מזמורים קיא-קיב (ב) - `סמוכים לעד לעולם` - מזמור קיב `אשרי איש ירא ה'

  • הרב אלחנן סמט

" סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם" - מזמורים קי"א-קי"ב

מזמור קי"ב - " אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה'"

מבנה המזמור

מזמור החכמה קי"ב מתאר את מעשיו של האיש ירא ה' ואת גורלו. שני הדברים הללו - המעשים וגמולם - אינם מסודרים בשני חלקים שונים של המזמור, אלא מעורבים לכל אורכו. לדוגמה: פסוק א מתאר את שבחו של ירא ה' החפץ מאד במצוותיו, ואילו פסוקים ב-ג מתארים את גמולו; פסוק ה מתאר את מעשיו הטובים של ה'איש' הנדון במזמורנו, ופסוק ו - את גמולו. ושוב מתאר פסוק ז וראשית פסוק ח את מידת בטחונו של ה'איש' בה', ואילו מחציתו השנייה של פסוק ח - את התוצאה של בטחון זה.

מאליה עולה השאלה בנוגע למזמורנו: האם תיאור האיש ירא ה' במזמורנו - הן תיאור מעשיו והן תיאור גמולו - בנוי בשיטה מסוימת? האם למזמורנו יש מבנה, ובו ארגון פנימי של תיאור שני התחומים הנדונים ביחס לאיש ירא ה'?

פרופ' משה גרסיאל, במבוא לפירושו למזמורנו (עולם התנ"ך, תהילים ב עמ' 165) כותב:

מזמור זה... בנוי כלקט של פתגמי חכמה ומוסר... לקט זה נסב על תכונותיו ומעשיו של האיש ירא ה', גמולו ואושרו, ומפאת היותו נסב על עניין אחד קשה להבחין בו מבנה ברור, ופרשנים רבים נמנעים מחלוקתו לחלקים.

על אף זאת, אין אנו פטורים מן המאמץ לחשוף את מבנה מזמורנו, בייחוד לאחר שנוכחנו כי קודמו, מזמור קי"א, בנוי במבנה ברור.

אף במזמורנו, עלינו להגדיר תחילה את גופו של המזמור, שביחס אליו אנו חותרים למצוא את מבנהו. כמו במזמור קי"א, אף במזמורנו מהווה פסוק י פסוק חתימה, שאינה מגופו של המזמור. נושא אחר לפסוק י - תגובת הרשע לנוכח הצלחת הצדיק. פסוק זה משמש אפוא כאנטיתזה לגופו של המזמור.

ברם, שלא כבמזמור קי"א, אין למזמורנו פסוק פתיחה או מבוא: כבר בפסוק א באות א, "אשרי איש ירא את ה'", אנו מצויים בעצם הנושא שיידון בגופו של המזמור לכל אורכו (עד פסוק ט).

הבדל זה בין המזמורים רומז לכך שמבנה מזמורנו אינו כמבנהו של קודמו. גופו של מזמורנו כולל תשעה פסוקים שיש בהם 19 אותיות (א-ק). איזו חלוקה פנימית הרמונית ניתן להציע לפסוקים אלו?

הן מספר הפסוקים - תשעה - והן מספר האותיות הכלולות בהם - תשע-עשרה - אינם מספרים זוגיים. אולם בעוד את תשעת הפסוקים ניתן היה לחלק לחלקים שווים בדרך כלשהי, הרי 19 צלעות אינן ניתנות לחלוקה כזאת.[1]

הבה נניח שאף במזמורנו, כמו במזמור קי"א, הצלע השוברת את המספר הזוגי של הצלעות השייכות לגוף מזמורנו - הצלע השלישית של פסוק ט "קרנו תרום בכבוד" - אינה חלק מאותו מבנה שאנו תרים אחריו. במזמור קי"א הראינו כיצד הצלע התואמת באותו מזמור, "קדוש ונורא שמו", אף שהיא שייכת לנושא הנידון בגוף המזמור - הלל ושבח לה', היא מהווה ניגוד לכל הנאמר לפניה. ועל כן פירשנו שהיא חותמת את גוף המזמור ואינה מהווה חלק מן המבנה בן שתי המחציות שחשפנו שם.[2] האם ניתן לומר דבר דומה על הצלע במזמורנו "קרנו תרום בכבוד"? שייכותה לגוף המזמור ברורה: היא עוסקת בגורלו הטוב של האיש ירא ה' המתואר לכל אורכו של המזמור. איזה שיקול עשוי להוציאה ממסגרת גוף המזמור?

ב-22 מקומות במקרא משמשת המילה 'קרן' מטפורה לעוז, גבורה ותפארת של אדם, המתבלטים לעיני כל. וכך הדבר אף במזמורנו. במקרים אחדים 'הצמחת קרן' היא שכר שניתן לצדיק, ואילו 'גדיעת קרן' היא עונשו של הרשע.[3] הנה פסוקים ממזמור ע"ה:

אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן. (ה)
אַל תָּרִימוּ לַמָּרוֹם קַרְנְכֶם תְּדַבְּרוּ בְצַוָּאר עָתָק. (ו)
וְכָל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק. (יא)

במזמורנו אמנם אין מדובר על גדיעת קרן הרשע (אלא רק נאמר "תאות רשעים תאבד"), אולם מדובר על הרמת קרנו של הצדיק - "קרנו תרום בכבוד". הרמת קרנו של הצדיק משמעה הבלטת עוזו ותפארתו לעיני כל. ובכן, כנגד מי התרוממה קרנו של הצדיק במזמורנו? התשובה ברורה: כנגד הרשע. זוהי כוונת פסוק י:

רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס.

'ראיית הרשע' מתייחסת לקרנו המרוממת של הצדיק, המתוארת בצלע הקודמת, והיא שגורמת לו לרשע לחרוק שניו בכעס.[4]

נמצא אפוא שהצלע השלישית בפסוק ט "קרנו תרום בכבוד", אף שהיא שייכת לתיאור הצלחת האיש ירא ה' שלפניה, נועדה בעיקר להקדים את תיאור תגובתו של הרשע בפסוק י. ואם כן, ניתן להצדיק את הוצאתה של צלע זו מן המבנה של עיקרו של המזמור, ולראותה כמקדימה את חתימתו בפסוק י.

נותרו לנו אפוא בעיקרו של המזמור 18 הצלעות בפסוקים א-ט1 (אותיות א-צ). מהו המבנה של חלק זה המהווה את גופו של מזמורנו?[5] כפי שעשינו בפרק קי"א, הבה נבחן פסוקים אלו מן ההיבט הסגנוני: האם ישנן תופעות סגנוניות העשויות לסייע בידנו לחלק פסוקים אלו לחלקי משנה? אף כאן, החזרות הן שיסייעו בידנו. החזרה הבולטת ביותר היא באותיות ו ו-צ:

וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד.
צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד.

צירוף מילים זה מרכיב את הצלע הששית במזמור ואת הצלע השמונה-עשרה בו. דבר זה רומז לחלוקת גופו של המזמור לשלושה חלקים שווים - 6 צלעות בכל חלק. ובכן, מהי הצלע השתים-עשרה במזמורנו?

לְזֵכֶר עוֹלָם יִהְיֶה צַדִּיק.

צלע זאת, אף שאינה חזרה מילולית גמורה על הצלע השישית והצלע השמונה-עשרה, מביעה רעיון דומה במילים דומות: אל מול התיבה "לעד", נאמר בצלע זאת "לזכר עולם".[6] אל מול התיבה "צדקתו" נאמר בצלע הזאת "צדיק". התוכן המשותף לשלוש הצלעות הוא שהצדיק ומעשי צדקתו לא יאבדו לעד. נמצא שהצלעות החוזרות הללו משמשות במזמורנו מעין 'פזמון חוזר' המחלק את מזמורנו לשלושה בתים.

הנה מזמורנו כשהוא כתוב בדרך הממחישה את מבנהו שעליו עמדנו בסעיף זה:

(א) הַלְלוּ יָ-הּ

א

ב

ג

 

אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה'
בְּמִצְו‍ֹתָיו חָפֵץ מְאֹד.

(ד)

זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים
חַ נּוּן וְרַחוּם וְצַדִּיק.

(ז)

מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא
נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה'.

 

(ב)

גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ
דּ וֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ.

(ה)

טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה
יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט.

(ח)

סָמוּךְ לִבּוֹ לֹא יִירָא
עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה בְצָרָיו.

 

(ג)

הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ
וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד.

(ו)

כִּי לְעוֹלָם לֹא יִמּוֹט
לְזֵכֶר עוֹלָם יִהְיֶה צַדִּיק.

(ט)

פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים
צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד.

 

קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד.

 

(י)

רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס

שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס

 

תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד.

האם בחינת תוכנם של שלושת הבתים הללו שמהם בנוי גופו של המזמור מצדיקה את החלוקה שעשינו על סמך החתימה הדומה בשלושתם?

התשובה על כך חיובית: כל בית מהווה מחזור בפני עצמו של תיאור מעשיו של ירא ה' בעניין מסוים ותיאור שכרו על אותם מעשים. בראש כל בית מתוארים מעשיו ומדותיו של הצדיק, ובהמשכו מתואר גמולו. בכך ניתן הסבר לתופעה שציינו בראש סעיף א, כי המעשים של ירא ה' וגמולם אינם מסודרים בשני חלקים שונים של המזמור, אלא הם מעורבים לכל אורכו. 'ערבוב' זה נובע ממבנה מזמורנו, שבו ישנם שלושה מחזורים שונים (אך שווים באורכם ובחתימתם) של מעשים ושכר.

כפי שנראה בהמשך עיון זה, כמו במזמור קי"א, כך גם במזמורנו, לחשיפת המבנה של המזמור ישנה חשיבות ביחס לפרשנותם של פסוקים אחדים בו.

תיאור סכמטי זה של מזמורנו מעורר כמובן את השאלה, מדוע יש צורך להביע את רעיונו (הכפול) של מזמורנו בשלושה מחזורים שונים, ולא במחזור אחד גדול, שחציו יוקדש לתיאור המעשים וחציו האחר לתיאור גמולם. כדי לענות על כך עלינו לעמוד על ייחודו של כל מחזור כזה, וזאת נעשה בסקירה הקצרה שנקדיש לכל בית של המזמור.

א. בית ראשון - פסוקים א-ג

תיאור מידותיו של האיש המשמש כנושא מזמורנו בא בשתי הצלעות של פסוק א (אותיות א-ב). תיאור זה הוא כללי: איש זה הוא ירא ה' והוא חפץ מאד במצוותיו. חלק מן הפרשנים הראשונים ביארו כי כל אחת מן הצלעות מתייחסת לחלק אחר במצוות התורה: יראת ה' של האיש מתבטאת בזהירותו באיסורי התורה, ואילו חפצו בקיום המצוות מתבטא בקיום מצוות העשה שבתורה. אולם נראה שאין צורך בהבחנה פורמלית כל כך מדויקת. אפשר שההבחנה בין שתי הצלעות היא זו שבין עבודת ה' מתוך יראה לבין עבודה מתוך אהבה.[7]

שני הפסוקים הבאים, ב-ג, מתארים את גורלו הטוב של האיש שהוצג בפסוק א. טובתו של איש זה מתוארת בהיבטים שונים של ביתו ומשפחתו: זרעו יצטיין הן בגבורה - "גבור בארץ", והן במידות טובות - "דור ישרים יברך", וכמו כן "הון ועשר בביתו".

אף בשני מזמורי החכמה האחרים שעסקנו בהם, קכ"ז וקכ"ח, מתוארת טובתו של 'ידיד ה'' או של ירא ה' בתחום המשפחתי. מזמור קכ"ז מתאר את שכרו של ידיד ה' בהולדת בנים (פס' ג), והללו ביחס לאביהם הם "כחצים ביד גבור", וביחד עם אביהם "לא יבשו כי ידברו את אויבים בשער" (פס' ד-ה).

מזמור קכ"ח מתאר את בניו של האיש ירא ה' "כשתילי זיתים סביב לשלחנך" (פס' ג) ודבר זה דומה במקצת לנאמר במזמורנו על בניו של האיש שהם "דור ישרים יברך".

על אף הדמיון בין מזמורנו לשניים האחרים, צריך לשים לב דווקא לייחודו של האיש ירא ה' המתואר במזמורנו. ייחודו מתבטא בצלע הפותחת את פס' ג- "הון ועשר בביתו". תיאור זה שונה מאד מתיאור חברו במזמור קכ"ח, ב:

יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ.

שם מצטיין האיש ירא ה' בעבודת כפיו ובהסתפקותו במועט.

אף ידיד ה' במזמור קכ"ז אינו כאיש שבמזמורנו: ההוא יוצא למלחמה ביחד עם בניו ומדביר את האויבים בשער העיר, ואילו במזמורנו זוכה האב לבנים 'גיבורים בארץ' - הבנים מפורסמים בגבורתם, ודבר זה הוא מכבודו של אביהם, אך לא נאמר שהם יוצאים למלחמה בשער העיר.

מזמורנו עוסק אפוא באדם עשיר ומכובד, 'גיבור חיל' על פי המונח המקראי, שזכה גם במשפחה למופת המגדילה את כבודו. מה טעמה של בחירת המזמור דווקא באיש זה?

התשובה תתברר בבתים הבאים במזמור: האיש ירא ה' המתואר במזמורנו מצטיין במעשי חסד רבים, שהם מעבר ליכולתו של איכר זעיר רגיל כמו זה המתואר בשני המזמורים האחרים. יכולתו הכלכלית של 'גיבור' מזמורנו מאפשרת לו לחרוג מגבולות משפחתו וצרכיה הבסיסיים (פרנסה וביטחון), ולעסוק בצרכי נזקקים רבים מחוץ לתחומו המשפחתי הצר.

נמצא שגמולו של האיש ירא ה' בבית א, "הון ועשר בביתו", משמש בסיס למעשיו הטובים בבית ב, ובכך הוא מהווה חוליה מקשרת בין שני הבתים.

לסיום, עלינו לדון בחתימה של בית א, שכאמור משמשת כעין פזמון חוזר במזמורנו "וצדקתו עומדת לעד". ראב"ע מפרש זאת כהמשך לצלע הקודמת "הון ועשר בביתו":

וההון שיש לו, לא עשהו בחמס וגזל, רק בצדק. על כן "וצדקתו (- רכושו שרכש בצדק) עומדת לעד".

אולם כיצד ניתן לומר על רכוש שהוא עומד לו לאדם בן התמותה לעד? והרי "כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל / לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ" (מ"ט, יח)! על כן צריך להשלים את פירוש ראב"ע בעזרת דברי רד"ק: "פירוש 'לעד' - לבניו ולבני בניו עד עולם".[8] עדיין לבנו נוקף בכך: וכי ניתן להבטיח לאדם כי עושרו יתקיים ביד בניו ובני בניו עד עולם?

לפיכך נראה כי חתימת בית א אינה המשך ישיר של הצלע הקודמת לה, אלא היא מתייחסת לראשו של בית זה: צדקתו של גיבור מזמורנו היא יראת ה' שלו והמצוות שקיים בחפץ לבו. ואלו יעמדו לעד, כלומר לנצח, גם לאחר הסתלקותו של האדם מן העולם.

נמצא שחתימת בית א מוסיפה ממד חדש לגמולו של ירא ה'. אחר שנתפרטו ברכותיו שיזכה לראות בחייו "שיהיו בניו בעלי כח, כי זה מברכת האדם בעולם הזה... והון ועושר בביתו לו ולבניו בעולם הזה, [הוסיף ואמר] 'וצדקתו עומדת לעד' - לעולם הבא" (רד"ק).[9]

ב. בית שני - פסוקים ד-ו

השאלה הפרשנית 'הדחופה' ביותר בבואנו אל פסוק ד היא מיהו הנושא של הצלע השנייה בפסוק זה "חנון ורחום וצדיק". תשובתה על שאלה זו תקבע גם את פירושה של הצלע הראשונה בפסוק.

הפרשנים הראשונים (רש"י, ראב"ע, רד"ק בפירושו הראשון, ר' ישעיה, מאירי) פירשו פה אחד כי נושא הצלע הזאת הוא ה', שהוא חנון ורחום והוא גם צדיק, כפי שהוא מתואר בכמה פסוקים במקרא.[10]

נראה כי הסיבה לכך שפירשו בדרך זו היא, שבכל המקומות במקרא שבהם מופיע התואר 'רחום' או התואר 'חנון' (שניהם יחדיו או כל אחד בפני עצמו) הוא תוארו של ה', ומדוע יהיה הפסוק במזמורנו יוצא דופן בכל המקרא?

על פי זאת פירשו הפרשנים הללו כי ה', שהוא 'חנון ורחום וצדיק' הוא גם נושא הצלע הראשונה "זרח בחשך אור לישרים", ו'זרח' הוא פועל יוצא ומשמעותו הזריח. ושיעור הכתוב הוא אפוא: הזריח בחושך אור לישרים זה שהוא רחום וחנון וצדיק.[11]

על פירוש זה יש להקשות שלוש קושיות הנובעות מן ההקשר שבו הפסוק נתון במזמורנו: ראשית, לפי זה עוסק הפסוק בשבחו של ה', ואם כן מקומו הראוי הוא במזמור קי"א. ואכן מצאנו שם תיאורים דומים באותיות ח-ט: "חנון ורחום ה'. טרף נתן ליראיו".

שנית, אף אם נענה על השאלה הקודמת ונאמר שאף שהפסוק עוסק בשבח ה', הרי בכך מתברר גם גמולו הטוב של האיש ירא ה', וזהו נושא מזמורנו, עדיין אין זה מתאים להקשר המתחייב ממבנה המזמור כפי שהוכחנו אותו לעיל: בפסוק ד מתחיל המחזור השני של תיאור מעשיו וגמולו של ירא ה', ואם כן פסוק ד אמור לתאר את מעשיו הטובים של האדם (וכך הרי עושה גם פסוק ה). רק בפסוק ו מתואר גמולו של האיש ירא ה' במחזור השני.

שלישית, אם נפרש ש"זרח בחשך אור לישרים" הוא תיאור גמולו של הצדיק, לא יהא הדבר מובן מדוע לפתע עובר המזמור לדבר על ירא ה' בלשון רבים, כאשר לכל אורכו של המזמור מדובר עליו בלשון יחיד.

כל הקושיות הללו מובילות בהכרח למסקנה אחת: בפסוק ד, על שתי צלעותיו, מדובר במעשיו הטובים של הצדיק!

הנושא של הצלע "חנון ורחום וצדיק" הרי מפורש בו: האיש הצדיק הוא חנון ורחום. פירוש זה הציע רד"ק בשולי דבריו: "ואפשר... [ש]יהיה פירוש 'חנון ורחום' על האדם הישר שלמד ממדת בוראו". אמנם נכון שלפי פירוש זה יהא פסוקנו המקום היחיד במקרא שבו באים התארים 'חנון ורחום' ביחס לאדם, אולם יש לכך סיבה גלויה לעין: השפעתו של מזמור קי"א על מזמורנו. באות חי"ת נאמר שם "חנון ורחום ה'" ואילו אצלנו: "חנון ורחום וצדיק".

עדיין יש לברר את תפקידה של וי"ו החיבור שלפני התיבה 'צדיק'. לכאורה היה צריך לומר 'חנון ורחום - צדיק'. שאלה זו תתברר לאחר שנבאר את הצלע הראשונה של פסוקנו "זרח בחשך אור לישרים". כאן נקבל את דעת פרשנינו הראשונים שפירשו ש'זרח' הוא פועל יוצא - הזריח. אולם מיהו הנושא של פועל זה? התשובה היא ש'גיבור' מזמורנו הוא הנושא: הוא זה שהזריח אור לישרים שהיו שרויים בצרה המדומה לחשכה, והזרחת האור היא מטאפורה לסיוע שסייע להם בצרתם (סיוע נפשי או סיוע חומרי). שיעור הכתוב הוא אפוא: הזריח בחושך אור לישרים זה שהוא חנון ורחום וצדיק, ממש כמו שפירשו פרשנינו הראשונים, רק שנושא הפסוק כולו הוא עתה האיש ירא ה'.

מעתה פסוק ה אינו אלא המשך לאמור בפסוק ד: "טוב איש חונן ומלוה" פירושו: "כמו הפוך, 'איש טוב', כמו (תהילים פ"ט, נא) 'כל רבים וימים', כי הכל נכון בלשוננו" (ראב"ע). הקדמת התואר למתואר אפשרית בלשון העברית, והיא נעשית במקומנו מפני הצורך להתחיל באות טי"ת.[12]

האמור בצלע זאת מדגים כיצד האיש 'החנון' מזריח אור לישרים: הוא "חונן ומלוה" לעניים, ומחלצם ממצוקתם, ואת זאת הוא יכול לעשות בזכות 'ההון והעושר שבביתו', שבהם נתברך בבית א בזכות מידותיו ומעשיו הטובים המתוארים שם.

את הצלע הבאה באות יו"ד: "יכלכל דבריו במשפט", מפרש רש"י כניגוד לצלע שלפניו: לעניים - הוא חונן ומלוה ואינו קומץ את ידו, אבל "את דבריו הצריכים לו, כמו מאכל ומשתה וכסות, מכלכל במשפט ומדה, וחס על נכסיו".[13] התנהגותו הראויה הזאת מעניקה משנה תוקף לשבחו של הצדיק בצלע הקודמת: לא מחמת בזבזנות הוא חונן ומלוה דלים, שהרי הוא חס על נכסיו, אלא מחמת רצונו להזריח להם אור בחשכתם, שהרי 'איש טוב' הוא.

גמולו של הצדיק בבית השני מופיע בשתי הצלעות של פסוק ו:

כִּי (-אכן) לְעוֹלָם לֹא יִמּוֹט
לְזֵכֶר עוֹלָם יִהְיֶה צַדִּיק.

יש לשים לב להיפוך היחס בין תיאור המעשים לתיאור הגמול בין בית א לבית ב: בבית א שתי צלעות תיארו את מעשיו של הצדיק וארבע את גמולו, וההפך מכך בבית ב. טעם הדבר נראה פרדוכסלי: מעשיו ומדותיו בבית א נושאים אופי כללי ביותר, בלא כניסה לפרטים, ועל כן די להם בשתי צלעות. אולם דווקא משום שהם כוללים את יראת ה' ואת קיום כל המצוות -מרובה מאד תיאור הגמול בבית זה. בבית השני, לעומת זאת, מתוארים מעשיו של הצדיק רק בתחום אחד- זה של סיוע לנזקקים והצלת הנתונים בצרה. כאן יש מקום לפירוט המעשים והמדות הקשורים בכך, אולם הגמול מותאם למעשים שהם בתחום מצומצם אחד.

בצלע הראשונה נאמר על הצדיק כי "לא ימוט" ופירש זאת רד"ק: "לעולם יעמוד ממונו בידו ויהיה בריא בגופו". 'לעולם' בצלע זו פירושו אפוא 'כל ימי חייו'. יש בגמול זה מידה כנגד מידה: הצדיק סייע ביד אלו שהתמוטט מעמדם והם נזקקים למתנות ולהלוואות, או שהם מצויים בצרה וזקוקים לעזרת מי שיאיר את חשכתם, ועל כן התומך באלו "לעולם לא ימוט".

"לזכר עולם יהיה צדיק" - כאן אין זה מסתבר לפרש 'לעולם' - 'כל ימי חייו' כמו בצלע הקודמת , שהרי אין בכך כל רבותא שאדם חי נזכר על ידי אחרים כל עוד הוא חי. ועל כן בצדק מפרש רד"ק צלע זאת: "לעולם- אפילו לאחר מותו ייזכר לטובה", והוסיף על כך המאירי: "יהיה לזכר עולם מצד מעשיו, ו'זכר עולם' רומז: בזה ובבא".

נמצא כי אותה כפילות בתיאור השכר שמצאנו בבית א אנו מוצאים גם בבית ב: בתחילה שכר שיראה האדם בחייו, ואחר כל שכר נצחי שיתקיים אף לאחר הסתלקותו של הצדיק מן העולם.

ג. בית שלישי - פסוקים ז-ט

בית ב הציג את הצדיק במידת החסד שיש בו ובמעשים שבין אדם לחברו; בית ג מציג אותו במידת האמונה והבטחון בה' שיש בו.זה שנאמר עליו כי הוא "ירא את ה'" - משמועה רעה לא יירא...סמוך לבו לא יירא".

מהי כוונת הצלע "משמועה רעה לא יירא": האם כפירושו הראשון של רד"ק: "לא יירא שישמע שמועה רעה" - כלומר הוא אינו ירא שתבואהו רעה כלל, או שמא כפירושו השני: "אם ישמע שיבואו עליו אויבים- לא יירא"?

בין שני פירושיו של רד"ק ישנו הבדל עקרוני: לפי פירושו הראשון מתואר גמולו של הצדיק, שהוא חסין מכל שמועה רעה, ואילו לפי פירושו השני מתוארת מדתו הדתית של הצדיק:שמועות רעות אמנם מגיעות אליו, אך הוא אינו ירא מפניהן מפני בטחונו בה'-"נכון לבו בטח בה'"[14]

מקומו של פס' ז' בראש המחזור השלישי של מעשים וגמולם מלמד על כך שבפסוק זה מתוארת מדתו של הצדיק, ולא גמולו. דבר זה מחייבנו לאמץ את פירושו השני של רד"ק.[15] אף המשכו של בית זה תומך בפירושו השני של הרד"ק:

סָמוּךְ לִבּוֹ (- נשען בה'- רד"ק) לֹא יִירָא

עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה בְצָרָיו. (ח)

ובכן יש לצדיק במזמורנו 'צרים' החפצים להרע לו [16], אך הוא לא יירא מהם מפני שלבו סמוך על ה'. מסתבר אפוא ש'השמועה הרעה' שעליה מדובר בפסוק שלפני כן קשורה בצרים אלו.

בפסוק ח, במעבר מן הצלע הראשונה שלו לצלעו השנייה, עובר בית ג מתיאור מדתו הטובה של הצדיק לתיאור גמולו: בטחונו בה' יתברר כצודק- "עד אשר יראה (-במפלת) צריו."[17] הגמול כאן קשור קשר אימננטי למדתו הטובה של הצדיק וממש מתחייב ממנה.

ניתוח מזמורנו עד עתה על פי המבנה שלו, שאותו חשפנו בראש עיון זה, הלך למישרין: המבנה תמך בפרשנות המזמור, ופרשנות המזמור תמכה במבנה המוצע. אך הנה באות פ"א אנו ניצבים לפני קושי רציני:

פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים.

צלע זו אינה מתאימה למקום שבו היא מצויה. ראשית, היא מתארת את מעשיו של הצדיק, בעוד שבחלק זה של בית ג אמור להיות מתואר גמולו. שנית, מבחינת תכנה שייכת צלע זו לבית הקודם, שעסק בדיוק בנושא זה, ולא לבית ג העוסק בבטחונו של הצדיק בה'. לצערנו,אין בדברי הפרשנים תרופה לבעייתנו, משום שהם לא עמדו על מבנה המזמור, ועל כן לא חשו בקושי שאנו מתקשים בו.[18] אין בידנו פתרון מניח את הדעת לשאלה זו , ולא עלינו המלאכה לגמור. ואף על פי כן, נדמה שקושיה זו אינה צריכה לערער את מבנה המזמור כפי שתיארנו אותו עד כאן.

חתימת בית ג היא מעין חתימת הבתים הקודמים ואף היא מוסיפה ממד גבוה יותר לגמולו של הצדיק: בטחונו בה', לא זו בלבד שיקנה לו את הזכות לראות במפלת צריו בחייו, אלא 'צדקתו' זו תעמוד לעד 'בזה ובבא'.

(המשך בשבוע הבא)



[1] הנחתנו היא כי במזמור בעל אופי תבניתי כמו מזמורנו, החלקים השונים מהם בנוי גוף המזמור יהיו שווים באורכם. הנחה זו הוכחה כצודקת בניתוח המבנה של מזמור קי"א.

[2] כל זאת נידון בהרחבה בעיון למזמור קי"א סעיף א.

[3] באיכה ב' מתלונן המקונן על היפוך היוצרות: ה' "גדע בחרי אף כל קרן ישראל" (פסוק ג), ואילו ביחס לאויבים - "הרים קרן צריך" (פסוק יז).

[4] דברינו כאן הם בעקבות פירוש רד"ק לסוף פסוק ט ולתחילת פסוק י:

קרנו תרום בכבוד - חוזקו ותוקפו, וכן "תרוממנה קרנות צדיק", וברשעים בהפך: "וכל קרני רעים אגדע" (ע"ה, יא).

רשע - כשיראה בכבוד הצדיק, יכעס מרוב הקנאה.

[5] לא ניתן לחלק פסוקים אלו לשתי מחציות שוות, כשם שמחולק גופו של מזמור קי"א, שכן חלוקה כזאת תחצה את פסוק ה לשניים ללא כל הצדקה. פסוק ה, על שתי צלעותיו - "טוב איש חונן ומלוה / יכלכל דבריו במשפט" - מתאר את מעשיו הטובים של האיש ירא ה'.

[6] במזמור קי"א באות שתי המילים "לעד לעולם" יחדיו בפסוק ח1.

[7] רד"ק האריך בפירושו לתיבות "במצותיו חפץ מאד" והוא פירשן בדרך המוצעת למעלה. הנה לשונו:

עושה אותם בחפץ לבבו, לא להתגדל בפני בני אדם ולקנות שם, אלא בחפץ לבבו, באהבת הא-ל שציווהו לעשותם; לפיכך אמר "מאד", שלא יתערב בחפץ לבבו שום חפץ ואהבה, אלא אהבת הא-ל לבדה. ואמר גם כן "מאד" - כלומר שרודף אחרי המצוות ומתאמץ לעשותם בכל כחו, בגופו ובממונו. ואמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה יט ע"א) 'במצותיו חפץ מאד' - ולא בשכר מצוותיו. כלומר, שאינו עושה על מנת לקבל פרס. וזה האיש, ראוי לומר עליו 'אשריו'.

[8] רד"ק מביא פירוש זה כפירוש שני, ואילו את פירושו הראשון והעיקרי נביא בהמשך הדברים למעלה בסמוך.

[9] דיון פרשני זה בשאלה מהי "צדקתו" של האיש עלול להיראות מיותר למי שרגיל למונח 'צדקה' במובן נתינת ממון לעניים במתנה. ואכן המאירי פירש: "הון ועושר בביתו, ויעשה מהן צדקה [שתהיה] עומדת לו לעד - בזה ובבא". אולם המונח 'צדקה' במשמעות זו אינו לשון מקרא, אלא לשון חכמים. במקרא 'צדקה' משמעה צדק ויושר, וצדקתו של אדם היא מעשיו הטובים והישרים, והיא מדתו של האיש הצדיק במקרא.

[10] לדוגמה: דברים ל"ב, ד "א-ל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא"; תהילים קמ"ה, יז "צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו".

[11] בלא לשנות את משמעות הפסוק בשלמותו, מצאנו בדברי הפרשנים הראשונים עוד שני גוונים של פירוש: א. 'זרח' הוא אמנם פועל עומד, ונושא הצלע הראשונה הוא 'אור', אולם 'אור' הוא כינוי לה' כנאמר במזמור כ"ז, א "ה' אורי וישעי" (רש"י על דרך הדרש; ראב"ע). לפי זה המילים 'חנון ורחום וצדיק', הן תמורה ל'אור'. ב. 'זרח' הוא פועל עומד, ונושא הצלע הראשונה הוא 'אור', ואינו כינוי לה', אולם אור נסמך אל הצלע השנייה - 'אורו של חנון ורחום וצדיק' (ראב"ע פירוש שני).

[12] בפירושו השני כותב ראב"ע: "או טעמו 'מה טוב', וככה הוא: טוב הוא איש שהוא חונן". ובדרך דומה פירש רד"ק: "טוב איש כמו 'אשרי איש'".

[13] רד"ק מציע פירוש אחר שעל פיו צלע זו מסייגת את קודמתה: "בנותנו לעניים, לא יפזר כל כך ממונו שיצטרך הוא אחר כן לבריות". והוא כדברי חז"ל "המבזבז (- ממונו לעניים) אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות" (כתובות נ ע"א ובמקבילות). רד"ק משלים את דבריו בעניין זה בפירושו לפסוק ט "פזר נתן לאביונים".

[14] רד"ק כתב על המילים האחרונות:" לא יבטח בעושרו וברוב חילו וברוב אוהבים וקרובים, אלא בה' לבדו ישים בטחונו".

[15] שיקול דומה העלינו בדיוננו על פירושו של פסוק ד, ראה דברינו שם.

[16] מי ש"הון ועשר בביתו" וזרעו "גבור בארץ", ומי שעוסק במצוות ובסיוע לחלשים, אינו יכול שלא לעורר את כוחות ההתנגדות של צרים ואויבים צרי עין ורעי לב החורשים עליו רע.

[17] 'לראות באויבים' במשמעות זו מופיע פעמים אחדות בספר תהילים. לדוגמה: נ"ד, ט;צ"ב, יב; קי"ח,ז.

[18] אף על פי כן מן הראוי לציין את דברי ר' ישעיהו על מילים אלו: "פזר נתן - מי שפזר מעותיו ונתן לאביונים". כלומר, הוא רואה בצלע זו את הנושא של הצלע הבאה: מי שעשה כן- " צדקתו עומדת לעד". הבסיס הלשוני לפירושו הוא חסרון וי"ו החיבור לפני "צדקתו עומדת לעד" (בניגוד לפסוק ג שבו כל צלע עומדת בפני עצמה,והן מחוברות זו לזו בוי"ו החיבור). אם כן אין כאן תיאור מעשיו של הצדיק הבא לשם עצמו, אלא תזכורת למעשיו שתוארו בבית הקודם כהסבר לגמול המתואר בזאת. בכך הופכות המילים "צדקתו עומדת לעד" לגמול משותף הן למעשים המתוארים בבית ב והן לאלו המתוארים בבית ג. הצורך בכך נובע אולי מכך שבחתימת בית ב לא נאמר דבר על 'צדקתו' של הצדיק, אלא עליו עצמו, שיהיה "לזכר עולם".