דילוג לתוכן העיקרי

תהילים | מזמור כ"ב | 'אֵ־לִי אֵ־לִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי': תלונה, תחינה והודיה | 2

קובץ טקסט

נספח: מזמור כ"ב ופורים*

מזמור כ"ב נאמר, על פי מנהגים שונים הנוהגים בימינו, בשני זמנים שונים בתפילת פורים:

  1. הספרדים ובני עדות המזרח פותחים את תפילת ערבית של ליל פורים באמירת מזמורנו.
  2. הספרדים ובני עדות המזרח, וכן האשכנזים הנוהגים כמנהג הגר"א, אומרים את מזמור כ"ב ב'שיר של יום' לפורים עם סיום תפילת שחרית.

בדברינו כאן ננסה להתחקות אחר שורשיהם של שני מנהגים אלו, וכן נעמוד על טעמם – על הקשר בין תוכנו של מזמורנו, כפשוטו או כמדרשו, לבין תוכנו של פורים.

 

1. מקורו של מנהג אמירת מזמור כ"ב לפני ערבית של ליל פורים

בספרו 'תפילה ומנהגי תפילה ארץ-ישראליים בתקופת הגניזה' (ירושלים תשמ"ח) הקדיש עזרא פליישר ז"ל פרק ארוך ומפורט ל"מנהג קדום של בני ארץ ישראל – לפתוח את תפילות מעריב של השבתות והחגים במזמורים מיוחדים, שסימנו, במהלך חגיגי ומפואר, את התחלת הימים האלה".[1] בתוך מסגרת מזמורים קבועה פחות או יותר, התחלף המזמור העיקרי המוקדש לכל חג וחג בהתאם לעניינו.[2] מנהג זה, כשהתפתח במלואו, נהג לפני ערבית של שבתות, של ימים טובים וחולו של מועד, של ראשי חודשים, של חנוכה ושל פורים.

פליישר עוקב אחר גלגולי המנהג הארץ ישראלי הקדום הזה עד לפני כמה מאות שנים במחזורי תפילה ישנים, שכיום אינם משמשים עוד במנהגים פעילים (וראה הערה 3), והוא מסיים בדברים הבאים את הפרק הדן במנהג זה (עמוד 213):

המנהג של ימינו לומר לפני 'ברכו' של ערבית בלילי שבתות "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת" ו"ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ" אינו אלא שריד של המנהג שנסקר בפרק זה... מנהג ארץ ישראל ישן נושן, שנשתכח כליל מן הלב.

אולם לאמתו של דבר, מתקיים המנהג הזה גם בימינו – בדרך צנועה ממה שהיה בעבר ובשינויים – בקהילות הספרדים. לא רק לפני תפילת ערבית של שבת נוהגים הספרדים לומר מזמורים של שבת (צ"ב–צ"ג, כמנהג כל קהילות ישראל כיום), אלא גם "קודם תפילת ערבית של יום טוב נוהגים לומר פרק תהילים המיוחד ליום, והוא המכונה 'מזמור הרגל'"[3], וכן לפני תפילת ערבית של ראש חודש[4], של תשעה באב[5] ושל פורים.[6]

השוואת המזמורים הנאמרים כיום בכל מועד ומועד על פי מנהג הספרדים, לאלו שנאמרו על פי המנהג הארצישראלי הקדום מגלה זהות חלקית בלבד.

 

ובכן, מהו המזמור שנאמר על פי מנהגם הקדום של בני ארץ ישראל לפני תפילת ערבית של פורים? בעמוד 173 בספרו מציין פליישר שני כתבי יד מן הגניזה המתעדים שני מנהגים שונים: כתב יד אחד מעיד על אמירת מזמור ז' "שִׁגָּיוֹן לְדָוִד",[7] ואילו כתב יד אחר מציין את אמירת מזמור כ"ב.

מנהג הספרדים לומר לפני תפילת ערבית בליל פורים את מזמור כ"ב, מתועד אם כן באחד מכתבי היד של הגניזה המשקף את מנהגם של בני ארץ ישראל הקדומה.

 

2. מקורו של מנהג אמירת מזמור כ"ב כ'שיר של יום' בפורים

בתוספות על מסכת מגילה דף ד ע"א דיבור המתחיל 'פְסַק' מופיעים כמה דיני תפילה של פורים (בלא קשר לסוגיית הגמרא באותו מקום). והנה, במהלך פירוט סדר סיום תפילת שחרית בפורים כותבים התוספות:

...אומר 'תְּהִלָּה [לְדָוִד]', 'וּבָא לְצִיּוֹן', ואין אומרים 'לַמְּנַצֵּחַ' (– מזמור כ')...ואומר 'לַמְּנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר'. משום דכתיב ביה מפלה לעובדי כוכבים, וכן בליל ארבעה עשר, ואומר פיטום הקטורת וכל הסדר כמו בחול.

בדברים הללו מתארים התוספות את המנהג שרווח בזמנם ובמקומם (צרפת, המאה הי"ג). מתוך המיקום שבו משובצת אמירת מזמורנו בסדר התפילה עולה כי מזמורנו שימש כ'שיר של יום' לפורים.[8]

עדות לקיומו של מנהג דומה בספרד, באותה תקופה עצמה, אנו מוצאים ב'ספר המנהיג' לרבי אברהם ברבי נתן הירחי[9]:

ראיתי מנהג טוב בטוליטולה (– טולדו) וסביבותיה, לומר אחרי התפילה מזמורים לפי עניין הימים... בראש חודש 'בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה'' וגומר... ובחנוכה 'מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד' (מזמור ל')...ובפורים 'עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר' שמדבר מאסתר, כדאיתא ב'מגילה נקראת' למה נמשלה אסתר לאיילת.[10] וכן הדעת נוטה לעשות, וכן ישר בעיניי.

נראה כי דברי בעל 'ספר המנהיג' עמדו לפני רבי יעקב ב"ר אשר, הכותב בטור אורח חיים סימן קלג (הלכות נפילת אפיים):

ובספרד נוהגים בכל יום אחר קדיש (– שלאחר קדושת 'וּבָא לְצִיּוֹן') לומר מזמור... ובכל זמן וזמן משנין המזמור לפי עניינו... ובפורים 'לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר', ומנהג טוב הוא.

באותו דור (אמצע המאה הי"ד), ובאותה ארץ (ספרד), כותב גם רבי דוד אבודרהם בסידורו, בסדר תפילת פורים:

ואומר (– אחר קדושת 'וּבָא לְצִיּוֹן' והחזרת ספר התורה למקומו) קדיש תתקבל, ואומר 'לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר' שמדבר מעניין אסתר, כדאמרינן במגילה (– הכוונה: יומא כט ע"א[11]) 'למה נמשלה אסתר לאיילת? מפני שרחמה צר כאילה' וגומר. וגם יש בו רמז לשם המן...

שלוש מתוך ארבע העדויות שהבאנו מספרי הראשונים לאמירת מזמורנו כ'שיר של יום' לפורים, קושרות מנהג זה לספרד, ואילו אחת (- דברי התוספות במסכת מגילה) מקורה בצרפת. 'סטטיסטיקה' זו משקפת את המצב בימינו: הספרדים כולם נוהגים כמתואר כאן,[12] ואילו רק מיעוט מבין האשכנזים, אלו הנוהגים כמנהג הגר"א, אומרים את מזמורנו בפורים.[13]

3. הטעמים שהובאו לאמירת מזמור כ"ב בפורים

בדברי הראשונים שהבאנו בסעיף הקודם, וכן בדברי אחרונים, נאמרו טעמים אחדים למנהג אמירת מזמורנו בפורים, וקישורים שונים בין תוכן המזמור לתוכן החג:

  1. מפלה לעובדי כוכבים

התוספות (מגילה ד ע"א ד"ה פסק) כתבו: "משום דכתיב ביה מפלה לעובדי כוכבים".

אף אם נפרש שה'פרים' וה'כלבים' ו'עדת המרעים' הסובבים את המתפלל במזמורנו הם גויים (פירוש מתקבל על הדעת), אמנם נאמר במזמורנו שה' הציל את המתפלל מהם – "וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי" (כב); "וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ" (כה), אך לא נאמר שה' הנחיל להם מפלה.[14]

את דברי התוספות נצטרך לבאר אפוא, שעצם הצלת המתפלל מבין אויביו היא היא מפלתם.[15] ברם טעם זה הוא כה כללי, שהוא עשוי להתאים לעשרות מזמורים בספר תהילים באותה מידה.

  1. אסתר נמשלה לאיילת השחר

ראב"ן הירחי בספר המנהיג כתב טעם זה לאמירת מזמורנו בפורים: "שמדבר מאסתר, כדאיתא... למה נמשלה אסתר לאיילת".

דבריו לקוחים מסוגיית הגמרא יומא כט ע"א, ושם מובאים כמה ביאורים לצירוף החידתי המופיע בכותרת מזמורנו "אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר".[16] אחד הביאורים לצירוף הוא זה של רבי זירא, ואחריו של רב אסי:

אמר רבי זירא: למה נמשלה אסתר לאיילה? לומר לך, מה איילה רחמה צר, וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, אף אסתר הייתה חביבה על אחשוורוש כל שעה ושעה כשעה ראשונה.

אמר רב אסי: למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך, מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנִסים...

לשני האמוראים הללו ברור הדבר שהביטוי "אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר" בכותרת מזמורנו הוא כינוי לאסתר, וכל אחד מפרש אחרת את הקשר בין אסתר לביטוי 'איילת השחר'.

  1. רמז לשם המן

רבי דוד אבודרהם לאחר הביאו את טעמו של ספר המנהיג מוסיף טעם אחר:

...וגם יש בו רמז לשם המן שנאמר (פסוק כא) "הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי, מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי", ראשי תיבות "המן מכי".

  1. אסתר אמרה מזמור זה

רבי עקיבא אייגר בגליון הש"ס שלו למגילה ד ע"א מעיר על דברי התוספות שהבאנו בסעיף 1 לעיל ומפנה לשתי סוגיות בגמרא: "עיין לקמן דף טו ע"ב וביומא דף כט ע"א, וצריך עיון". שני מראי המקום שציין הם שתי דרשות שדורשת הגמרא את מזמורנו בקשר למגילת אסתר. באומרו 'צריך עיון' הוא מתכוון לומר שהטעם שכתבו התוספות – "שכתוב בו (- במזמור) מפלה לעובדי כוכבים" אינו הטעם העולה מדברי התלמוד בשתי הסוגיות הללו לקשר בין המזמור לפורים.

הנה אפוא דברי הגמרא מגילה טו ע"ב:

"וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית" (אסתר ה', א), אמר רבי לוי: כיוון שהגיעה לבית הצלמים (- המצוי בארמון המלך) נסתלקה הימנה שכינה. אמרה "אֵ-לִי אֵ-לִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי?" – שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון (רש"י: אף על פי שאני באה אליו מאליי, אונס הוא), או על שקראתיו 'כלב', שנאמר "הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי, מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי"? חזרה וקראתו 'אריה', שנאמר: "הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה".

ברור אפוא לדרשן, שהדוברת במזמורנו היא אסתר, והסיטואציה המתוארת בו היא הליכתה לאחשוורוש מתוך סכנת נפשות. ואכן, רש"י במסכת יומא כט ע"ב ד"ה 'למה נמשלה אסתר' מסביר את הרקע לקישור שבין אסתר לביטוי 'איילת השחר': "במסכת מגילה (טו ע"ב) אמרינן דאסתר אמרה מזמור זה...".

  1. "אֶקְרָא יוֹמָם... וְלַיְלָה"

הנה דרשה נוספת המובאת במסכת מגילה ד ע"א, והקושרת את מזמורנו למגילת אסתר:

אמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר (פסוק ג במזמורנו): "אֱ‍-לֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה, וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי".

רש"י מבאר על פי דרשה זו כי קריאת המגילה היא "זכר לנס, שהיו זועקין בימי צרתן יום ולילה", ולפיכך פסוק זה של תלונה וזעקה הוא המשמש כאסמכתא לדין קריאת המגילה.

 

4. מזמור כ"ב במדרש תהילים

בסעיף הקודם ציינו שלושה מקומות שונים בתלמוד הבבלי שבהם דורשים אמוראים שונים[17] את מזמורנו בהקשר לאסתר ולאירועים המתוארים במגילה.

לעומת מיעוט הדרשות בתלמוד הבבלי הדורשות את מזמורנו על אסתר ועל אירועי המגילה, בבואנו אל מדרש תהילים אנו פוגשים ריבוי עצום ומפתיע של דרשות המקשרות בין מזמורנו למגילת אסתר.

מדרש תהילים למזמור כ"ב רחב ביותר (18 עמודים במהדורת בובר), וחלקו הגדול, אם לא רובו, דורש את המזמור ביחס לאירועי המגילה. הקורא לתומו את מדרש תהילים למזמורנו, נדמה לו שלא במדרש תהילים הוא מצוי, אלא באחד ממדרשי אסתר. ואכן, באותו מדרש מופיעים ביאורים ומדרשים שונים לפסוקים מן המגילה, גם בלא שייכות למזמורנו.

לא נוכל כמובן להביא במסגרת זו את כל הדרשות במדרש תהילים הקושרות את מזמורנו למגילת אסתר, ועל כן נסתפק בדוגמה אחת או שתיים לכל שליש של המזמור.[18]

הנה דרשה על שתי הפסקאות הראשונות במזמור, פסקאות א–ב:[19]

"אֵ-לִי אֵ-לִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי" – יום ראשון (- משלושת ימי הצום שקבעה אסתר) – 'אֵ-לִי'; יום שני – 'אֵ-לִי'; יום שלישי – 'לָמָה עֲזַבְתָּנִי'...[20]

"אֱ-לֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה" – אמרה לקב"ה: כך עשית במצרים לאבותינו?! לא כיוון שצעקו – שמעת, שנאמר (שמות ג', ז) "וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי"?! פרעה אמר (שם א', כב) "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן", והמן אמר (אסתר ג', יג) "מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד". פרעה אמר... מי שהשלים מלאכתו לא היו עושין לו כלום, אבל המן גזר "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים". אותן שהיו במצרים – כיוון שצעקו מייד שמעת אותן, אבל אנו צמנו זה שלושת ימים, והתפללנו וצעקנו וקראנו, ולא עניתנו.[21] ואם אין בנו מעשים טובים, עשה עמנו בשביל קדושת שמך – "וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל".

והנה דרשה על חלקו השני של מזמורנו:[22]

           "סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים" – אלו אוכלוסין של אחשוורוש.

           "אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי"...רבי אבא אמר: אלו בניו של המן, שממתינין לה עד שתיפול.

           "פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג" – מה אריה גוהר על טרפו ומפספסו, כך אחשוורוש גוהר עלי ומפספסני...

           "כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים" – אלו בניו של המן.

           "עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי" – אלו אוכלוסין של המן.

           "כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי" – רבי יהודה אמר: עשו לי כשפים, שייעשו ידי ורגלי כאורות (– כעורות) לפני אחשוורוש...

ובמקום אחר במדרש:[23]

כשאמרה (– אסתר) "וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ" (ד', ח), התחילו בני פלטרין (- ארמון) אומרים: עכשיו הוא כועס עליה, ונגזר עליה מיתה. והיה כל אחד ואחד אומר: אני אטול את בגדיה. וזה אומר: אני אטול תכשיטיה. וזה אומר: אני אטול את קדשיה (- נזמיה). וזה אומר: אני אטול את פורפריה (– בגד תכלת) שלה, של מלכות. שנאמר: "יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל" (פסוק יט). וכיוון שהייתה צופה ורואה כן, הייתה מתפללת ואומרת: "וְאַתָּה ה' – אַל תִּרְחָק, אֱיָלוּתִי – לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה" (פסוק כ). וכיוון שראה דוד ברוח הקודש באיזה לשון עתידה להיות קוראה לקב"ה 'אֱיָלוּתִי' – סידר עליה זה המזמור "לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר".

והנה דרשה על חלקו השלישי של המזמור:[24]

"יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ" (פסוק כז) – זה מרדכי ואסתר שזכו לשולחן מלכים. תניא: לשלושה חלקים נחלקה ממונו של המן: שליש למרדכי ואסתר; שליש לעמֵלי תורה; ושליש לבניין בית המקדש.  ושלושתן נאמרו בפסוק אחד: "יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ" – זה מרדכי ואסתר; "יְהַלְלוּ ה' דֹּרְשָׁיו" – אלו עמלי תורה; "יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד" – זה בניין בית המקדש, דכתיב "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים" (דהי"ב ז', טז).

 

כאמור, לא הבאנו כאן אלא מעט מהרבה דרשות, שכולן קוראות את מזמורנו כנאמר בפי אסתר, בקשר למאורעות השונים המתוארים במגילה.

ובכן, מה פשר תופעה זו? האם הדרשות הרבות הללו הן תולדת מנהגם של בני ארץ ישראל (לפחות בחלקם), לייחד את מזמורנו לפורים, או שמא דרשות אלה הן הסיבה לייסודו של מנהג זה? אפשר ששני ההסברים הללו נכונים כאחד.

 

5. בין פשוטו של מזמורנו לבין מדרשו כמזמורה של אסתר

במהלך עיוננו פירשנו את המזמור לכל ארכו כתפילתו של יחיד. התלונה בפסקה א של המזמור "לָמָה עֲזַבְתָּנִי" היא תלונת היחיד, הצרה המתוארת בפסקה ג "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ..." היא צרת היחיד, ואף הרקע הניגודי למצבו של המתפלל בהווה, המתואר בפסקה ד, הוא מחוויותיו של המתפלל היחיד: "כִּי אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן, מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי...".

בדומה לכך גם בשליש השני, שליש התחינה, מתאר המתפלל היחיד את סכנותיו ומצוקותיו ואת בדידותו – "סְבָבוּנִי... כִּתְּרוּנִי... פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם... כַּמַיִם נִשְׁפַּכְתִּי", ונושא את תפילתו להצלה – "אֱיָלוּתִי, לְעֶזְרָתִי... הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי, מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי..." – הכול בלשון יחיד ובהתאמה לחוויות היחיד. הדבר בולט במיוחד בפסקה ז, שבה מתוארות תגובות גופניות-נפשיות אישיות.

אף בשליש השלישי היחיד הוא הדובר: "אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי". אלא שכאן מתעורר ספק. יחיד המודה לה' על הצלתו, אמנם עושה זאת בקרב קרוביו, חבריו ורעיו, אך במזמורנו ניכרים ביטויים כלליים, קיבוציים, שאינם אופייניים להודיית היחיד: הפנייה אל "כָּל זֶרַע יַעֲקֹב...כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל" (פסוק כד); הדיבור על "כָּל אַפְסֵי אָרֶץ...כָּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם", ואף סיפור ההצלה ל"זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ" ו"לְעַם נוֹלָד" – דהיינו, לדורות הבאים.

הביטויים הללו שבשליש השלישי מביאים אותנו לבדוק מחדש גם את שני השלישים שלפניו – האם גם בהם מופיעים ביטויים כאלה? והנה בפסקה ב שבשליש הראשון נראה שהדובר הוא עם ישראל! לא רק העובדה שהדובר בפסקה זו משתמש בלשון רבים המתאימה לעם ישראל "בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ...", אלא משום שכל תוכנה של פסקה זו מעיד על כך: אדם יחיד המתלונן על כך שה' אינו נענה לתפילתו (כבפסקה א), אינו מביא כרקע ניגודי למצבו את היענות ה' ל'אבותינו', ואת ההלל שהם היללוהו כאשר הושיעם, עד שהפך ל"יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל".

ובכן, האם אפשר שהדובר במזמור לכל אורכו, אינו מתפלל יחיד אלא 'עם ישראל', הנתון בסכנה קריטית וחש שה' אינו עונה לתפילתו?

קשה לפרש את מזמורנו כמזמור של הציבור, מפני אופיין של פסקאות ד ו-ז המתארות הווייה אישית ביותר של המתפלל, שקשה ליחס אותה לעם ישראל כולו, אפילו דרך משל.[25]

 

מדרשם של חז"ל (הן בתלמוד הבבלי והן במדרש תהילים ובמקומות נוספים), מזהה את הסיטואציה הקיצונית המתוארת במזמורנו עם סיטואציה היסטורית בקורות עם ישראל, שהיא מתאימה להפליא למתואר במזמור, עם האירועים המתוארים במגילת אסתר. אולם יש לשים לב לכך שעל פי המדרשים השונים הדובר במזמור אינו עם ישראל כקולקטיב המדבר בגוף ראשון יחיד, אלא הדוברת היא באמת דמות יחידה – אסתר בת אביחיל, אלא שהיא מדברת הן בשם עצמה והן בשם עם ישראל כולו.

על פי דרך מדרשית זו אין כל קושי בכך שאסתר, הפועלת באופן אישי כנציגה של ישראל במאמץ ההצלה שלהם מגזרת ההשמדה של המן, תדבר בלשון יחיד ובלשון רבים כאחד.

כך, לפי המדרש, טוענת אסתר בשם כל ישראל: "אמרה לקב"ה: כך עשית במצרים לאבותינו?!"[26]

מאידך, בבוא המדרש לפסקה ד "כִּי אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן / מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי. עָלֶיךָ הָשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם / מִבֶּטֶן אִמִּי אֵ-לִי אָתָּה" –  הוא מבארו על פי הביוגרפיה האישית של אסתר, היתומה מאב ומאם:[27]

אמרה אסתר: נתעברה אמי, מת אבא. ילדה אמי ומתה היא. והבטחתני ונתת לי שדיים חילוף שדי אמי, שנאמר (אסתר ב', ז) "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה [כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם]" – אשתו של מרדכי הייתה מינקת את אסתר ומרדכי היה אומן אותה.

בדרך זו פתר המדרש את אותה שניות המצויה במזמורנו, שמצד אחד ניכרת בו האינדיבידואליות של הדובר, ומצד שני מהדהדים בו קולות של עם ישראל כולו ושל מאורעות היסטוריים מעברו.

 

אחר כל זאת עלינו לזכור כי בדרש אנו עוסקים, ואין הדרש משמש תחליף לפשט.

 

 

*

*******************************************************

*

* * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ו

עורכת: נחמה בן אדרת 

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:        http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

* * * * * * * *

*

*******************************************************

*

 

 

 

*לקראת פורים אנו שולחים נספח זה. בשבועות הבאים נשלח את המשך העיון בגוף המזמור.

[1] לתיאורו של מנהג זה מוקדש הפרק השלישי בספר – "מזמורי חג ושבת בתפילתם של בני ארץ ישראל", עמודים 161–213. פליישר מציין כי "המנהג נוסד בארץ ישראל כנראה בזמן קדום מאוד, והיה נהוג לאורך כל תקופת הגניזה", אך ברבות הימים בלעה השכחה את המנהג הזה (עמוד 161), אך ראה דברינו לעיל על כך שמנהג מעין זה קיים בקרב קהילות הספרדים.

[2] ראוי לציין, כי בחלק מן הקהילות הקדומות הקדימו לאמירת המזמורים הללו ברכה בשם ובמלכות ואף חתמו אותם בברכה כזאת, ראה שם עמודים 181–185.

[3] 'מדריך להלכות תפילה' שבסוף סידור 'קורן' כמנהג הספרדים, בעריכת חנן דוד בניהו, הלכה 396. שם הוא תולה מנהג זה בפירוש במנהג ארץ ישראל הקדום.

[4] ראה שם (הערה קודמת) הלכה 374. ראוי לציין שהמנהג שנוהגים הספרדים בימינו לומר את מזמור "בָּרְכִי נַפְשִׁי" (ק"ד), אינו כמנהג ארץ ישראל הקדום שבו מזמור ראש חודש היה מזמור צ"ח – "מִזְמוֹר שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ".

[5] ראה שם הלכה 861 שאומרים את מזמור קל"ז, וכך היה המנהג המתועד במחזור רומניאה גם כן (ובנוסף למזמורים ופסוקים אחרים, ראה פליישר עמוד 211 והערות 250–251 שם).

[6] ראה שם הלכה 727.

[7] בהערה 75 שם ציין פליישר, כי שני מחזורי תפילה שהושפעו השפעה עמוקה ממנהג ארץ ישראל הקדום הנידון כאן, מחזור רומניאה (–בלקן) ומחזור ארם צובה (– חלב), מביאים אף הם את מזמור ז' כמזמור של פורים.

אף במסכת סופרים (פרק יח) מצוין מזמור ז' כמזמור של פורים, אך על פי חיבור זה נאמר המזמור ביום פורים, ולא לפני תפילת ערבית של ליל פורים. מסכת סופרים אינה מעידה על קיומו של מנהג אמירת המזמורים לפני ערבית, וראה פליישר עמוד 188 ועמודים 199–202. נראה שהטעם לבחירת מזמור ז' לפורים הוא בייחוד במה שנאמר בו (בפסוקים טז–יז) "בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ / וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל".

[8] מהו המקור הקדום למנהג זה של אמירת מזמורים מתחלפים כ'שיר של יום' לחגים ומועדים? נראה שהמקור הוא במסכת סופרים. בעל החיבור הזה, שחי כנראה בארץ ישראל בתקופת הגאונים (בסביבות המאה השמינית) הכיר גם את מנהג בבל, וניסה לעתים לשלב את המנהגים השונים של שתי הארצות.

על פי המנהג הבבלי נאמר בסיום תפילת שחרית מזמור מתחלף בכל יום מימות השבוע, זכר לשירת הלוויים במקדש, כמפורט במשנה תמיד ז, ד. בני ארץ ישראל לא נהגו מנהג זה. בארץ ישראל, לעומת זאת, נהגו לפתוח את תפילת ערבית בחגים ובמועדים במזמור תהילים מיוחד, לפי עניינו של כל מועד. בני בבל לא הכירו מנהג זה.

בעל מסכת סופרים (פרקים יח–יט) ניסה ליצור שילוב של שני המנהגים הללו, וקבע להם מקום משותף – בפסוקי דזמרה. דבר זה לא עלה בידו בשלמות: המנהג הבבלי של אמירת 'שיר של יום' קבוע המשיך להתקיים בסיום תפילת שחרית. אולם במשך הזמן צורפו מזמורי החגים המתחלפים לסיום תפילת שחרית כ'שיר של יום'.

וכך יוצא, שמנהג הספרדים בפורים הוא לומר את מזמור כ"ב פעמיים: כמנהג ארץ ישראל קודם לערבית בליל פורים; וכמנהג שהתפתח על פי מסכת סופרים – כ'שיר של יום' בסוף תפילת שחרית של פורים. (יש לציין כי במסכת סופרים המזמור לפורים הוא מזמור ז').

דברים אלו מתבססים על הניתוח של עזרא פליישר ז"ל לדברי מסכת סופרים, עמודים 161–164 ועמודים 199–202.

[9] מהדורת יצחק רפאל, ירושלים תשל"ח, דיני תפילה, עמודים קז–קח. ראב"ן הירחי, 1155–1215, הוא אמנם יליד פרובנס, אך שימש כדיין בטולדו שבספרד, ושם גם חיבר את ספר המנהיג שלו בראשית המאה הי"ג.

[10] דרשת הגמרא הקושרת את כותרת מזמורנו 'לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר' לאסתר המכונה 'איילת' אינה מופיעה במסכת מגילה, אלא במסכת יומא כט ע"א. נראה שמחבר הספר ציטט מזיכרונו, וחשב שמאמר הגמרא הזה מופיע במסכת מגילה בהתאם לעניינו.

[11] הטעות במקור של ציטוט מאמר התלמוד הזה חוזרת כאן בשנית, כמאה וארבעים שנה לאחר שהופיעה בספר המנהיג, ראה הערה קודמת. נראה שרבי דוד אבודרהם השתמש בספר המנהיג (כמו שעשה גם בעל הטור זמן קצר לפניו).

[12] בין הפוסקים הספרדים האחרונים התעורר ויכוח אם המזמור המיוחד לחגים (או לראש חודש) בא במקומו של 'שיר של יום' לימות השבוע – זו דעת רבי יוסף חזן בספרו 'חקרי לב', או שמא יש לומר מזמור זה בנוסף ל'שיר של יום' – זו דעת רבי חיים בנבנישתי בספרו 'שיירי כנסת הגדולה'. ואף מנהגי הקהילות נחלקו בדבר. ראה ב'מדריך להלכות תפילה' בסידור קורן, הלכה 381. ראוי לציין כי מדברי הראשונים שהבאנו נראה כדעת ה'חקרי לב'. וראה גם בהערה הבאה.

[13] בראש 'סידור הגר"א' שערך הרב נ"ה הלוי, ניו-יורק תשי"ד, ב'תפילת שחרית' (ללא ציון העמוד), מובאת טבלת המזמורים שיש לאמרם במועדים השונים על פי הגר"א, ובשוליה נאמר כי "אין אומרים שני מזמורים ביום אחד" ומובאים שם כללי הדחייה. דעתו העקרונית היא אפוא כדעת ה'חקרי לב' – ראה הערה קודמת.

[14] על דברי התוספות הללו מובאת ההערה הבאה על הגיליון בשולי דף הגמרא:

באותו מזמור (כ"ב) לא נמצא מפלה לשום אומה. אבל באליהו רבה סימן תרצג ס"ק ט כתב בזה הלשון: "ובתוספות מגילה דף ד כתבו לומר 'שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף' (- מזמור פ"ג), משום דיש בו מפלת עמלק". ועל כרחך שכך היה לפניו הנוסחה בתוספות.

מזמור פ"ג אכן מתאים מאוד לפורים מסיבות נוספות על האמור כאן, אלא שלא מצאנו עדות על מנהג כזה בשאר ספרי הראשונים.

[15] תיאור מפלה של אויבים נמצא דווקא במזמור ז', שכפי שראינו נאמר לפי חלק מהמנהגים הקדומים בפורים. נאמר שם בפסוקים טז–יז:       בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ / וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל.

                יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ / וְעַל קָדְקֳדוֹ חֲמָסוֹ יֵרֵד.

תיאור זה מתאים מאוד למפלת המן, שבמגילת אסתר נאמר עליו (ט',כה) : "יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ". ואכן, במדרש תהילים (בובר עמוד לה) דרשו פסוק זה במזמור ז' על המן: "יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ – זה המן, שכל מה שחשב על מרדכי הושב לו על ראשו".

[16] מפרשי הפשט מעלים השערות שונות ורחוקות זו מזו לפירוש הצירוף 'איילת השחר': שם של כלי נגינה (רש"י, ראב"ע); זמן עלות השחר (ראב"ע); כינוי לכנסת ישראל (רש"י, רד"ק) ועוד פירושים. באמת, אין בידינו כל דרך לדעת מהי כוונת צירוף המילים הזה, כשם שאין בידינו לעמוד על משמעותן של מילים בכותרות רבות של מזמורי התהילים.

[17] ראוי לציין כי רב אסי (יומא כט ע"א), ר' לוי (מגילה טו ע"ב) ורבי יהושע בן לוי (מגילה ד ע"א) הם אמוראים ארץ ישראלים בני הדור הראשון.

[18] הכמות הגדולה ביותר של דרשות על אסתר במדרש תהילים נסובה על כותרת מזמורנו, על המילים "אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר", ומהן לא נביא במסגרת זו

[19] מהדורת בובר עמודים 183–184.

[20] השווה לדרשת רבי לוי את הפסוק הזה במגילה טו ע"ב, שהובאה בסעיף הקודם תת-סעיף ד.

[21] ברור שדרשה זו מבארת אף את פסוקים ה–ו במזמור "בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ... אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ" – "כך עשית במצרים לאבותינו, כיוון שצעקו – שמעת", אף שהפסוקים לא נאמרים כאן בפירוש. המדרש מבאר את פסקה ב כחיזוק התלונה שבבית א, תוך שהוא מזהה את 'אבותינו' עם אלו שהיו במצרים.

[22] מהדורת בובר עמודים 193–194.

[23] שם עמוד 184.

[24] שם עמוד 197.

[25] א. כמה מן המפרשים הראשונים, אף שלא תמיד פירשו את השיקולים לכאן ולכאן כפי שהוצגו למעלה, הציעו הצעות שונות לזיהוי הדובר במזמור (וממילא לזיהוי הסיטואציה המתוארת בו), ומדבריהם עולות שתי האפשרויות הללו שאנו מתלבטים ביניהן. הנה לדוגמה דברי רד"ק: "יש מפרשים אותו על דוד בעודו בורח מפני שאול. והנכון כי 'איילת השחר' נאמר על כנסת ישראל שהם בזה הגלות, וסוף המזמור יוכיח זה... וקוראים מן הגלות 'א-לי א-לי למה עזבתני' – הוא בלשון יחיד על עם ישראל יחד, שהם כאיש אחד בגלות".

אף שרד"ק הזכיר בדבריו גם את מדרשם של חז"ל – "והם אמרו כי על אסתר נאמר זה ועל ישראל שהיו בגלות באותו הזמן", הוא מעדיף, כדרכו תמיד, לבאר שהמזמור נאמר, לא על סיטואציה מסוימת בעבר, אלא "על ישראל שהם בזה הגלות", וכבר הסברנו בעבר את הסיבה לנטייתו זו.

ב. האפשרות לפרש את המזמור כתפילת יחיד, כפי שנקטנו לאורך עיוננו, וליישב את המקומות המהווים קושי על כך, נוחה יותר מן האפשרות ההפוכה, גם מן הבחינה הפרשנית וגם מחמת הרושם הכללי המתקבל מן המזמור בשלמותו.

[26] ראה את המדרש בשלמותו בסעיף הקודם.

[27] מדרש תהילים בובר עמודים 192–193.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)