה הַמֶּלֶךְ אֹתְךָ וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר שִׁמְרוּ מִי בַּנַּעַר בְּאַבְשָׁלוֹם           (שמ"ב י"ח, יב).
     ואולם, השוני בין המקרים ברור: בעקדת יצחק מלאך ה' הוא שפנה לאברהם, ובכך סיים את הניסיון; בסיפורנו האיש חוזר על פקודתו של דוד, אך בפועל לא קוימה הפקודה הבלתי-ראויה.
3.   בשני המקרים מי שנהרג בסופו של דבר נמצא אחוז בסבך:
וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ 
                                                  (בראשית כ"ב, יג);
וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל הַפֶּרֶד וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה          (שמ"ב י"ח, ט).
4.   אברהם, שהיה נכון להקריב את בנו, זכה שהאיל יוקרב תחתיו:
וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ                 
                                                  (בראשית כ"ב, יג).
     ואילו לדוד, שלא היה מוכן 'להקריב' את בנו, לא נותר אלא לקונן:
מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי              
                                                     (שמ"ב י"ט, א).
5.   אברהם נהג כשורה ועמד בניסיון:
יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ        (בראשית כ"ב, טז).
     דוד לא עמד בניסיון, וסיכן בזה את העם. מי שנהג כשורה בפרשה זו היה יואב, שמנע את המשך שפיכות הדמים בלשון דומה ללשון האמורה בעקדה:
וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשֹּׁפָר וַיָּשָׁב הָעָם מִרְדֹף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל כִּי חָשַׂךְ יוֹאָב אֶת הָעָם   (שמ"ב י"ח, טז).
הקבלה זו מחזקת את הביקורת שכבר ראינו בפרקים הקודמים (ראה במיוחד שיעור 32) על יחסו של דוד לאבשלום. אין ספק שקשה עד מאוד לשפוט אדם הנדרש לעמוד מול מותו של בנו האהוב. עם זאת, השוואת דוד לאברהם אבינו מעצימה את גדלותו של אברהם, שנהג במסירות גדולה מאוד על סִפָּהּ של טרגדיה עצומה, ומבליטה את העובדה שדוד לא היה מסוגל להתעלות מעל אהבתו לאבשלום, אהבה שהלז לא היה ראוי לה כלל.
ג. וַיִּקַּח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם עוֹדֶנּוּ חַי בְּלֵב הָאֵלָה
נחזור למקום שעמדנו בו. אבשלום תלוי בין שמים וארץ, אך עודנו בחיים. את המחזה הזה רואה אחד החיילים, והוא ממהר לדווח ליואב:
(י) וַיַּרְא אִישׁ אֶחָד וַיַּגֵּד לְיוֹאָב וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי אֶת אַבְשָׁלֹם תָּלוּי בָּאֵלָה: (יא) וַיֹּאמֶר יוֹאָב לָאִישׁ הַמַּגִּיד לוֹ וְהִנֵּה רָאִיתָ וּמַדּוּעַ לֹא הִכִּיתוֹ שָׁם אָרְצָה וְעָלַי לָתֶת לְךָ עֲשָׂרָה כֶסֶף וַחֲגֹרָה אֶחָת:[8] (יב) וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל יוֹאָב וְלוּא אָנֹכִי שֹׁקֵל עַל כַּפַּי אֶלֶף כֶּסֶף לֹא אֶשְׁלַח יָדִי אֶל בֶּן הַמֶּלֶךְ כִּי בְאָזְנֵינוּ צִוָּה הַמֶּלֶךְ אֹתְךָ וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר שִׁמְרוּ מִי[9] בַּנַּעַר בְּאַבְשָׁלוֹם: (יג) אוֹ עָשִׂיתִי בְנַפְשִׁי שֶׁקֶר וְכָל דָּבָר לֹא יִכָּחֵד מִן הַמֶּלֶךְ[10] וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד: (יד) וַיֹּאמֶר יוֹאָב לֹא כֵן אֹחִילָה לְפָנֶיךָ וַיִּקַּח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם עוֹדֶנּוּ חַי בְּלֵב הָאֵלָה:
דו-שיח זה מלמד על הלכי הרוח במחנה דוד. מדברי יואב מתברר שהוא הבטיח פרס למי שיהרוג את אבשלום, ולפני החיילים עמדו אפוא שתי פקודות סותרות: פקודתו של דוד ופקודתו של יואב. נראה שדברי האיש משקפים את תחושת העם, שראה עצמו כפוף לציוויו של דוד, והוא מוכן לעמוד מול יואב ולהסביר לו מדוע לא מילא את פקודתו.
בסופו של דבר יואב אכן פוגע באבשלום, אך הוא עושה זאת בזהירות. הוא מביא את אבשלום למצב בלתי-הפיך, אך נזהר מלהרגו בפועל: הוא תוקע שבטים בלב אבשלום, אך מניח אותו חי בלב האלה. את סיומה של המלאכה הוא מותיר לנעריו:
(טו) וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה נְעָרִים[11] נֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב וַיַּכּוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיְמִיתֻהוּ:
בדרך זו, סבר יואב, לא יוכל דוד להאשים אותו בהריגת אבשלום ממש, ומצד שני, הנערים יוכלו להיות בטוחים שיש 'כיסוי' למעשה.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תש"ע
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   כן מצינו בגדעון (שופטים ז', טז), באבימלך (שם ט', מג), במלחמתו של שאול בבני עמון ביבש גלעד (שמ"א י"א, יא) ובמלחמתם של הפלשתים בשאול (שם י"ג, יז).
[2]   התואר "נער" מבטא יחס מקל לאבשלום: אין הוא אלא נער, העושה מעשי נערות, ואין לשפוט אותו כמבוגר (אף שכבר נולדו לו שלושה בנים ובת [עיין י"ד, כז]!). כינוי זה מופיע גם בהמשך (פס' יב, כט ולב).
[3]   אמנם מבחינה טקסטואלית הסיפור מופיע להלן, אך מבחינה כרונולוגית ברור שהוא קודם, שהרי הוא מתאר מלחמה בפלשתים. כפי שכבר הזכרנו בעבר, פרקים כ"א–כ"ד הם נספחים לספר, ומובאים בהם עניינים שונים מימי מלכותו של דוד שלא לפי סדרם הכרונולוגי.
[4]   כינוי אזור בעבר הירדן המזרחי בשם "יער אפרים" קשה למדיי. רש"י כתב בעקבות חז"ל: "ומהיכן היה יער לאפרים בעבר הירדן מזרחה, שלא ניתן שם חלק אלא לבני גד ולבני ראובן ולמנשה? אלא מתוך שהתנה יהושע שיהיו מרעין בחורשין, והיה אותו היער סמוך לאפרים אלא שהירדן מפסיק, היו מרעין שם בהמותיהם, והיה נקרא 'יער אפרים'". אך אפשר שהיער נקרא כך בגלל נוכחותם של בני אפרים באזור, כפי שמצינו בפרשת יפתח (עיין שופטים י"ב, ד–ו), אשר המית רבבות מבני אפרים שהיו שם.
[5]   מסתבר שהכוונה לחיות היער (רש"י). קיומן של חיות רעות באזור זה מוכר לנו, בין היתר, מן הפסוק "הִנֵּה כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאוֹן הַיַּרְדֵּן" (ירמיהו מ"ט, יט; נ', מד).
[6]   להקבלה זו יש לצרף גם את מה שנאמר בשמשון: "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו" (שופטים ט"ז, ל). בכך גדלה ההקבלה הניגודית שבין שמשון ובין אבשלום, שכבר עמדנו עליה בעבר (שיעור 32): שמשון, בניגוד לאבשלום, מסר את נפשו כדי לפגוע באויבי ישראל.
[7]   חז"ל ראו באירוע זה מידה כנגד מידה: "אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו" (משנה סוטה פ"א מ"ח). ברם, בפשוטו של מקרא לא נזכר שאבשלום נתלה בשערו דווקא, אלא משמע שראשו ניתן בתוך האלה.
[8]   את המנהג לתת פרס לחיילים מצטיינים מצאנו במספר מקומות במקרא, כגון אצל עתניאל בן קנז (עיין יהושע ט"ו, טז–יז), אצל דוד במלחמה עם גלית (שמ"א י"ז, כה) ואצל יואב בכיבוש ירושלים (דה"א י"א, ו).
[9]   הלשון קשה מעט, ורש"י פירש: "כל מי שיבא לידו ישמרנו". ועיין בהערה הבאה.
[10]  כפי שהערנו בהערה הקודמת, לשונו של האיש מסורבלת במקצת, אך כוונתו ברורה: אם ינסה לשקר ולהתעלם מן הפקודה ששמע מפי המלך, בסופו של דבר הכול ייוודע, ויואב לא יגן עליו. בכך טוען האיש טענה חריפה כלפי יואב – שהוא פוקד על אחרים להפר את פקודתו של דוד – ורומז לו שאם ברצונו לפעול כנגד ציווי מפורש של דוד, מוטב שיעשה זאת בעצמו. מכל מקום, הלשון המסורבלת היא אות להתרגשות, כפי שכבר ראינו בכמה מקומות בספר (ראה שיעור 21 לספר שמ"א ושיעורים 16 ו-31 לספר שמ"ב).
[11]  חז"ל ראו בהריגת אבשלום מידה כנגד מידה מכמה היבטים: "אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו. ולפי שבא על עשר פילגשי אביו לפיכך נתנו בו עשר לונביות, שנאמר: 'ויסבו עשרה אנשים נושאי כלי יואב'. ולפי שגנב שלשה לבבות – לב אביו ולב בית דין ולב ישראל, שנאמר 'ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל' – לפיכך נתקעו בו שלשה שבטים, שנאמר 'ויקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום'" (משנה סוטה פ"א מ"ח).