ז. בין נבואת תוכחה למזמור הגות

עיקר תוכנו של מזמורנו הוא בדברי התוכחה שנושא המשורר כלפי השופטים העושים משפט עוול. דבר זה מקשר אותו לנאומי תוכחה נבואיים דומים הרווחים בספרי הנביאים הנואמים ('נביאים אחרונים'). נראה אפוא כי בהוכיחו את שופטי העוול, מְתפקד משורר מזמורנו כאותם נביאים הנושאים דברי תוכחה כלפי מנהיגים ושופטים העושים עוול במשפט, והמקפחים את דינם של החלשים בחברה.^[1]

הנה לדוגמה תוכחת ישעיהו בפרק א' פסוק יז:

                           לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ

שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה

ואנו נזכרים בקריאה דומה לשופטים במזמורנו: "שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם".

בהמשך אותו נאום תוכחה אנו קוראים:

           כא           אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה

מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ - וְעַתָּה מְרַצְּחִים...

           כג            שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים

כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים

יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם.

התנהגותם זו של השרים והשופטים תביא עליהם את העונש הבא:

           כד           לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל: 

הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי, וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי. 

כה           וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ

וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ.

ובהמשך אותה נבואה בא חזון התיקון:

           כו            וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה

אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה.

           כז            צִיּוֹן – בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה, וְשָׁבֶיהָ – בִּצְדָקָה.

ובכן, נושא אחד נידון בשתי סוגות ספרותיות שונות אלה: במזמורנו ובנבואת ישעיהו. האם העובדה שאנו עוסקים במזמור תהילים מחייבת קיומו של שוני מהותי בין המזמור לבין הנבואה? ואם כן, מהו השוני הזה?

נציין שלושה הבדלים עקרוניים בין מזמורנו לבין הנבואה שהבאנו, ומהם נסיק מסקנה כללית ביחס לתכליתו של מזמורנו לעומת תכליתן של הנבואות.

1. מי הם הנמענים – ישעיהו מפנה את תוכחתו למנהיגי ירושלים ושופטיה^[2] שפעלו בה באותה עת שנשא את נבואתו. מסתבר שנבואתו נאמרה בפועל לפני אנשי ירושלים. לעומתו, משורר מזמורנו פונה בדבריו לשופטי כל העמים ("שָׁפְטָה הָאָרֶץ, כִּי אַתָּה תִנְחַל בְּכָל הַגּוֹיִם").^[3] דבריו אינם קשורים למקום מסוים ולזמן מסוים, וגם לא לאנשים מסוימים. מסתבר אפוא כי משורר מזמורנו, בניגוד לנביא, כלל לא אמר את דבריו לפני קהל.

2.מהו ה'איום' על שופטי העוול – ישעיהו בנבואתו מייעד לשופטים עונש שיבוא מאת ה' בפעולה ישירה שלו כנגדם (כפי שראינו בפסוקים כד–כה). במזמורנו לא נידון כלל עונש לשופטי העוול! אולם תוצאות מעשיהם אכן נידונו: בבית ד נידונה התוצאה ביחס לארץ: "יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ"[4]; בבית ו נידונה התוצאה ביחס למעמדם ולגורלם של השופטים עצמם: "אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן, וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ". בשני הפסוקים הללו אין מדובר בעונש ולא בפעולה ישירה של ה', אלא בתוצאה טבעית הכרחית של משפט העוול שעשו.

3. מהו ה'תיקון' לעתיד – בנבואת ישעיהו התיקון יבוא לאחר העונש: "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה... צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה". ירושלים תשוב למה שהייתה – "עִיר הַצֶּדֶק, קִרְיָה נֶאֱמָנָה", וזאת באמצעות שופטים צדיקים שישובו לפעול בקרבה במשפט ובצדקה. במזמורנו התיקון הוא בקימתו של ה' לשפוט את הארץ במקום השופטים האנושיים שסרחו. אין זו גאולה 'טבעית', אלא בקשה למימוש חזון עתידי לאחרית הימים, שעל פיו ה' יתגלה בעולם כשופט כל הגויים.^[5]

 

באמת, כל שלושת ההבדלים שהצבענו עליהם נובעים מן ההבדל היסודי בין נבואה לבין מזמור תהילים.

נתחיל את דיוננו בהבדל הראשון שציינו, במה שנוגע לנמענים השונים בנבואה ובמזמור: הנבואה היא פעולה פוליטית היסטורית, השואפת לשנות מציאות חברתית נתונה, במקום ובזמן מוגדרים. הפנייה של הנביא לנמעניו היא פנייה ממשית, שיש לה תכלית מעשית.

 לא כך הדבר במזמורנו: הפנייה האוניברסלית של המשורר לכל שופטי העמים והארצות בכל דור שהם פועלים בו ובכל מקום שהם מצויים בו, אינה יכולה להיות פנייה ממשית. זוהי אפוא פנייה ספרותית.

אם כך, לשם מה אומר המשורר את דבריו, אם לא כדי להשיג תיקון במציאות נוכחת?

התשובה על כך היא, שמזמורנו אינו נאום תוכחה כעין נבואי כפי שהנחנו בראש הסעיף, אלא זהו מזמור הגותי. הוא נועד לבטא את עמדתו של המשורר, ולפיה מערכת המשפט בחברה האנושית נכשלה בתפקידה. הכישלון אינו רק של השופטים עצמם, אלא של החברה האנושית כולה, שלא השכילה לייסד מערכת משפט הפועלת בצדק וביושר. המשימה שהטיל ה' על האדם ביחס לניהול חייו החברתיים לא נתמלאה, ועל כן יש צורך ב'השבת המנדט' לה'.

אם זו עמדת המשורר, מדוע הוא פותח את המזמור בתוכחה שיש בה לכאורה תקווה לשינוי?

את עמדתו ההגותית-מוסרית אין המשורר מנסח באופן ישיר, אלא מעצב אותה באופן ספרותי-דרמטי, כנאום תוכחה הבא במחציתו הראשונה, אשר נכשל במחצית השנייה: "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ". תוכחה זו אינה מכוונת לנמען ממשי ואינה משקפת תקווה אמתית של המשורר לשינוי. 'התקווה' במחצית הראשונה לא באה אלא כדי להישלל מיניה וביה במחצית השנייה, והיא מובאת רק כדי לשרת את טענת הייאוש העולה מן המזמור בשלמותו.

מתוך הבנה זו של מהות המזמור כמזמור הגות, מתבארים גם שני ההבדלים האחרים בינו לבין הנבואה: כיוון שהמשורר במזמורנו אינו פועל כשליח ה' אל מול קהל מוגדר של נמענים כדי לשנות את דרכיהם, אין הוא מאיים על 'נמעניו' הספרותיים בעונש. אולם בהגות לבו הוא מתאר את האכזבה המרה מן האישים עצמם, שנתגלו בקטנותם האנושית ("אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן..."), וצופה את התוצאות החמורות של כישלון השופטים מבחינת קיום העולם ("יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ").

 כיוון שאין ביד משורר מזמורנו 'תכנית פעולה נבואית' כמו זו שישנה בפיו של ישעיהו, אין הוא יכול לנחם את קוראיו במה שבו מנחם הנביא את שומעיו – בכך שלאחר העונש המטהר ישיב ה' את השופטים הצדיקים על מכונם. אם אין עונש שנגזר בנבואה מאת ה', גם אין גאולה, המובטחת אף היא מפי ה'.

משורר מזמורנו עורך 'חשבון נפש אוניברסלי' בעניין קיום הצדק המשפטי בחברה האנושית. הוא מאוכזב עד עמקי נשמתו מן השופטים האנושיים, ומודאג מהשלכות כישלונם על החברה האנושית ואולי אף על הארץ עצמה. הוא אינו מאמין עוד באדם ובכוחו לשנות את דרכו, ותקוותו היחידה היא בהופעת א-לוהים לשפוט את כל הגויים, שהם הם נחלתו בעולם.

 

נספח ראשון: "השיר שהיו הלוויים אומרים במקדש"

1. הטעם לקביעת מזמורנו כשיר של יום שלישי במקדש

מזמורנו מצוין במקורות אחדים כ"שיר שהיו הלוויים אומרים במקדש" ביום השלישי בשבוע, בשעה שהכהן היה מנסך את היין של קרבן התמיד על גבי המזבח.[6] בסיום מסכת תמיד שבמשנה מופיעה רשימת המזמורים שהיו הלוויים אומרים במקדש בכל יום מימות השבוע באותה שעה[7]:

           השיר שהיו הלוים אומרים במקדש:

           ביום הראשון היו אומרים (תהילים כ"ד): לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ.

           בשני היו אומרים (שם מ"ח): גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד, בְּעִיר אֱ-לֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ.

           בשלישי היו אומרים (שם פ"ב): אֱ‍-לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט.

           ברביעי היו אומרים (שם צ"ד): אֵ-ל נְקָמוֹת ה', אֵ-ל נְקָמוֹת הוֹפִיַע.

           בחמישי היו אומרים (שם פ"א): הַרְנִינוּ לֵא-לֹהִים עוּזֵּנוּ, הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.

בשישי היו אומרים (שם צ"ג): ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ.

בשבת היו אומרים (שם צ"ב): מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת –

מזמור שיר לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.[8]

 

והנה, במסכת ראש השנה דף לא ע"א מובאת ברייתא שבה רבי יהודה משום רבי עקיבא מונה את אותם המזמורים עצמם, אך גם נותן את הטעם לאמירת כל מזמור. הטעמים קושרים בין פתיחת המזמור ובין מה שנברא במעשה בראשית ביום שבו נאמר אותו מזמור. הטעמים נאמרים בלשון פיוטית שלעתים מצריכה פירוש:[9]

           בראשון מה היו אומרים, "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ"

על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו.

           בשני מה היו אומרים, "גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד"

על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן [ונתעלה וישב במרום].

           בשלישי היו אומרים "אֱ‍-לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל"

על שם שגילה ארץ בחכמתו, והכין תבל לעדתו.

ברביעי היו אומרים "אֵ-ל נְקָמוֹת ה'"

על שם שברא חמה ולבנה, ועתיד ליפרע מעובדיהן.

בחמישי היו אומרים "הַרְנִינוּ לֵא-לֹהִים עוּזֵּנוּ"

על שם שברא עופות ודגים לשבח לשמו.

בשישי היו אומרים "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ"

על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהן.

בשביעי היו אומרים "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת" –

ליום שכולו שבת.[10]

לא נבאר במסגרת זו, אלא את מה שנוגע למזמורנו: את הטעם לאמירת הלוויים את מזמור פ"ב על קרבן התמיד של יום שלישי בשבוע:

           בשלישי היו אומרים "אֱ‍-לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל"

על שם שגילה ארץ בחכמתו, והכין תבל לעדתו.[11]

ברור שמשפט זה רומז למעשה היום השלישי:

           בראשית א', ט      וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים:

יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה, וַיְהִי כֵן.

      י        וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ...

במעשה זה 'גילה הבורא ארץ בחכמתו, והכין תבל', אולם מי היא 'עדתו', שלמענה הכין תבל זו?^[12] מסתבר שהיא אותה 'עֲדַת אֵל' שבקרבה ניצב א-לוהים, בפסוק הפותח את מזמורנו.

כך פירש הרמב"ם בפירוש המשנה בשלו (בסוף מסכת תמיד, בתרגום ר"י קאפח ז"ל):

כבר נתנו טעמים בגמרא ראש השנה למה בחרו מזמורים אלו לימים הללו, ואמרו כי... בשלישי, שבו נתגלתה הארץ אשר בה יהיו הדין והדיינים, אומרים "אֱ‍-לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל".

רבי עובדיה מברטנורה פירש (את המשנה במסכת תמיד) כנראה בעקבותיו:

בשלישי – אֱ‍-לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל – שבו נראית היבשה שעליה עומדים הדיינים לעשות דין.

אם כן, שניהם מפרשים כי 'עדתו' של ה' בברייתא היא עדת הדיינים שבראש מזמורנו, כפשוטו של המזמור.

אלא שהקישור בין בריאת הארץ ביום השלישי לבין השופטים והדיינים שבמזמורנו אינו מובן עדיין: הרי כל התרחשות בעולמנו נעשית על גבי סדן הארץ שנבראה ביום השלישי. כמעט כל מזמור תהילים שהיה נבחר, שבו נידונים מעשי בני אדם כלשהם, ניתן היה לקשרו באותה מידה לבריאת הארץ ביום השלישי!

התשובה על שאלה זו מחזירה אותנו לסעיף ב בעיוננו, לדיון שעשינו שם בסיפא של פסוק ה "יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ", ולפירושו של רבי יצחק עראמה, שכוונת פסוק זה היא "היפך מה שאמר (שבת י ע"א) 'כל דיין שדן דין אמת לאמתו... כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית' ".[13]

הנה כי כן, אף הברייתא הבאה במסכת ראש השנה משמו של רבי עקיבא, כדי לנמק את הקשר בין מעשה הבריאה ביום השלישי לבין מזמורנו, שותפה לתפיסה כי קיום הארץ הנבראת במעשה בראשית תלוי בקיום משפט הצדק האנושי המתרחש על גביה. ועל כן "גילה ארץ בחכמתו, והכין תבל לעדתו" – לשופטים שהם 'עֲדַת אֵל', שבעשותם משפט צדק הם שותפים לבריאת הארץ ביום השלישי ולהמשך קיומה, ואילו כאשר הם שופטים עוול – "יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ".

 

2. מקורותיו של מנהג אמירת 'שיר של יום' בסיום תפילת שחרית

מה מקורו ומה טעמו של המנהג הרווח כיום בכל עדות ישראל, לומר בסיום התפילה את המזמור היומי שהיו הלוויים אומרים במקדש?

טעמו של מנהג זה הוא בוודאי לעשות 'זכר למקדש'. קשרים אמיצים קושרים את סדרי התפילה שבידנו עם עבודת הקרבנות במקדש: לדעת רבי יהושע בן לוי "תפילות כנגד תמידין תקנום" (ברכות כו ע"ב), והגמרא (שם) תומכת את דבריו בברייתא, המקשרת את זמני התפילות לזמני הקרבת הקרבנות. תפילת מוסף בימים שבהם היה קרב קרבן מוסף, מעצם טיבה נתקנה כנגד קרבן זה.[14]

בדורות מאוחרים יותר נוספו לסדר התפילה קטעים שונים שמזכירים בפירוש את עבודת הקרבנות במקדש: אמירת 'קרבנות' לפני פסוקי דזמרה בשחרית ולפני תפילת מנחה; אמירת 'פיטום הקטורת' במקומות שונים בתפילה לפי המנהגים השונים; ואמירת מזמורי תהילים לאחר תפילת שחרית כ'שיר של יום' שהיו הלוויים אומרים על קרבן התמיד.

מנהגים אלו ודאי נקבעו ברוח דברי האגדה המובאים בתענית כז ע"ב: "...בזמן שאין בית המקדש קיים (– ואין קרבנות לכפר על חטאי ישראל) מה תהא עליהם? אמר לו (– הקב"ה לאברהם): כבר תיקנתי להם סדר קרבנות. בזמן שקוראין בהן לפני – מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עוונותיהם".

 

מתי פשט בישראל מנהג זה של אמירת מזמורי תהילים כ'שיר של יום', ומה הם המקורות המעידים על קיומו?

בתלמוד הירושלמי תענית פ"ד ה"ה נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש: "רבי יוחנן אמר: אומרים שיר בלא נְסָכים. רבי שמעון בן לקיש אמר: אין אומרים שיר בלא נסכים". טעמו של ריש לקיש מתבאר בבבלי ערכין יא ע"א בדעה הנאמרת שם "שאין אומרים שירה אלא על היין" – כלומר אין הלוויים אומרים שירה במקדש אלא על ניסוך היין של קרבן התמיד.

מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש עוסקת אמנם במנהג שנהג במקדש, ודנה באפשרות שהלוויים יאמרו את שירתם גם בלא ניסוך היין של קרבן התמיד. אך היא מעלה את השאלה האם על פי דעת ריש לקיש בתלמוד הירושלמי, יש טעם במנהג לומר את השיר שהיו הלוויים אומרים, ללא קרבן, ללא נסך יין וללא מקדש כלל?[15]

בעל מסכת סופרים (המאה השמינית) בראש פרק יח, מזכיר את דברי הירושלמי בקיצור, אך הוא מביא דווקא את דעת רבי יוחנן (ואת הוכחתו המובאת בירושלמי) ש"אומרים שיר בלא נסכים", ומסיק מכך:

לפיכך נהגו העם לומר מזמורים בעונתן, דתנינן תמן (– בסוף מסכת תמיד): שיר שהלוויים אומרים בבית המקדש: ביום הראשון היו אומרים... בשני היו אומרים...

וכאן הוא מעתיק את רשימת המזמורים כפי המובא בסוף מסכת תמיד במשנה, והוא מסיים באמרו:

שכל המזכיר פסוק בעונתו – מעלה עליו כאילו בונה מזבח חדש ומקריב עליו קרבן.

מסכת סופרים היא אם כן המקור הקדום ביותר למנהג "לומר מזמורים בעונתם" – כלומר לקרוא בכל יום את המזמור המתאים שאותו אמרו הלוויים במקדש. לפי בעל מסכת סופרים אמירתם של המזמורים הללו בעונתם מהווה תחליף לקרבן, והאומרם – "כאילו בונה מזבח חדש ומקריב עליו קרבן" – אותו קרבן תמיד שעליו נאמר המזמור בעונתו בעת שהמקדש עמד על מכונו.

 

המקור הבא הנוגע לענייננו הוא סדר רב עמרם גאון (המאה התשיעית). ב'סדר נפילת אפים וקדושא כסדרא' מובא בו,[16] כי לאחר שמסיים שליח ציבור את הקדיש שלאחר קדושה כסדרא (- 'ובא לציון') אומרים סדרת קטעים:

נוהגין לומר כך: (1) מי כא-להינו מי כאדוננו... (2) פיטום הקטורת... ואומר (3) 'השיר שהיו הלוויים אומרים בבית המקדש: ביום הראשון...(- וכאן באה הרשימה שבסיום מסכת תמיד) (4) ואמר ר' אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם... שלום על ישראל.[17]

דברים אלו מתארים מנהג שונה מזה שאנו דנים בו בנספח זה: המנהג המתואר בדברי סדר רב עמרם הוא לכלול את אמירת המשנה בסיום מסכת תמיד, לאחר אמירת הפיוט "אין כא-להינו" ו'פיטום הקטורת' (כריתות ו ע"א), ולסיים בברייתא החותמת את מסכת ברכות (סד ע"א) "אמר רבי אלעזר...", עם הפסוקים המובאים בה. מגמת הצירוף של כל הקטעים השונים הללו היא, כדברי האחרונים, להיפטר מהתפילה מתוך דברי תורה, ודווקא תורה שבעל פה.[18]

אולם המנהג שבידנו שאנו דנים בו, הוא לומר בכל יום מזמור מתהילים, אותו מזמור שאמרו הלוויים במקדש ביום הזה בשבוע. אמנם שני המנהגים ממלאים את תפקידם כ'זכר למקדש' – שניהם מזכירים את שירת הלוויים על קרבן התמיד, אולם המנהג המתועד בסדר רב עמרם רק מתאר את שירת הלוויים ההיסטורית, ואילו מנהגנו משחזר את שירתם ממש. הבדל זה בין שני המנהגים יש לו שלושה ביטויים: ראשית, מנהג רב עמרם הוא אמירת משנה ואילו מנהגנו הוא אמירת מקרא; שנית, מנהג רב עמרם קבוע, ומציין יום יום את כל מזמורי שיר של יום ואילו מנהגנו משתנה בהתאם ליום בשבוע: בכל יום נאמר מזמור אחר. שלישית, מנהג רב עמרם מזכיר כל מזמור בקצרה (ומסתפק בציטוט הפסוק הראשון בכל מזמור[19]), ואילו במנהגנו כל מזמור נאמר בשלמותו.

המנהג המתואר בסדר רב עמרם לא נקלט כמות שהוא בסידורי אשכנז וצרפת מימי הביניים, וגם לא בסידורים שלנו: במחזור ויטרי נתקבל המכלול שפתיחתו בפיוט "אין כא-להינו" רק בשבת,[20] ואילו בימי החול לא נאמר שום קטע ממכלול זה.[21] בסידורים שלנו אמנם התקבל המכלול הזה דבר יום ביומו, אך ללא משנת מסכת תמיד "השיר שהיו הלוויים אומרים", ורק בשבת נכללה בסידורים אשכנזיים רבים (לא בכולם) גם המשנה ממסכת תמיד בתוך המכלול, כפי שהדבר בסדר רב עמרם בתפילת יום חול.[22]

דברי סדר רב עמרם הללו צוטטו במלואם בטור סימן קל"ג[23], ועברו קיצור מסוים בהגהת רמ"א בשולחן ערוך קלב, ב.[24]

 

שבנו אפוא לשאלה, מתי פשט בישראל המנהג לשחזר את אמירת שיר של יום כפי שנהג במקדש, ולומר בכל יום את המזמור שאמרו הלוויים.

נחזור לעדות הקדומה שהצגנו, העדות היחידה לקיומו של מנהג זה, במסכת סופרים שמן המאה השמינית.

לפיכך נהגו העם לומר מזמורים בעונתן, דתנינן תמן (– בסוף מסכת תמיד): שיר שהלוויים אומרים בבית המקדש: ביום הראשון היו אומרים... בשני היו אומרים...

 כדאי לציין שלוש נקודות ביחס לעדות זו:

• אין כאן תקנה, אלא "נהגו העם לומר מזמורים בעונתן".
• לא נאמר כאן היכן בסדר התפילה מתקיים מנהג זה.
• בעל מסכת סופרים מתייחס בחיוב למנהג זה, כעולה מדבריו.

מכאן ואילך אין אנו פוגשים בקיומו של מנהג זה בשום תעודה המוכרת לנו, במשך יותר מארבע מאות שנה! ביחס לסדר רב עמרם גאון, כבר נוכחנו שהמנהג המתואר שם אינו זה שאנו דנים בו, אך גם בשאר הסידורים העתיקים מן המזרח (סידור רס"ג) ומן המערב (סידורי אשכנז הקדומים, סידורי תלמידי רש"י, סידור רבי שלמה ברבי מתן מסיג'ילמסה) נפקד זכרו של מנהגנו.[25]

 

אך הנה, במחצית השנייה של המאה הי"ב, צץ קיומו של מנהג זה בסדר התפילה של הרמב"ם הבא כנספח לספר אהבה:

ונהגו מקצת העם לקרות בכל יום אחר תחנונים אלו (– הנאמרים אחר תפילת שחרית) שיר מזמור שהיו הלווים אומרים בבית המקדש באותו היום.

דברי הרמב"ם ברורים: אין מדובר במנהג יומיומי קבוע של אמירת המשנה בסיום מסכת תמיד, אלא ב'קריאת שיר מזמור' המתחלף מדי יום ביומו – כמנהגנו. אלא שבניגוד לאמירת התחנונים שלפני כן, שעליהם כתב הרמב"ם "נהגו... נהגו העם...וכן נהגו העם...", על מנהג 'שיר של יום' כתב "נהגו מקצת העם" – ללמדך שמנהג זה לא פשט בישראל.[26]

גם בסידורי הראשונים שאחרי הרמב"ם לא נזכר מנהגנו[27], ואף בשולחן ערוך נפקד קיומו, ואת החיסרון הזה ציין רבי יעקב ורדיגר ז"ל בסידורו 'צלותא דאברהם'[28]:

שיר של יום – במחזורים הישנים לא נמצא כלל מנהג זה ולא הוזכר בראשונים, רק ברמב"ם בסדר התפילה שלו... ונראה שנתפשט המנהג לאומרו בדורות האחרונים על פי המקובלים ז"ל.[29]

בהערותיו שם מציין בעל הסידור את המקורות המאוחרים יחסית למנהגנו.[30]

ובכן, מנהגנו לומר 'שיר של יום' יונק ממנהג קדום בן כאלף ומאתיים שנה, שנהגו מקצת העם בחלקה הראשון של תקופת הגאונים. מנהג זה לא זכה לתפוצה ולא תואר בספרות ההלכתית במשך מאות שנים. רק בארבע מאות השנים האחרונות נפוץ המנהג בהשפעת קבלת האר"י, התקבל בכל עדות ישראל ונכלל בכל סידורי התפילה.

(נספח נוסף יבוא בשבוע הבא)

*	*******************************************************	*
* * * * * * * *	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ו עורכת: נחמה בן אדרת  ******************************************************* בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון האתר בעברית:                  http://www.etzion.org.il/vbm האתר באנגלית:                      http://www.vbm-torah.org משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected]	* * * * * * * *
*	*******************************************************	*