שמות המזבח החיצון | 1 | מזבח העולה

פתיחה

בשנת תשע"ב עסקנו בהיבטים שונים של הארון, הכפורת והכרובים ובמסגרת זאת התייחסנו למיקומם, לזיקה ביניהם, לחומרים מהם הם עשויים, לחפצים המונחים בהם או לצדם ולתולדות הארון.

השנה, ברצוננו להמשיך בעיון בכלי המקדש, ובחרנו להמשיך במזבח העולה המצוי בעזרה ומהווה מוקד שני של המקדש - מוקד העבודה. אם הכלים המצויים בקדש הקדשים מבטאים את השראת השכינה, אין כלי כמזבח החיצון המבטא את עיקרה של העבודה האנושית - את הקב"ה בביתו^[1].

המרחב בין המזבח החיצון בעזרה לבין קדש הקדשים, הקודש או ההיכל, הינו מרחב הכולל בתוכו הן את השראת השכינה, והן את העבודה האנושית המעודנת יותר בתוך ביתו של המלך בחדר החיצון (וייתכן כי מסיבה זאת שטחו כפול משטח קדש הקדשים). בנוסף, בדומה לארון, ישנם פרקי זמן בהם המזבח ממלא תפקיד עצמאי בלא זיקה אל המקדש, ועל כן במובן זה הוא כלי מיוחד הזוקק התייחסות תואמת^[2].

הנושא הראשון שנעסוק בו הינו שמות המזבח, ונתייחס בהקשר זה למזבח העולה במשכן על שמותיו השונים. ברור שקדמו למשכן מזבחות - מנח, דרך האבות כולם ומשה רבנו, אולם בשלב הראשון נתייחס למזבח שבמשכן בלבד ולא למזבחות שנבנו לפני כן באופן עצמאי בלא זיקה למשכן^[3].

שמות המזבח החיצון

שמות המזבח בתורה מתייחסים הן לחומרי הבניה מהם המזבח עשוי (מזבח אדמה, אבנים, נחושת), הן לקרבן העיקרי המוקרב עליו (מזבח העולה) והן לזיקתו הישירה לקב"ה (מזבח ה'), או בשם הכללי: המזבח.

המזבח

בציווי הראשון של התורה על המזבח, במסגרת ציווי ה' את משה על בניין המשכן אומרת התורה:

"ועשית את המזבח עצי שטים חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב רבוע יהיה המזבח ושלוש אמות קומתו"

                                                      (שמות כ"ז, א).

התורה מדברת על המזבח, בהא' הידיעה, מבלי לציין את מהותו ותפקידו (בציווי על ההקמה בפועל שבה נצטווה משה על המיקום שלו נאמר "ונתתה את מזבח העולה לפני פתח משכן אוהל מועד" (שמות מ', ו)).

הרס"ג מבאר:

"'את המזבח' - את מזבח הקרבנות"         (שמות כ"ז, יא).

ואילו הרשב"ם מפרש:

"'ועשית את המזבח' - מזבח חיצון שבעזרה"^[4].

אור החיים הקדוש מסביר:

"'ועשית את המזבח' - אמר המזבח ולא אמר מזבח, אולי שחוזר אל המוזכר במצוות הכלליות דכתיב 'את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו' ושם הראהו המזבח, ולזה אמר 'ועשית את המזבח' שהראיתיך תבניתו צריך שיהיה מבפנים עם עצי שטים"        (שם, יא).

לפי הסבר זה, היות וה' הראה למשה לפני כן את המזבח, לכן זהו המזבח בה' הידיעה.

לנצי"ב תשובה אחרת:

"ועשית מזבח מיבעי, אלא משום שכבר כתיב (שמות כ, כא) 'מזבח אדמה תעשה לי' משום הכי בא הכתוב לפרש כאן אותו מזבח. ובזה מיושב מה שלא באר הכתוב כאן שימלאנו באדמה והוא משום שכבר כתיב 'מזבח אדמה'".

הנצי"ב מזהה מזבח זה עם מזבח האדמה שעל בנייתו נצטווה משה בסוף פרשת יתרו, לאחר מתן תורה ועשרת הדברות. לכאורה כך גם דעת המכילתא דרבי ישמעאל:

"'מזבח אדמה תעשה לי' - רבי נתן אומר מזבח חלול באדמה תעשה לי שנאמר 'נבוב לוחות תעשה אותו' (שמות כז, ח) איסי בן עקיבא אומר מזבח נחושת מלא אדמה תעשה לי" (יתרו, מסכתא דבחדש פרשה יא).

שני התנאים מזהים את מזבח האדמה שבפרשת יתרו, עם המזבח עליו מצטווה משה בתוך המשכן בפרשת תרומה: האחד מדגיש כי הוא חלול באדמה, והשני מדגיש כי זה מזבח נחושת מלא אדמה. אך, שניהם לא מנמקים מדוע להקדים ציווי נפרד על בניין מזבח אדמה אחרי מתן תורה אם הוא זהה למזבח שבתוך המשכן.

ניתן היה לומר כי הכינוי 'המזבח' מכוון למרכזיותו של המזבח במקדש כולו. בשבעת ימי המילואים התורה מתארת בפרטי פרטים את כניסת אהרון ובניו לעבודה הקשורים בעבודת המזבח - בה' הידיעה. גם בפרשת קרבן התמיד (שמות כ"ט, לח ואילך) מדובר על המזבח, כן בקידוש המשכן כולו מוזכר "וקדשתי את אוהל מועד ואת המזבח" (שמות כ"ט, מד) וכן בתיאור מקום הכיור התורה מציינת כי יש לשים אותו בין אוהל מועד ובין המזבח (שמות ל, יח).

המזבח כחלק ממבנה המשכן, והמזבח בפרשת יתרו

אם אנו מזהים מזבח זה עם המזבח בפרשת יתרו כדברי הנצי"ב, נשאלת השאלה מדוע התורה חוזרת על הציווי שלאחר מתן תורה בציווי המפורט של המשכן^[5]?

המזבח ביתרו - היתר במות

הרמב"ם בספר המצוות מתייחס לסוגייתנו ואומר כך:

"...אמנם אמרו במזבח 'מזבח אדמה תעשה לי', שייחשב בכתוב הזה שהוא מצוה בפני עצמה חוץ ממצות מקדש, העניין בו כמו שאספר לך. אולם פשטיה דקרא הנה הוא מדבר בשעת היתר הבמות שהיה מותר לנו בזמן ההוא שנעשה מזבח אדמה בכל מקום ונקריב בו. וכבר אמרו עליהם השלום כי ענין זה הוא שצוה לבנות מזבח שיהיה מחובר בארץ ושלא יהיה נעתק ומטלטל כמו שהיה במדבר. והוא אמרם במכילתא דר' ישמעאל בפירוש זה הפסוק: 'כשתכנס לארץ עשה לי מזבח המחובר באדמה'" (מצווה כ').

הרמב"ם מבחין בין שני מצבים: מציאות של היתר במות בה מותר להקריב במזבח בכל אתר ואתר - אליה מכוונת הפרשה ביתרו, לעומת מציאות של איסור במות בה אסור להקריב אלא במזבח שבמשכן - אליה מכוונת הפרשה בתרומה.

ואכן על פי המשניות בזבחים (פי"ג, משניות ד-ח) הבמות הותרו למעשה לפני הקמת המשכן: בגלגל, בנב ובגבעון, ונאסרו עם הקמת המשכן במדבר, בשילה ובירושלים ומהגעתם לירושלים אין עוד לבמות היתר.

המזבח ביתרו - תיאור המציאות האידאלית לפני חטא העגל

כיוון אחר לתשובה לשאלה שנשאלה הינה תפיסת הספורנו:

"ובאמצעיים [מי"ח תמוז עד כ"ט אב] כפי הקבלה (סדר עולם רבה פרק ו) שהיו בכעס ולא זכו ליהנות מקרני ההוד, והושג זה [קרני ההוד] בארבעים יום אחרונים, ובהם נצטווה על מלאכת המשכן, כמו שביאר באמרו 'ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך' (שמות כ"ה, כא), וזה לא נתקיים בלוחות ראשונות שלא באו לשום ארון אלא שבריהם בלבד בלתי עדות, כאמרם ז"ל (פסחים פז:): לוחות נשברו ואותיות פורחות, וזה בעצמו ביאר באמרו 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שמות כ"ה, ח), לא כמו שיעד קודם לכן, באמרו 'מזבח אדמה תעשה לי... בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך' (שם כ' כ) אבל עתה יצטרך לכהנים, וזה בעצמו התבאר באמרו 'ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך' (שם כ"ח, א) והנה לא נבחר שבט לוי לשרת עד אחרי מעשה העגל, כמו שהעיד באמרו 'בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי... לשרתו ולברך בשמו' (דברים י', ח)" (שמות כ"ד, יח).

"אחר שסיפר מה היה הטוב שהושג בסוף כל הפעמים ששהה משה בהר ארבעים יום, פירש הטעם מפני מה לא הושג התכלית שיעד הא-ל יתברך במתן תורה, באמרו 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש' (שם י"ט כו) ובאמרו 'מזבח אדמה תעשה לי... בכל המקום.. אבא אליך...' (שם כ', כא) עד שהוצרך לעשות משכן, והודיע שקרה זה בסיבת רוע בחירת ישראל, כי אמנם בסוף ארבעים יום הראשונים נתן הלוחות מעשה אלוקים לקדש את כולם לכהנים וגוי קדוש ככל דברו הטוב, והמה מרו והשחיתו דרכם ונפלו ממעלתם, כמו שהעיד באמרו 'ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב' (שם ל"ג ו)"            (שם ל"א, יח).

הספורנו מבין כי הציווי על מזבח האדמה בפרשת יתרו מכוון לציין את המציאות האידיאלית, שהינה: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך". גילוי השכינה השלם יותר הינו בכל מקום ומקום, ועל ידי כל משפחה ומשפחה. לא במקום אחד ועל ידי משפחת כהונה אחת, אלא בכל אתר, וכל עם ישראל כולו הינו ממלכת כהנים אחת. תפיסת הספורנו מתייחסת לכלל המשכן כתגובה אלוקית לחטא העגל, המצמצמת את הופעת השכינה עקב החטא^[6].

מזבח העולה

בתיאור התורה את ציווי ה' למשה למשוח את המשכן, נאמר:

"ואת מזבח העולה ואת כל כליו"                  (שמות ל', כח).

כאן המזבח נקרא על שם אחד הקרבנות העיקריים שבו, הוא קרבן העולה.

הברייתא במלאכת המשכן אומרת כך:

"'ועשית את המזבח' - שלושה שמות יש למזבח זה: מזבח העולה, מזבח הנחושת מזבח החיצון"     (פרק י"א).

ברור כי קריאת המזבח כולו על שם הקרבן המרכזי המוקרב בו, באה לבטא את מרכזיות העולה בעולם הקרבנות. ייחודיות העולה היא בכך שהיא עולה כולה על המזבח ונשרפת כולה, ולכן זיקתה למזבח גדולה ביותר. כמו כן, הקרבנות הקבועים המוקרבים מידי יום על המזבח הם קרבנות התמיד של שחר ושל בין הערביים, והם קרבנות עולה. ברור כי תוספת המילה עולה המגדירה את המזבח המרכזי על פי הקרבן המוקרב בו, עומדת בניגוד למזבח הקטורת - המזבח הפנימי בתוך ההיכל בו מוקטרת הקטורת.

נקודה מעניינת בהקשר זה הינה העובדה שבציווי על עשיית המזבח נקרא 'המזבח' (שמות כ"ז,א ואילך), ואילו בביצוע (שמות ל"ח, א) הוא נקרא 'מזבח העולה'.

מבאר הנצי"ב על אתר ד"ה מזבח העולה:

"בשביל שכתוב קודם מזבח הקטורת, משום הכי פירש הכתוב מזבח העולה מה שאין כן בציווי לא נצרך לזה".

בפרקים רבים, נקרא בספר שמות מזבח העולה על שם קרבן העולה המועלה בו כליל. כך בשמות מ' בתיאור הקמת המשכן בפועל נקרא המזבח מזבח העולה. בפסוק כ"ט נאמר מפורשות "ואת מזבח העולה שם פתח משכן אוהל מועד ויעל עליו את העולה ואת המנחה כאשר ציוה ה' את משה"

מזבח הנחושת

אף על פי שהכינוי העיקרי של המזבח בספר שמות הינו מזבח העולה, כאשר התורה מתארת את השימוש בחומרים השונים היא קוראת למזבח העולה מזבח הנחושת (שמות ל"ח, ל).

תחילה יש להדגיש כי ישנו דירוג בחומרי הבניה של המשכן מבפנים החוצה, הן מצד פארם ויוקרתם: מזהב, כסף לנחושת, והן מצד השימוש בהם בחלקי המשכן השונים. הזהב מצוי בעיקר בקדש הקדשים וככל שיוצאים ממנו מזרחה משמשים הכסף והנחושת^[7].

מן הקביעה הראשונה שקבענו, מתברר כי הכלים שהיו בעזרה (שהינה מחוץ למבנה המשכן), היו עשויים נחושת, וכך גם מזבח הנחושת (וכך גם הכיור, אדני החצר, אדני שער החצר, יתדות המשכן ויתדות החצר)^[8].

האם ישנה משמעות רוחנית מיוחדת לשימוש בנחושת בכלל, ובמזבח בפרט?

חז"ל מתייחסים לשאלה זאת ונותנים על כך מספר תשובות:

"וצפית אותו נחושת - ולמה היה ציפויו נחושת? לכפר על מצח הנחושת, שנאמר 'וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה'" (תנחומא תרומה י"א).

"'וצפית אותו נחושת' - ולמה נחושת? לומר לך מה נחושת זו אף על פי שמעלית חלודה היא מתמרקת, כך ישראל אף על פי שהן חוטאין אם עושים תשובה מתכפר להם" (מדרש הגדול שמות כ"ז, ב).

ענינו של מזבח העולה הוא כפרה, וזאת על ידי הקרבת הקרבנות.

שני המדרשים, כל אחד בדרכו ובסגנונו מדגישים את עניין הכפרה הטמון בנחושת: הראשון בזיקה למצח נחושה, השני בעניין מירוק העוונות.

הפסוק בישעיהו אומר:

"מִדַּעְתִּי כִּי קָשֶׁה אָתָּה וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה"

                                                            (מ"ח, ד)

הנביא מתייחס לישראל ואומר כי ישראל מסרב לשמוע את תוכחות הנביאים, ועם ישראל הינו עם קשה עורף ועורפו כגיד ברזל שקשה לכופפו ולסובבו, וכן הוא עז פנים ומצחו מבריק תמיד כנחושת ואינו עשוי להחוויר מבושה על מעשיו הרעים^[9].

פרשה אחרת בה מופיעה הנחושת, הינה בפרשת קורח. מבלי שנכנס עתה לעומקה של הפרשה, בעקבות האש שיצאה מאת ה' ואכלה את חמישים ומאתיים מקריבי הקטורת, אלעזר הכהן מצטווה להרים את מחתות הנחושת שהקריבו השרופים ועשו אותם צפוי למזבח:

"זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרון הוא להקטיר קטורת לפני ה' ולא יהיה כקורח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה לו"

                                                   (במדבר י"ז, א-ה).

החזוקני בפירושו מבאר:

"זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר שיהא הרואה שואל הרי כתיב מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ, כ) שהיו ממלאים את חללו אפר, אם כן מה טיבו להיות לו מנחושת? והנשאל משיב זה נעשה ממחתות קורח ועדתו שהיו מערערין על הכהונה, וכל העם ישמעו ויראו לערער עוד".

ציפוי הנחושת וריקוע מחתות הנחושת כציפוי למזבח, נועד להזכיר את המערערין על הכהונה וכל העם בראותו אותם יזהר שלא להרהר עוד. גם כאן משמש ציפוי הנחושת כאמצעי להזכיר את החטא ועל ידי כך לצפות לתיקונו.

מזבח הזהב לעומת מזבח הנחושת

מדרש הגדול עורך השוואה בין מזבח הזהב למזבח הנחושת:

"תנו רבנן: שני מזבחות הן, אחד זהב ואחד נחשת.

מזבח הזהב נמשל בנפשו שלאדם, ומזבח הנחושת בגופו שלאדם.

מזבח הזהב היה מונח בפנים שלקדש ומזבח הנחושת היה מונח בחצר שלקדש.

מזבח הזהב לא היה נראה לעם ומזבח הנחשת היה נראה.

מזבח הזהב היה יקר ממזבח הנחשת.

מזבח הזהב היו מקטירין עליו קטרת סמים ומזבח הנחשת היו מקריבין עליו בשר של בהמות.

כשם שהזהב יקר מן הנחשת כך הנפש יקרה מן הגוף.

וכשם שהיו מקריבין בכל יום ויום קרבן לפני הקב"ה על מזבח הנחשת, כך צריך אדם להתודות ולבקר מעשיו בכל יום ויום לפני אדון העולמים תמיד ולעבוד אותו בנפשו וגופו" (שמות כ"ז, ב).

המדרש מעמיד את מזבח הנחושת לעומת מזבח הזהב. היסוד המבחין ביניהם הוא כי מזבח הזהב נמשל בנפשו של אדם ומזבח הנחושת לגופו של האדם. כשם שהזהב יקר מן הנחושת, כך הנפש יקרה מן הגוף.

 

 

ההבחנה אותה עורך המדרש הינה כדלהלן:

הנובע מהזיקה בין שני המזבחות הוא שהם משלימים האחד את השני:

המזבח הפנימי - מזבח הקטורת, מזבח הזהב, מכפר על נפשו של אדם, והמזבח החיצוני - מזבח העולה, מזבח הנחושת מכפר על גופו של אדם. העובדה כי מידי יום ביומו מוקטרת קטורת מחד, ומוקרבים קרבנות תמיד של שחר ושל בין הערביים מאידך, מעניקה אפשרות יומיומית של כפרה ועבודת האדם את הקב"ה בנפש ובגוף כאחת.

כשם שהזהב יקר ועליון מן הנחושת, כך מזבח הקטורת בקודש עליון מן המזבח החיצון. יחדיו מאפשרים שני המזבחות לאדם לכפר באופן שלם על נפש וגוף מידי יום ביומו.