מזמור י"א – "אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי: נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר..." נספח פרשני

  • הרב אלחנן סמט

א. בית ה – "ה' צַדִּיק יִבְחָן"

בית ה בנוי על תקבולת ניגודית בין יחסו של ה' אל הצדיק, המתואר בצלע הראשונה של בית זה, לבין יחסו של ה' אל הרשע, המתואר בצלעו השנייה.[1] הוי"ו הפותחת את הצלע השנייה משמשת כוי"ו הניגוד.

הקושי הפרשני המתבלט בהצבתה של תקבולת ניגודית זו הוא מה משמעות המילה "יִבְחָן" בצלע הראשונה, וכיצד מילה זו מנוגדת והפוכה למילים "שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ" בצלע השנייה.

הפועל 'בחן' מופיע במקרא בכמה משמעויות:

  • חקר ובדק את הנסתר – "חָקְרֵנִי אֵ-ל וְדַע לְבָבִי, בְּחָנֵנִי וְדַע שַׂרְעַפָּי" (תהילים קל"ט, כג).
  • בירר את האמת – "וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם, הַאֱמֶת אִתְּכֶם..." (בראשית מ"ב, טז).
  • העמיד בניסיון – "אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי..." (תהילים צ"ה, ט).
  • הביא ייסורים – "כִּי בְחַנְתָּנוּ א-להים... הֲבֵאתָנוּ בַמְּצוּדָה, שַׂמְתָּ מוּעָקָה בְמָתְנֵינוּ" (תהילים ס"ו, י–יא).
  • זיקק, טיהר – "וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב" (זכריה י"ג, ט).
  • ובלשון חכמים בבניין הפעיל, הבדיל בין דבר לדבר – "להבחין בין יום ובין לילה" (ברכות ס ע"ב)

נזכיר כי הפועל 'בחן' מופיע במזמורנו גם בבית ד "עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם" במשמעות חקירה, בירור. הבחינה בפסוק ההוא מתייחסת לכל בני האדם. אולם כאן, בבית ה, מתייחס הפועל 'יִבְחַן' לצדיק בלבד, וזאת כניגוד לביטוי המתייחס לרשע 'שָׂנְאָה נַפְשׁו'. נראה אפוא שמשמעותו שונה.

הנה פירושו של עמוס חכם, המשווה בין שני הפעלים בפסוקים הסמוכים, אך גם מבחין ביניהם:

"ה' צַדִּיק יִבְחָן" ... 'יִבְחָן' כאן, כמו 'יִבְחֲנוּ' שבפסוק הקודם ("עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם"), משמעו יתבונן. אלא שבחינה זו (– בפסוק שלנו) היא התבוננות להשגיח עליו, לשים עינו עליו ולשמרו.

פירוש זה אמנם הולם את ההקבלה הניגודית בין שתי צלעות הפסוק, משום ש'התבוננות' לשם שמירה יכולה לשמש (בדוחק מסוים) היפך 'שנאה'. דא עקא, אף שלפועל 'בחן' יש משמעויות מגוונות במקרא ובלשון חכמים, בשום מקום אין הפועל הזה בא במשמעות 'התבוננות לשם שמירה'.

 

פירוש אחר שמפרשים רבים נתנו לפועל 'יִבְחָן' בפסוקנו הוא במשמעות 'יְיַסר' או 'ינסה' (המשמעות השלישית והרביעית ברשימה לעיל). וכך פירש רד"ק: [2]

"ה' צַדִּיק יִבְחָן" – על דרך "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' – יוֹכִיחַ" (משלי ג', יב),[3] ויביא עליו צרות, ויבחנוֹ לעיני העולם להראות צדקו לבני האדם, כי לא ימוט לבבו בעבור הצרות. אבל ה'רָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ' – מלהוכיחו, כי לא יקבל תוכחת...    

הניגוד בין שתי צלעות הפסוק לפי פירוש זה הוא כזה: ה' בוחן ומייסר את הצדיק [מאהבתו אותו], ורשע ואוהב חמס, כיוון ששנאה נפשו אינו מייסרו, והוא חי בשלווה.

פירוש זה מעורר קושי חמור: הרי בפסוק הבא נאמר שה' דווקא מעניש את הרשעים! על כך עונים פרשנים אלו כי העונש המתואר בפסוק הבא, עתיד לבוא אל הרשעים רק בשלב מאוחר, אך בשעה זו שרויים הרשעים בשלווה, כדברי רד"ק בהמשך פירושו:

אבל הרשע... לא יקבל תוכחת עד בוא עתו ויאבידנו מן העולם, וזהו שאמר "יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים".

פירוש זה דורש השלמות הדדיות מפתיעות משתי הצלעות זו לזו:

בנוסף, דרושה השלמת פער זמן בין בית ה (העוסק בהווה) לבתים שאחריו (העוסקים בעתיד רחוק כלשהו). בלא השלמות אלה אין ניתן להבין את המחצית השנייה על פי פירוש זה.

 פירוש זה אמנם חריף ומתוחכם, אך בזאת חסרונו. הוא חורג מן הקריאה הפשוטה. על פיו אין כאן ניסוח של עיקרון הגמול הרגיל, אלא נידונה כאן בעיית 'צדיק ורע לו – רשע וטוב לו ופתרונה.

 

פירוש שלישי מובא בדברי עמוס חכם בהערה 8 על מזמורנו:

  1. יש משערים ש'יִבְחָן' כאן [בא] תמורת 'יִבְחָר' בחילוף אותיות נו"ן ורי"ש[4], כמו נבוכדנאצר-נבוכדראצר; עכן-עכר, ועוד כיוצא בזה.[5]
  2. ועוד, שפועל 'בחן' ו'בחר' קרובים זה לזה ומתחלפים זה בזה.[6]
  3. ומעין זה לדעת כמה מפרשים בישעיהו מ"ח, י: "הִנֵּה צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף, בְּחַרְתִּיךָ (- בחנתיך) בְּכוּר עֹנִי".[7]

הפירוש הזה הוא הטוב בפירושים שהוצעו לפסוקנו. לפי הפירוש הזה, קיים בפסוק ניגוד ברור ומובן בין 'בחירת' ה' בצדיק ל'שנאת נפשו' את הרשע, ואין צורך להכניס לפסוק שום אלמנט נוסף כדי שהניגוד בין שתי צלעותיו יהא שלם וניכר לעין. אף המעבר מבית ה לבתים ו–ז טבעי וחלק על פי פירוש זה.  

 

נשים לב לפסוק שהביא עמוס חכם מישעיהו מ"ח, י:

הִנֵּה צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף, בְּחַרְתִּיךָ (- בחנתיך) בְּכוּר עֹנִי.

על סמך מה הסיקו המפרשים (הנזכרים בהערה 7) שהשורש בח"ר פירושו בח"ן?

התשובה טמונה בפועל המקביל לפועל 'בְּחַרְתִיךָ' בפסוק, הוא הפועל 'צְרַפְתִיךָ': השורש צר"ף מופיע בכמה פסוקים במקרא בהקבלה לשורש בח"ן, ושני השורשים מתארים את פעולת הצורף, המטהר את הכסף או את הזהב מסיגים (– מתכות זולות). ה'צריפה' או ה'בחינה', הן תהליך חימום גוש הכסף או גוש הזהב בכור שבו בוערת אש חזקה, הממיסה את המתכות שבכוּר ומותירה לבסוף את הזהב והכסף נקיים מסיגים. התיאור המפורט ביותר של תהליך צריפת כסף בכור מצרף מצוי ביחזקאל כ"ב, יז–כב, ובירמיהו ו', כו–ל, שם מופיעים השמות בחוֹן וצרוֹף כשמות בעל המלאכה הבוחן וצורף את הכסף.

השורש בח"ן מופיע במשמעות זו גם כשהוא בא לבדו: "בְּחָנַנִי – כַּזָּהָב אֵצֵא" (איוב כ"ג, י), אף בלא צמידות או הקבלה לשורש צר"ף.

וכיוון שבח"ן-צר"ף הם צמד שורשים מקבילים קבוע בתיאורי צריפה במקרא,[8] ותמיד הם משמשים בהשאלה או כדימוי לפעולת ה' ביחס לבני אדם, פירשו רבים את הפועל 'בְּחַרְתִּיךָ' בישעיהו, המתאר תהליך צריפה, במשמעות 'בחנתיך'.

השורש בח"ר מופיע במשמעות בח"ן פעמים אחדות גם בספר משלי, ואף שם בהקשר צריפת מתכות: 'כֶּסֶף נִבְחָר' או 'זָהָב נִבְחָר'.[9] ונראה שבכל הפסוקים הללו הכוונה ל'כסף צרוף' או 'זהב צרוף', או בלשון אחר: 'כסף נבחן' ו'זהב נבחן' – מתכות אצילות אשר עברו בחינה וצריפה בכור המצרף.

השורשים בח"ן-בח"ר מתחלפים אם כן זה בזה, וכך הדבר בפסוק שלנו.

ועל השאלה, מדוע דווקא בפסוקנו חל חילוף זה, יש לענות שבאמצעות החילוף הזה נוצר קישור מכוון בין בית ד "עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם" לבן פסוקנו "ה' צַדִּיק יִבְחָן". אלא שבבית ד הכוונה שעפעפיו יבחנו – יחקרו את מעשי בני האדם, כמשמעות של השורש בח"ן בכמה מקראות. כתוצאה של בחינה זו – ה' צדיק יבחן – יבחר.

בן-יהודה במילונו ערך בחן (כרך ראשון עמוד 505) כותב:

בחן את הכסף, הזהב, ראה וניסה אם הוא טהור, אם אין בו סיגים...ובהשאלה בחן את האדם, את הלב, את הדבר, התבונן ובדק אותו לדעת מהותו, או אם הוא כמו שהוא נראה למראית עין.

ובכן, לדעתו המשמעות היסודית של השורש בח"ן היא זו המוחשית, הנוגעת למלאכת צורף הזהב והכסף, ומשם הושאלה לבחינת בני אדם.[10]

אולם אנו ניתן הגדרה שונה במקצת מזו של בן יהודה לשורש בח"ן. שורש זה הוא שורש נרדף לשורש צר"ף, והוא מתייחס לעצם הפעולה הפיזית של טיהור הכסף והזהב מן הסיגים המעורבים בו, באמצעות התכת המתכת באש הבוערת בכור – בתנור הצריפה.[11] פעולה זו היא מורכבת ותהליכית, וייתכן שהמשמעויות המגוונות לשורש בח"ן קשורות בשלבים השונים של תהליך הבחינה-צריפה.

אם כן נוכל לפרש את פעולת הבחינה של ה' את יצוריו לאור פעולת הצריפה שעושה הצורף לזהבו, שהרי שני השורשים הללו נרדפים הם. התהליך שהצורף-הבחוֹן מעביר את מתכותיו מקביל לתהליך שה' מעביר את בני האדם:

בראשית מעשיו נוטל הצורף מטיל כסף או זהב שאין הוא יודע האם מעורבים בו סיגים ועד כמה מעורבים בו סיגים: פעולת הצריפה-הבחינה היא אפוא חקירת מצבו של מטיל הכסף, ובהשאלה לאדם – חקירת מצפונו, לבו וכליותיו.

פעולת הבחינה עשויה ללמד שהכסף או הזהב הם נקיים מסיגים, ומכאן בהשאלה, לניסיון שמנסה ה' את האדם על מנת להיווכח בצדקותו.

פעולת הבחינה מחייבת העברת המטיל באש חמה ביותר. ומכאן בהשאלה, הבאת ייסורים על האדם במטרה לטהרו מעוונותיו.

מטרת הבחינה של הכסף והזהב היא הבדלת המתכת היקרה מן המתכות הזולות המעורבות בה, ומכאן 'הבחנה' בלשון חכמים, הבדלה בין דבר לדבר.

מטרת-העל של התהליך השלם היא זיקוק הכסף או הזהב והעמדתם על טהרתם, ובחירת התוצאה הסופית של התהליך – הכסף או הזהב הטהורים, ומכאן בהשאלה – טיהור האדם או העם ובחירת הצדיקים.

ובכן, כל המשמעויות של השורש בח"ן כלולות בפעולתו של בעל המלאכה – הבוחן וצוֹרף את הכסף והזהב. תהליך זה הוא הנרמז במזמורנו, ובאמצעותו מאפיין בעל המזמור את יחסו של ה' לכלל בני האדם, ולאחר מכן את יחסו לצדיק.

 

ב. בית ו – "יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים אֵשׁ וְגָפְרִית"

על אש וגפרית שה' ממטיר מן השמים כעונש, שמענו במקרא. בבראשית י"ט, כד נאמר "וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם". ביחזקאל ל"ח, כב בנבואה על גוג נאמר "... וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו". אולם מהם ה'פַּחִים' שממטיר ה' על הרשעים?

'פַּח' במקרא הוא מוקש, מלכודת שטומן הצייד לבעל חיים. ברוב הופעותיה משמשת המילה 'פַּח' במקרא כדימוי או בהשאלה ביחס לאדם, אולם גם בשימוש זה נשמר אופיו של הפח הממשי, הנטמן באדמה על ידי הצייד המסווה אותו, והלוכד את צידו בפתאומיות:

           קהלת ט', יב          כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ

כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה

וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח

כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם

לְעֵת רָעָה כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם.

 

 

הפח נטמן באדמה,[12] והוא 'עולה' ממנה כדברי עמוס הנביא:

           עמוס ג', ה             הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ, וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ?

הֲיַעֲלֶה פַּח מִן הָאֲדָמָה, וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד?

אולם במזמורנו נאמר "יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים", ואם כן מקורם של פחים אלה הוא בשמים!

אף על פי כן, רד"ק, רי"ד והמאירי פירשו את המילה 'פחים' במשמעות הרווחת במקרא. הנה דברי רד"ק, המנסה לענות על הקושי שבפירוש זה:

           פחים – מן 'פַּח יָקוּשׁ' (תהילים צ"א, ג). ואמר 'יַמְטֵר' לפי שהגזירות באות מן השמים.

אם כן, לא 'הפחים' הם הבאים מן השמים (אפילו לא כשהם באים בהשאלה), אלא הגזירה שנגזרה על הרשעים להילכד בהם, היא שבאה משמים. נראה שרד"ק רואה בפסוקנו מקרא חסר: 'ימטר על רשעים [גזרת] פחים'.

פירוש זה דחוק, אך נראה שפיסוק המילים על פי הטעמים יכול להתאים לפירוש זה או לדומה לו: על פי הטעמים אין קשר בין גזירת ה'פַּחִים' לבין 'אֵשׁ וְגָפְרִית' שבהמשך, אלא האש והגפרית מצטרפות ל'רוּחַ זִלְעָפוֹת', ושלושת אלה הם מנת כוסם של הרשעים:

יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים,

אֵשׁ וְגָפְרִית וְרוּחַ זִלְעָפוֹת מְנָת כּוֹסָם.

 

לא כך הדבר על פי המפרשים שדבריהם יובאו להלן.

 

למילה 'פחים' ישנה משמעות אחרת, נדירה יותר, המופיעה אך פעמיים במקרא:

           שמות ל"ט, ג         וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב וְקִצֵּץ פְּתִילִם...

           במדבר י"ז, ג         אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים... וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ...

אונקלוס מתרגם 'פחים' - 'טסים', כלומר לוחות מתכת דקים. במלאכת האפוד שימשו 'פחי הזהב' כהכנה ליצירת פתילי זהב, אשר ישולבו בחוטי התכלת והארגמן של האפוד; בפרשת קורח שימשו פחי הנחושת הדקים (שנעשו ממחתות עדת קרח) ציפוי למזבח העולה. בעקבות אונקלוס הלכו רוב הפרשנים. משמעות זו אינה מתאימה כלל ל'פחים' שבמזמורנו.

אולם רבי יונה אבן ג'נאח בספר השורשים שלו ערך 'פח' (עמוד 399) כותב:

'רִקֻּעֵי פַחִים', 'אֶת פַּחֵי הַזָּהָב' – מתכות של זהב. 'יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים' – אבני אש, דימה אותם למתכות.

אם כן, 'פחים' אינם טסים, לוחות דקים של מתכת, אלא גושי מתכת, ו'פַּחִים אֵשׁ' הם גושי מתכת לוהטים.

נראה שראב"ע הלך בעקבות אבן ג'נאח בפירוש המילה 'פחים' במזמורנו:

יַמְטֵר – דימה הרעה הבאה על הרשעים פתאום כמו הפחים, וחבֵרו "רִקֻּעֵי פַחִים". והם כדמות אבנים שורפים, שהם יורדים עם המטר.

פחים אלו, שהם 'אבני אש', 'כדמות אבנים שורפים שהם יורדים עם המטר' (כדברי אבן ג'נאח וראב"ע), נקשרים לאש ולגפרית בהמשך הפסוק, שגם אותם המטיר ה' מן השמים. לפי פירוש זה, חלוקת הפסוק היא כפי שרשמנו את בית ו בראש עיוננו:

יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים אֵשׁ וְגָפְרִית,

וְרוּחַ זִלְעָפוֹת מְנָת כּוֹסָם.

אף רש"י מחלק כך את הפסוק, אך מפרש את המילה 'פַּחִים' במשמעות שונה:

           פַּחִים – לשון פחמים.

המילה 'פֶּחָם' מופיעה עוד שלוש פעמים במקרא,[13] ורגילים לפרשה (כבלשון חכמים) במשמעות גזרי עץ שעברו תהליך עיבוד מיוחד במטרה לשמש כחומר בעירה לגחלים.[14] מקורו של רש"י כנראה במדרש תהילים על מזמורנו (מהדורת בובר עמוד 100):

יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים אֵשׁ וְגָפְרִית – גומרין דאשא (– גחלי אש), כמה דאת אמר "פֶּחָם לְגֶחָלִים וְעֵצִים לְאֵשׁ" (משלי כ"ו, כא).[15]

נראה שהמדרש הזה (ורש"י בעקבותיו) רואה בפסוקנו סמיכות: "פַּחִים-אֵשׁ וְגָפְרִית" – פחם שבוערת בו אש. סמיכות זו בסדר הפוך נמצאת בפסוק בישעיהו נ"ד, טז "נֹפֵחַ בְּאֵשׁ-פֶּחָם". אף התרגום הארמי לפסוקנו רואה כאן סמיכות "פַּחִים אֵשׁ" –  "מפחין דאישתא" ('מפחין' הוא כנראה תרגום ל'פחמין' בסיכול אותיות). הסמכת שתי המילים הללו נובעת מכך שהפחם כשלעצמו הוא חומר בעירה קר, ורק כשהוא בוער באש הוא משמש בתפקידו – גחלת.

השלכת פחם בוער – גחלי אש – מן השמים, מופיעה גם ביחזקאל י', ב בהוראה הניתנת בחזונו לאיש לבוש הבדים "מַלֵּא חָפְנֶיךָ גַחֲלֵי אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַכְּרֻבִים וּזְרֹק עַל הָעִיר (– ירושלים)".

 

ג. בית ו – "וְרוּחַ זִלְעָפוֹת מְנָת כּוֹסָם" 

נותר לנו עתה לבאר את השורה השנייה בבית ו:

           וְרוּחַ זִלְעָפוֹת מְנָת כּוֹסָם

המילה 'זַלְעָפָה' מופיעה בעוד שני מקומות במקרא:

           תהילים קי"ט, נג זַלְעָפָה אֲחָזַתְנִי מֵרְשָׁעִים עֹזְבֵי תּוֹרָתֶךָ.

           איכה ה', י              עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב.

קשה למצוא מכנה משותף לשלושת הפסוקים הללו. התרגום הארמי לתהילים תרגם את המילה זלעפות בפסוקנו במילה 'זעפא' – זעף, ואילו בתהילים קי"ט, נג תרגם זלעפה – 'רתיתא' – רעד. ראב"ע פירש את פסוקנו בהסתמך על הפסוק בתהילים קי"ט: "זלעפות – כמו 'זַלְעָפָה אֲחָזַתְנִי' כמו 'רְעָדָה אֲחָזָתַם' (תהילים מ"ח, ז)." נראה שלדעתו יש להשלים וי"ו בין התיבה 'רוח' לתיבה 'זלעפות', שכן אלו שני דברים שונים.

רש"י פירש את פסוקנו "זִלְעָפוֹת – לשון שריפה", כנראה בהשפעת הפסוק באיכה, שבו "זַלְעֲפוֹת רָעָב" גרמו לכך ש"עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ" – כלומר עורנו נכמר, התחמם, כתנור (ואכן רש"י חוזר שם על פירושו לפסוקנו, כי רוח זלעפות הוא לשון שריפה). רוח זלעפות היא אפוא 'רוח שורפת'.

קשה להכריע בין הפירושים השונים על סמך המילה 'זלעפות' כשלעצמה, שכן הנתונים שבידינו מועטים מכדי להכריע.[16] אולם עלינו להעיר כי פירושיו של רש"י לשתי צלעותיו של בית ו, מבליטים את ההקבלה ביניהן:

הפורענות שמביא ה' על הרשעים היא חום עז ושורף שהוא מוריד עליהם מן השמים בשתי דרכים: הוא ממטיר עליהם מטר של גחלי אש וגפרית, והוא 'מוזג להם בכוסם' מנה של רוח שורפת, שאף היא באה מן השמים.

 

 

ד. בית ז – "יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ"

כבר ראינו בסעיף ה לעיל, כי בתים ו–ז מוציאים מן הכוח אל הפועל את מה שנאמר בשתי צלעותיו של בית ה אודות יחסו של ה' לצדיק ולרשע, וזאת הם עושים בסדר כיאסטי. על פי זאת, נועד בית ז להרחיב, לנמק ולממש את מה שנאמר בצלע הראשונה של בית ה: "ה', צַדִּיק יִבְחָן (– יבחר)":

כִּי צַדִּיק ה'

צְדָקוֹת אָהֵב

יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ.

רד"ק ומאירי פירשו את הצלע 'צְדָקוֹת אָהֵב' כמקרא חסר, שיש להשלים בו את התיבה 'איש', ולפי דבריהם, צלע זו מקבילה לצלע השלישית בבית זה – "יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ" – 'איש צדקות' מקביל ל'ישר'.

וכך דרשו את פסוק ז במזמורנו במדרש תהילים (בובר עמוד נא)

                כי צדיק ה', צדקות אהב – רבי יהודה ב"ר סימון אמר:

                כל אומן שונא בני אומנותו, אבל הקב"ה אינו כן:

                אלא צדיק – אוהב צדקות (– בן אומנותו, איש הצדקות).

התיבה "כִּי" העומדת בראש בית ז נועדה לנמק: ה' בוחר בצדיק (כנאמר בבית ה) כיוון שהוא עצמו צדיק; ואף פרשנים שלא עמדו על הקשר בין שני הבתים פירשו "כִּי" זה כהנמקה למה שיבוא בהמשך: "יען כי צדיק הוא ה' – עושה הצדקות אהב" (אבן יחייא).

אהבתו של ה' לאיש עושה הצדקות מהווה ניגוד למה שנאמר בבית ה על יחסו של ה' לרשע "שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ".[17] אלא שביחס האהבה של ה' לצדיק אין די: כשם שבית ו תיאר את הפורענות שמביא ה' על הרשעים מחמת שנאתו להם, כך אנו מצפים שבית ז יתאר את שכרם של הצדיקים מחמת אהבת ה' אותם. נראה שזהו תפקידה של הצלע השלישית בבית זה:

                                יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ.

פרשנותה של צלע זו תלויה בשתיים:

בפירוש המילים: 'יָשָׁר' – האם הוא כינוי לה', או לאדם הצדיק, או שמא למעשה הטוב והישר. ו'פָנֵימוֹ' – האם הכוונה לפנים של רבים, 'פניהם', או לפנים של יחיד, 'פניו' –  "והיא צורה פיוטית עתיקה שהייתה משמשת גם בלשון יחיד" כלשון עמוס חכם בביאורו לפסוק. [18]

בניתוח התחבירי: האם 'יָשָׁר' הוא נושא המשפט (ואז כוונתו 'ישרים' כדי להתאימו לפועל הבא אחריו 'יחזו', והכוונה לבני האדם הצדיקים החוזים את פניו של ה') או שמא הוא מושא המשפט: 'את הישר יחזו פנימו' (ואז כוונת הפסוק שפניו של ה' חוזים את פני הישר).

פירושים רבים ושונים ניתנו למשפט רב-משמעי זה, החל במדרש תהילים על מזמורנו ועד לאחרוני המפרשים. לא נוכל להביא במסגרת זו את כל הפירושים האפשריים, כי רבים הם. לפיכך נציג את הפירוש הנכון בעינינו על פי שיקולי ההקשר.

נראה כי שתי הצלעות האחרונות בבית ז מצויות בהקבלה נרדפת:

על פי הקבלה זו, 'ישר' הוא כינוי ל'איש הצדקות', וכשם שה' אוהב את איש הצדקות, כך פניו של ה' הן שיחזו את האדם הישר – "יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ (– פניו)".

'ראיית פנים' זו מזכירה את הציווי "יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ", והיא מצווה על האדם לבוא לפני ה' כדי שפני ה' יראוהו. ועוד מזכיר הביטוי במזמורנו את ברכת הכהנים "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ", אף ש'יאר' הוא כמובן משורש או"ר.

פירוש זה מתאים למה שציפינו למצוא בבית ז – הוא מתאר את שכרו של הצדיק מאת ה', המהווה מימוש של אהבת ה' אותו. אולם בניגוד לפורענות הבאה על הרשעים, המתוארת כפורענות מוחשית (מטר אש וגפרית ורוח זלעפות), שכרו של הצדיק אינו מוחשי: הוא זוכה להארת פנים שה' מאיר אליו, ליחס של חיבה, דאגה וקרבה, שכולל בתוכו את כל הטובות שבעולם.

שתי מילים בבית ז מקשרות אותו גם לבתים אחרים במזמור:

1. "יָשָׁר" – מילה זו מופיעה (בלשון רבים) במחצית הראשונה של המזמור, בבית ב: "כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים... לִירוֹת בְּמוֹ אֹפֶל לְיִשְׁרֵי לֵב". זיקה זו מוכיחה כי "יָשָׁר" הוא כינוי לאיש הצדיק (ולא לה' או למעשה הישר). ומה שנרמז בזיקה בין שני המקומות הללו הוא, ש'ראיית פניו' של ה' את הישר – תגן עליו מחיצי הרשעים הזוממים לירות בו.

2. "יֶחֱזוּ" – המילה מופיעה כצורתה בציר המרכזי, בבית ד: "עֵינָיו יֶחֱזוּ".

על פי הפירוש שנקטנו בו, יוצא שהנושא של הפועל "יֶחֱזוּ" בשני הבתים הוא אחד: 'עיניו' או 'פניו' של ה'. אלא שמושא הראייה של ה' בשני הבתים האלו ומשמעות הראייה משתנים: בבית ד "עֵינָיו יֶחֱזוּ" את בני האדם (בהשלמה מן הצלע המקבילה), ומשמעות 'ראייה' זו היא השגחה על מעשיהם, ובחינה וחקירה שלהם, כבצלע המקבילה "יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם".

אולם בבית ז מושא ראייתו של ה' הוא הישר – הצדיק, ותכלית ראיית פניו של ה' את הצדיק אינה לשם בחינת מעשיו, אלא להארת פנים אליו, המהווה שכר על צדקתו.

וראה: יחס דומה קיים בין השורה החותמת את בית ד (שהיא מקבילתה של השורה "עֵינָיו יֶחֱזוּ" שדנו בה עתה) לבין הצלע הראשונה של בית ה (המהווה בסיס לבית ז):

           בית ד -   עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם

           בית ה -   ה' צַדִּיק יִבְחָן

גם כאן חוזר בשני הבתים הפועל 'בחן' כפעולתו של ה', אך לא ביחס לאותו מושא ולא באותה משמעות: בבית ד המושא הוא כלל בני האדם, ו'בחינת' ה' אותם היא חקירת מעשיהם; ואילו בבית ה מושא הבחינה הוא הצדיק, ומשמעות הבחינה היא בחירה בו!

נוכל לסכם ולומר, כי רק הפירוש שנקטנו בו ביחס לשורה החותמת את מזמורנו "יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ" מתאים להקשר של שורה זו בשלושה מעגלים: הוא מתאים להקבלת שורה זו לקודמתה בתוך בית ז גופו; ליחס הענייני שבין בית ז לבית ה; ולזיקות הלשוניות בין השורה הנידונה לבתים ב, ד ו-ה.

 

*

*******************************************************

*

* * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ו

עורכת: נחמה בן אדרת 

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:        http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

* * * * * * * *

*

*******************************************************

*

 

 

 

[1] בין שני חלקי הצלע השנייה של בית זה קיים עוד ניגוד: אֹהֵב חָמָס / שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ.

[2] בדרכו הלכו באופן עקרוני רש"י, ראב"ע (חלקית), מאירי, אבן יחייא, בעל המצודות ומלבי"ם. בין הפרשנים הללו קיימים גוונים שונים והבדלים קלים וכבדים, אך המכנה המשותף ביניהם הוא כפי שכתבנו למעלה.

[3] א. רד"ק מביא את הפסוק ממשלי, כי ה' מוכיח (- מייסר) אדם מאהבתו אותו, כדי ליצור הקבלה ניגודית למה שנאמר בפסוקנו על הרשע – "שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ". הרעיון שה' מייסר מחמת אהבה מופיע כמה פעמים במקרא: דברים ח', ג–ה; איוב ה', יז–יח. וראה גם את הפסוק במשלי בהקשרו (פסוקים יא–יב).

[4] האותיות למנ"ר קרובות קרבה פונטית – יש להן מוצא קרוב בהגייתן – ועל כן הן עשויות להתחלף בדיבור, וממילא גם בכתיבה. ראה מה שכתבנו על כך ב'פרקי אליהו' עמודים 460–463 ('חילופי למנ"ר במקרא') ובהפנייה שם בהערה 20. חילופי נ"ר מצויים לרוב בין עברית לארמית: בן=בר; שנים=תרין ועוד רבים.

[5] נבוכדנאצר בנו"ן בא 58 פעמים במקרא, ואילו נבוכדראצר ברי"ש בא 33 פעמים במקרא; השם עכן (בן כרמי) מופיע שש פעמים בספר יהושע, ואילו בדהי"א ב', ז מופיע שמו כ "עָכָר עוֹכֵר יִשְׂרָאֵל", ואפשר ששינוי שמו נעשה כאן כדרשה.

"עוד כיוצא בזה" – מלבד הפסוק מישעיהו, המובא בדברי ע' חכם מיד בהמשך: רחום=נחום (עזרא ב', ב = נחמיה ז', ז); "יֵרָתֵק" (קהלת י"ב, ו) שרבים פירשו 'ינתק'; "נְתָחֶיהָ" – "רְתָחֶיהָ" (יחזקאל כ"ד, ד–ה); ועוד כהנה (ראה גם בדברינו למעלה בהמשך).

[6] זהו פירוש שונה מקודמו: אין כאן חילוף פונטי מקרי של שני הגאים שוטפים, המתחלפים ביניהם בלשון הדיבור, ומחמת כן גם בלשון הכתיב, אלא שיש קרבה סמנטית בין הפעלים 'בחן' ו'בחר', ועל כן הם יכולים להתחלף ביניהם. ובכל זאת יש קשר בין פירוש זה לקודמו. בספרנו 'פרקי אליהו' עמוד 463 כתבנו: חילופי למנ"ר לא נוצרו רק מסיבות של הגייה. לעתים משורש מקורי אחד נוצרו במכוון שורשים שונים שבידול המשמעות ביניהם נעשה באמצעות חילופי אחת מאותיות השורש (לדוגמה: לחש-נחש-רחש).

חילוף זה, בחן-בחר, הוא חילוף קבוע בין העברית לארמית ולסורית, על כל פנים בניביה העיקריים של הארמית. תרגום אונקלוס ותרגום יונתן מתרגמים את הפועל 'בחן' בספרֵי התורה והנביאים בפועל הארמי 'בחר', שמשמעותו בארמית זהה בדיוק. הנה תרגום אונקלוס על התורה (בנוסח המדוייק על פי התאג' בחומש תורת חיים): בראשית מ"ב, טו–טז: "בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ... וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם..." – "בדא תתבחרון...ויתבחרון פתגמיכון..." וראה עוד בתרגום לדברים ל"ג, ח "דניסתהו בנסיתא...בחרתהי על מי מצותא". והנה תרגום יונתן לנביאים (מהדורת שפרבר): ירמיהו ט', ו "וּבְחַנְתִּים" – ובחר להון; שם  י"ב, ג "וּבָחַנְתָּ לִבִּי" – את בחר לביא; שם י"ז, י "בֹּחֵן כְּלָיוֹת" – בחר כוליתא; כ', יב "בֹּחֵן צַדִּיק" – בחר קשוט; זכריה י"ג, ט "וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב" – ואבחרינן כמא דבחרין ית דהבא. ישנם מקומות אחדים שתרגום יונתן מתרגם 'בחן' על פי עניינו במשמעות 'ניסה'. את הפועל 'בחר' הם מתרגמים לעתים כצורתו: תרגום אונקלוס על שמות י"ז, ט "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים" – בחר לנא גוברין; שם י"ד, ז "וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר" – ודבר שית מאה רתכין בחירן. תרגום יונתן: יהושע כ"ד, כב "כִּי אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת ה'" – ארי אתון בחרתון לכון ית ה'. אמנם את רוב הופעותיו של הפועל 'בחר' מתרגמים שני התרגומים הללו בפעלים מן השורש רצ"ה (= רע"ה). על כל פנים, יש להסיק כי הפועל 'בחר' והפועל 'בחן', הנבדלים זה מזה בעברית, משמשים בארמית כאחת – 'בחר'.

[7] כך פירשו רס"ג בתפסיר שלו לישעיהו (מהדורת רצהבי, קרית אונו תשנ"ד עמוד קח); ר"י בן ג'אנח, ספר השורשים ערך בח"ר (עמוד 61); ראב"ע ורד"ק בשם 'יש אומרים' (ושניהם מציעים פירוש אחר, ללא שימוש בחילוף ר"נ); הרב שמעון ברמן בפירושו לישעיהו 'אור בהיר (וילנא תרס"ד); שמואל קרויס ב'פירוש מדעי' מהדורת א' כהנא (זיטומיר תרס"ד); ש' פאול בפירושו לישעיהו בתוך 'מקרא לישראל', וכן פרשנים חדשים נוספים.  במגילת ישעיהו א מקומראן הנוסח הוא אכן 'בחנתיכה'.

[8] ירמיהו ט', ו "הִנְנִי צוֹרְפָם וּבְחַנְתִּים"; זכריה י"ג, ט "וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף, וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב"; תהילים י"ז, ג "בָּחַנְתָּ לִבִּי...צְרַפְתַּנִי"; שם ס"ו, י "כִּי בְחַנְתָּנוּ אֱ-לֹהִים, צְרַפְתָּנוּ כִּצְרָף כָּסֶף"; משלי י"ז, ג "מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב, וּבֹחֵן לִבּוֹת ה'"; תהילים כ"ו, ב "בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי, צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי".

[9] משלי ח', י חרוץ (= זהב) נבחר; שם שם יט כסף נבחר; י', כ כנ"ל; ואולי גם ט"ז, טז, כ"ב, א.

[10] הרב שמעון ברמן בפירושו לישעיהו 'אור בהיר' מ"ח, י סבור ההפך: "הפועל בחן מטעמו הרגיל (נסֵה, חקׂר) הושאל בלשון על צירוף הזהב...וגם על בחינת הזהב...אם הוא זהב מזוקק". ונראים דבריו של בן-יהודה במילונו: ראשית, מסתבר שהמשמעות הקונקרטית קדמה למשמעות המופשטת יותר; שנית, מן הטעמים שנכתוב למעלה בהמשך.

[11] וכשם שהשורש בח"ן הושאל ביחס לבני אדם במשמעויות אחדות שנעמוד עליהן בהמשך, כך גם השורש צר"ף הושאל לאותן מטרות ובאותן משמעויות, הן בשבעת הפסוקים שהפעלים הללו באים יחדיו (הערות 8–9), והן כאשר הפועל צרף בא לבדו ביחס לבני אדם או עניינים אחרים שאינם מתכות, למשל: תהילים ק"ה, יט; שמ"ב כ"ב, לא; תהילים י"ח, לא; תהילים קי"ט, קמ, ועוד. בייחוד יש לציין את שופטים ז', ד "עוֹד הָעָם רָב, הוֹרֵד אוֹתָם אֶל הַמַּיִם וְאֶצְרְפֶנּוּ לְךָ שָׁם" שמשמעו: 'ואבחננו', והבחינה מבוארת בהמשך – בפסוק ה. ובתרגום יונתן לפסוק זה: ואבחרנון לך.

[12] כרבע מהופעות המילה 'פח' במקרא (25 הופעות) קושרות אותו לאדמה או לפעולת ההטמנה בה.

[13] ישעיהו מ"ד, יב "חָרַשׁ בַּרְזֶל, מַעֲצָד וּפָעַל בַּפֶּחָם..."; שם נ"ד, טז "הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ, נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם, וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ"; משלי כ"ו, כא "פֶּחָם לְגֶחָלִים וְעֵצִים לְאֵשׁ, וְאִישׁ מִדְיָנִים לְחַרְחַר רִיב".

[14] אין לערב 'פחם עץ' זה עם 'פחם אבן' הנכרה מן האדמה. זה האחרון "לא נזכר בספרות (- העברית) הקדומה" – כך כותב טור-סיני בהערה לערך 'פחם' במילון בן-יהודה (כרך י עמוד 4883).

[15] בהמשך, מביא המדרש פירוש אחר שהוא כפירוש רד"ק, רי"ד והמאירי: "דבר אחר, פחים – מצודים, כמה דאת אמר 'כְּמַהֵר צִפּוֹר אֶל פָּח' (משלי ז', כג)".

[16] בן-יהודה במילונו ערך 'זלעפה' (כרך ג עמודים 1347–1348) כתב בהערה: "לא נתברר מקור מילה זו. יש אומרים כי עיקרה הוא זעף בתוספת למ"ד". כך אכן עולה מהתרגום הארמי לפסוקנו שהבאנו למעלה. בגוף הערך הוא כותב: "חום עז, כמו של רוח קדים" כפירוש רש"י, ובהערה שם כתב: "ובמשמעה זו (- כרש"י) פירשו כל החדשים, והביאו סמך לדבר שבערבית מצויה מליצה זו 'אש הרעב' (- כמו "זַלְעֲפוֹת רָעָב" באיכה) – נאר אלג'וע".

[17] בבית ה עצמו הניגוד הוא בין בחירתו של ה' בצדיק ("צַדִּיק יִבְחָן") לבין שנאת נפשו לרשע. אולם ניגוד זה מתחדד בבית ז, כשבחירת ה' בצדיק מנומקת באהבתו אותו.

[18] ראב"ע בשם רבי משה ג'יקטילא ופרשנים נוספים הביאו דוגמה לכך מן הפסוק באיוב כ"ב, ב, וניתן להוסיף עוד כמה פסוקים בספר זה: איוב כ', כג וכן כ"ז, כג: "יִשְׂפֹּק עָלֵימוֹ כַפֵּימוֹ" שפירושו 'ישפק עליו (- על הרשע) כפיו'. וראה מראי מקום לדיון בצורה זו בביאורו של עמוס חכם לאיוב כ', כג הערה 33.