שיעור 17

תהילים | מזמור ק"ז | יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם | 1

הרב אלחנן סמט

תנ"ך

30.12.2015

קובץ טקסט

27thilim107.doc

הֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה' אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר.

וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם.

תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ.

יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל.

יז

אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲו‍ֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ.

כג

יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים.

רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף.

יא

כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵל וַעֲצַת עֶלְיוֹן נָאָצוּ.

יח

כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת.

כד

הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה' וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה.

יב

וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם כָּשְׁלוּ וְאֵין עֹזֵר.

כה

וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו.

כו

יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג.

כז

יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע.

וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם.

יג

וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם.

יט

וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם.

כח

וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם.

וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל עִיר מוֹשָׁב.

יד

יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק.

יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם.

כט

יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם.

וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ וַיַּנְחֵם אֶל מְחוֹז חֶפְצָם.

יוֹדוּ לה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם.

טו

יוֹדוּ לה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם.

כא

יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם.

לא

יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם.

כִּי הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה ְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא טוֹב.

טז

כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ.

כב

וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה.

לב

וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ.

לג

יָשֵׂם נְהָרוֹת לְמִדְבָּר וּמֹצָאֵי מַיִם לְצִמָּאוֹן.

לט

וַיִּמְעֲטוּ וַיָּשֹׁחוּ מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגוֹן.

לד

אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יוֹשְׁבֵי בָהּ.

שֹׁפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים ַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ.

לה

יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם.

לו

וַיּוֹשֶׁב שָׁם רְעֵבִים וַיְכוֹנְנוּ עִיר מוֹשָׁב.

לז

וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְּעוּ כְרָמִים וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה.

לח

וַיְבָרְכֵם וַיִּרְבּוּ מְאֹד וּבְהֶמְתָּם לֹא יַמְעִיט.

מא

וַיְשַׂגֵּב אֶבְיוֹן מֵעוֹנִי וַיָּשֶׂם כַּצֹּאן מִשְׁפָּחוֹת.

מב יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ וְכָל עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ.

מג מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'.

א. מבנה המזמור וסקירת ענייניו

מזמור ק"ז אינו מזמור הודיה במובן הרגיל: אין בו הבעת תודה לה' של מתפלל הדובר במזמור בגוף ראשון ומספר על מאורעותיו ועל תחושותיו. אף על פי כן, ראוי לכלול את מזמורנו בין מזמורי ההודיה בספר תהילים, ואולי אף בראשם, משום שבו נפרסת לפנינו 'תורת ההודיה': מה הם המצבים שבהם מתקיימת חובת ההודיה, וכיצד יש לקיים חובה זו.[1]

בסעיף זה נסקור את חלקיו השונים של המזמור, כפי שהצגנו אותם בעמוד הפותח את עיוננו, ונעמוד על מבנהו בלא להיכנס לכל השאלות הפרשניות הנוגעות לפרטיו וגם לא לכאלו הנוגעות למזמור בשלמותו.

המזמור פותח בשלושה פסוקים המהווים מעין כותרת למזמור כולו: "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו" - מילים אלו "יאמרו גאולי ה'" בעת שיגאלם מיד צר ויקבצם מארצות שבהן היו נפוצים.

עתה באים במזמור ארבעה בתים הבנויים בשיטה קבועה והמהווים כפי הנראה פירוט של מה שנאמר בפתיחה באופן כללי: בכל בית באה דוגמה של 'גאולים' שה' גאלם מצרה מסוימת, והם מודים לו על חסדו עמם.

בבית א (פסוקים ד-ט) מתוארים התועים במדבר רעבים וצמאים, וה' הדריכם "בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב".
בבית ב (פס' י-טז) מתוארים אסירים יושבי חושך וצלמוות וה' הוציאם ממאסרם וניתק את מוסרותיהם.
בבית ג (יז-כב) מתוארים חולים שתיעבו כל אוכל והגיעו עד שערי מוות, וה' רפאם ממחלתם והצילם.
בבית ד (כג-לב) מתוארים יורדי הים שסערה קשה טלטלה את אנייתם והיו בסכנה גדולה, וה' השקיט את הסערה והנחם אל מחוזר חפצם.

כאמור, לארבעת הבתים הללו יש מבנה אחיד: כל בית בנוי מארבעה חלקים הבאים בסדר קבוע:

א. בחלק הראשון מתוארת הצרה, וכמובן בחלק זה נבדלים הבתים זה מזה כמתחייב מן ההבדל בין הצרות השונות.

ב. בחלק השני בכל בית מתוארת הצעקה של הנתונים בצרה אל ה', והיענותו לצעקתם. חלק זה חוזר בכל ארבעת הבתים כמעט באותן מילים תוך גיוון קל בפעלים.[2]

ג. בחלק השלישי בכל בית מתוארת ההיענות בפועל של ה' אל הצועקים אליו, דהיינו הצלתו אותם מצרתם. אף כאן נבדלים הבתים זה מזה בהכרח, כהמשך להבדל ביניהם בחלק הראשון.

ד. בחלק הרביעי בכל בית מתוארת ההודאה שמודים הניצולים לה'.[3] בחלק זה כלולים שני פסוקים בכל בית. הראשון שבהם זהה לחלוטין בכל ארבעת הבתים: "יודו לה' חסדו, ונפלאותיו לבני אדם".[4] הפסוק השני מהווה תוספת לקודמו, ותוספת זו שונה בכל בית: בבתים א-ב מכיל הפסוק השני הנמקה להודאה, ועל כן הוא פותח במילה "כי...", וכמובן ההנמקות בשני הבתים הללו שונות זו מזו בהתאמה לשוני בין הצרות המתוארות בהם ולהצלה המתוארת בכל אחד מהם.[5] בבתים ג-ד מהווה התוספת הרחבה של תיאור ההודאה: כיצד מתבטאת ההודאה בפועל. בבית ג זובחים המודים לה' זבחי תודה ומספרים (כנראה לשותפים לזבח) את מעשיו ברינה; בבית ד הם מרוממים את ה' בקהל עם ובמושב זקנים.[6]

לאחר ארבעת הבתים הללו המספרים את סיפורם של יחידים שנקלעו לצרות שונות ונושעו מהן, באים בתים ה-ו ומרחיבים את ההסתכלות על ארצות ועמים. כשם שה' מביא על הפרטים צרות וסכנות כעונש על חטאיהם (דבר זה מפורש בבית ב ונרמז בבתים ג-ד[7]), ועם שינוי הנסיבות הוא מושיעם מצרתם, כך הדבר אף ביחס לעמים שלמים ולארצותיהם.

בבית ה (פסוקים לג-לח) מתוארת תחילה, בפסוקים לג-לד, הפורענות שמביא ה' על ארץ: ה' הופך ארץ פורחת למדבר "מרעת יושבי בה". אף שהדבר לא נאמר בפירוש, ברור שיושביה של הארץ הזו, שמפני רעתם נהפכה ארצם למדבר, לא יכלו להמשיך להתקיים בה וגלו ממנה. בהמשך אותו בית (לה-לח) מתואר היפוך במצבה של אותה ארץ וחזרתה לקדמתה, ואז חוזרים אליה יושביה[8] ומיישבים אותה מחדש, והתיישבות זו עולה יפה.

בבית ו' (פסוקים לט-מא) מתואר התהליך המקביל לזה המתואר בבית ה, אלא שהפעם הוא מתואר ישירות ביחס לעם. מסתבר שאין מדובר בבתים ה-ו בשני אירועים שונים, אלא בשני אספקטים של אותו אירוע עצמו: פורענות שבאה על עם ועל ארצו כתוצאה מחטאיו של העם, אלא שבבית ה מתבטאת הפורענות בשינוי טבעה של הארץ, ואילו בבית ו הפורענות נוגעת במצבו של העם באופן ישיר[9]: "וימעטו וישחו, מעצר רעה ויגון. שפך בוז על נדיבים ויתעם בתהו לא דרך". אף בבית זה מושיע ה' את העם ומשיבו לקדמתו (מא): "וישגב אביון מעוני, וישם כצאן משפחות". פסוק זה מקביל עניינית לפסוק החותם את בית ה. שם נאמר אודות 'הרעבים' שהתיישבו מחדש בארצם (לח): "ויברכם וירבו מאד, ובהמתם לא ימעיט".

השוואתם של בתים ה-ו לבתים א-ד מגלה את חסרונם של שני שלבים קריטיים בבתים ה-ו: ראשית, בין שלב הפורענות לשלב הגאולה חסר ביטוי לתפילתם של המצויים בצרה אל ה', מעין הפסוק החוזר בבתים א-ד "ויצעקו אל ה' בצר להם...". חסרון זה אינו קשה כל כך: בגורלם של עמים ושל ארצות עוברים דורות אחדים בין שלב הפורענות לשלב הגאולה. ממילא אין כאן מקום לתיאור תפילה הנענית מייד, כשם שהדבר בבתים א-ד, בתיאור גורלם של יחידים.

חמור יותר הוא חסרון שלב ההודאה בבתים ה-ו שאמור לבוא לאחר תיאור הגאולה. הרי זהו הנושא המרכזי של כל המזמור מראשו ועד סופו, והרי ברור שעם שנגאל ושב לארצו, חייב להודות על כך לה'!

נראה כי חסרון זה מתמלא מן הנאמר בפתיחת המזמור (פסוקים א-ג) ובחתימתו (פסוקים מב-מג). את פסוקים א-ג אמנם הגדרנו לעיל ככותרת למזמור, וכעין כלל שפרטיו באים בארבעת הבתים הבאים בהמשך. אולם באמת הרושם העיקרי העולה מפסוקים אלו לאחר קריאת בתים ה-ו שונה: "גאולי ה' אשר גאלם מיד צר" הם אותו עם שגורלו נידון בבתים ה-ו, עַם שגלה מארצו עקב היותה לארץ מדבר ומלחה. עם זה ישב בין אויביו, וכאשר "גאלם ה' מיד צר" הוא 'קבצם מארצות' פזוריהם חזרה לארצם. והנה, דווקא על גאולי ה' הללו נאמר כי הם יאמרו "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו", ודבר זה מובא כציטוט ישיר מפיהם, ציטוט המופיע בראש המזמור!

בבתים ה-ו ניתנת השלמה דו-צדדית לפסוקי הפתיחה א-ג: מצד אחד ניתנת בהם השלמה רטרוספקטיבית המבהירה כיצד ומדוע הגיעו אותם גאולי ה' להיות ביד צר, עד שכדי לגאול אותם היה ה' צריך לקבצם מארבע כנפות הארץ: מפני רעתם בעת שישבו בארצם באה עליהם הפורענות, ארצם הפכה שממה והם נמעטו מאד עד שניתנו ביד צר בארצות אויביהם.

מצד שני, משלימים בתים ה-ו את תיאור קיבוצם של הגולים לארצם: לא זו בלבד שה' גאלם והשיבם לארצם, אלא שהוא גם השיב את ארצם לקדמתה והושיב בה את הגולים הרעבים. לאחר שיבתם לארץ הגולים הצליחו מאד במעשיהם וה' הרבם מאד.[10]

שני הפסוקים האחרונים מב-מג משמשים למזמור חתימה שיש בה מסקנה דידקטית כפולה מן האמור במזמור בשלמותו.[11] המסקנה הראשונה מנוסחת בפסוק מב:

יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ וְכָל עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ.

מן הנאמר במזמור כולו צומחת המסקנה כי ה' מנהיג את בריותיו, הן כפרטים והן כעמים, בצדק וביושר: פורענות באה על היחיד ועל הציבור מפני חטאיהם,[12] ואילו בגאולה זוכים הללו בעקבות תשובתם אל ה' וזעקתם אליו מתוך צרתם.

התבוננות זו שמתבונן מזמורנו בדרכי ההנהגה הא-לוהית מביאה את ה"ישרים" לראות ולשמוח, ואילו את ה"עַוְלָה" -האנשים הנוהגים בעוול - לקפוץ פיהם, שזהו ביטוי להסתתמות הטענות והדיבורים.

המסקנה השנייה מן האמור במזמור השלם מנוסחת בפסוק מג:

מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'.

"ישמר אלה" כאן פירשו ישמור וייתן אל ליבו את האמור במזמורנו כולו. ההתבוננות ב"חסדי ה'" נועדה כמובן להודות לה' על חסדיו, כנאמר ב'מוטיב העל' של המזמור: "יודו לה' חסדו, ונפלאותיו לבני אדם".

אף שפסוקי החתימה הללו מתייחסים כאמור למזמור השלם, הם קשורים בקשר אמיץ ביותר דווקא לבתים ה-ו שלפניהם, שני הבתים העוסקים בגורלו של עם (ובגורלה של ארצו) ולא בגורלם של יחידים.

המכנה המשותף לשני פסוקי החתימה הוא כי יש צורך ב'ראיה' ("יראו ישרים") וב'התבוננות' ("ויתבוננו"). ראיה והתבוננות אלו נדרשות בעיקר ביחס לתהליך היסטורי רחב המתפרש על פני דורות רבים, כזה המתואר בבתים ה-ו. שינויים קצרי מועד המתרחשים בחייו של הפרט, כאלו המתוארים בבתים א-ד, מזקיקים פחות התבוננות והעמקה כדי לחשוף בהם את יד ה' ואת חסדיו.[13]

ב. השאלה בדבר "כוונת כלל המזמור"

"נבוכו המפרשים בכוונת כלל המזמור" - כך פותח ר' יוסף יעבץ את פירושו למזמורנו.[14] השאלה הגדולה הניצבת בפנינו בבואנו להבין את כוונת מזמורנו היא, מהו אופיו של מזמור זה? האם זהו מזמור כלל-אנושי שנועד ללמד אמת דתית לכל אדם באשר הוא, או שמא זהו מזמור ישראלי - הקשור בקורות בעם ישראל ובאירועים שעברו או שעתידים לעבור עליו, וכוונתו ללמד לקח את ישראל?

ניתן לנסח את שאלתנו בדרך שונה: מי הם האישים, הפרטיים והקיבוציים, המתוארים במזמור? האם הם דמויות אנונימיות שאינן משמשות אלא דוגמאות לרעיון המובע במזמורנו, וכל אדם וכל עם בכל דור ודור ראויים לזהות עצמם עם אישים אלו, או שמא מדובר בעם ישראל ובאישים מתוכו, והאירועים שעברו עליהם המתוארים במזמור הם אירועים ממשיים שאירעו (או שעתידים להתרחש) במציאות לאומית-היסטורית מסוימת?

הראיה החזקה ביותר לאוניברסאליות של מזמורנו היא העובדה שהשם 'ישראל' אינו מופיע בו כלל. כמו כן אין מופיע בו שום שם אחר שקשור בעם ישראל ובקורותיו, ואין בו רמז לתקופה היסטורית ספציפית.

מאידך, אותם חלקים במזמור העוסקים בגורלו של עם ובגורלה של ארצו (פתיחת המזמור ובתים ה-ו), יש בהם יותר מרמז לכך שמדובר בהם בעם ישראל ובארצו. וכי איזה עם נוסף גלה מארצו מפני חטאיו וזכה לכך שה' קיבץ (או שעתיד הוא לקבץ) את נפוצותיו מארצות גלותו בכל ארבע הרוחות?

הבה נצא בעקבות חכמינו זכרונם לברכה ובעקבות פרשנינו הראשונים, ונראה כיצד הם תפסו את "כוונת כלל המזמור".

ג. מזמור כלל אנושי

במסכת ברכות נד ע"ב נאמר:

אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות:

יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא.[15]

יורדי הים מנלן (- מניין)? דכתיב 'יורדי הים באניות...' ואומר: 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם'.

הולכי מדברות מנלן? דכתיב 'תעו במדבר בישימון דרך...' 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם'.

מי שחלה ונתרפא דכתיב 'אוילים מדרך פשעם...' 'יודו לה' חסדו...'.

מי שהיה חבוש בבית האסורין מנלן? דכתיב 'יושבי חושך וצלמות...' ואומר: 'יודו לה' חסדו...'.

מאי מברך? אמר רב יהודה: ברוך גומל חסדים טובים.[16]

אביי אמר: וצריך לאודויי (- להודות) קמי (- לפני) עשרה, דכתיב 'וירוממוהו בקהל עם' וגו'.[17]

מר זוטרא אמר: ותרין מנייהו רבנן (- ושניים מהם, מן העשרה, חכמים) שנאמר: 'ובמושב זקנים יהללוהו'.[18]

מעטים המקומות בספר תהילים שמהם למדו חז"ל הלכות מפורטות, כשם שעשו במזמורנו. הפוסקים הראשונים והאחרונים דנו בפרטי הלכות 'ברכת הגומל' ונחלקו בכמה עניינים, ומעניין הדבר שאף הם תמכו את דבריהם בהבנת כוונת פשוטו של מזמורנו.[19]

מהי התפיסה של 'כוונת כלל המזמור' העולה מדבריהם של החכמים הללו? ה'תרגום' ההלכתי המפורט של המזמור הנעשה בדבריהם נוגע כמובן רק לאלו שההלכה מחייבת אותם - לבני ישראל. אולם אל יטעה אותנו הדבר: תפיסת המזמור העולה מדברי חכמים אלו היא תפיסה אוניברסאלית: המזמור אינו עוסק בעם ישראל ובקורותיו, אלא בארבעה מצבים כלל-אנושיים שבהם חייב האדם שניצל מסכנה להודות לה' שהציל אותו. זוהי אמת דתית כלל אנושית המחייבת כל אדם באשר הוא, וגם גוי במשמע, אף אם הגוי אינו מחויב לעשות זאת במסגרת ההלכתית שעצבו חז"ל לקיום חובה זו.

דברי חז"ל הללו השפיעו על מפרשים ראשונים ואחרונים רבים, והם פירשו אף הם את מזמורנו כמורה לכל אדם מתי עליו להודות לה'. שלא כמו חז"ל, על המפרשים הללו מוטל לפרש את המזמור השלם (ולא רק את בתים א-ד), ועל כן עליהם להתאים את הפרשנות 'האוניברסלית' שלהם גם לפתיחה של המזמור (פס' א-ג) ולבתים ה-ו המצויים בסיומו.

1. רש"י

רש"י לא פירש את כוונתם של פסוקים א-ג, אולם ברור שהוא לא ראה בהם כלל, שבתים א-ד הם פרטיו. וכך הוא כותב:

'הודו לה'... יאמרו גאולי ה'' כשיפדם 'מיד צר'.

תעו במדבר וגו' - והולכי מדברות, אף הם צריכים להודות...

וכן כתב בהמשך:

אף האסורים בבית הסוהר צריכין להודות כשיוצאין... [ו]אשר מעוונותיהם יתענו בייסורי חלאים – אף הם מן הצריכים להודות.

משמע מדבריו אפוא ש"גאולי ה' אשר גאלם מיד צר" אינם אותם ארבעה שצריכים להודות. ובכן מי הם? נראה שאת התשובה על כך יש ללמוד מדברי רש"י לפסוקים לג-לה, שהרי כבר עמדנו בסעיף א על הקשר בין פסוקי הפתיחה א-ג לבין בתים ה-ו. וכך כותב שם רש"י:

ישם נהרות למדבר - כלומר: נותן יישובי האומות לחורבן.

ישם מדבר לאגם - נותן יישוב חרב לבניין ומחזירו לקדמתו.

ובכן, אף בתים ה-ו (וממילא אף פסוקים א-ג שבראש המזמור) אינם עוסקים בעם ישראל ובארצו, אלא ב"יישובי האומות". במזמורנו כולו אין אפוא כל התייחסות לעם ישראל ולקורותיו.

2. ראב"ע

ראב"ע פותח את פירושו למזמורנו בציטוט דברי חז"ל:

אמרו חכמינו: 'ארבעה צריכין להודות' והם הנזכרים במזמור.

אף את פסוקי הפתיחה א-ג מפרש ראב"ע ביחס לאותם ארבעה שצריכין להודות המתפרטים בהמשך:

ומלת 'הודו לה'' - יאמרו אותו אלה הגאולים (- אותם ארבעה שבהמשך)

'מיד צר' - כמו 'צר ומצוק' (תהילים קי"ט, קמ"ג) 'בצר לי' (שמ"ב כ"ב, ז).

כלומר, אין לפרש 'צר' במשמעות הרגילה של 'אויב', שהרי איש מן הארבעה הצריכין להודות לא ניצל מיד אויב,[20] ועל כן מפרש ראב"ע ש'צר' הוא צורת הזכר של 'צרה'.

את פירושו של ראב"ע מבקר ר' יוסף יעבץ: "ואיננו שווה לי, לפי שאמר 'מיד', ולא יצדק זה כי אם על צר ואויב".[21]

את פסוק ג "ומארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים" מפרש ראב"ע כך:

הזכיר 'מזרח ומערב', כי כן היישוב מן הקצה אל הקצה. והזכיר 'מצפון' - כי שם כל היישוב. ולא הזכיר דרום, בעבור חום השמש אין שם יישוב בראיות גמורות.[22]

וטעם 'ומים' - יורדי הים, כי ה'יורד' כתוב מהארבעה הנזכרים.

משמע מדבריו כי קיבוץ גאולי ה' מצפון ומים אינו קיבוצו של ציבור מסוים למקום אחד, אלא קיבוצו של כל אחד מן הארבעה הצריכים להודות אל מקומו שלו.[23] ומבין הארבעה נזכר בפירוש 'ומים' - קיבוצם של יורדי הים אל מקומם "וינחם אל מחוז חפצם" (ל).

נמצא כי דווקא הזכרת רוחות שמים והים "ממזרח וממערב מצפון ומים" היא עדות לאוניברסאליות של המזמור לדעת ראב"ע: בכל תחומי היישוב האנושי ובמרחב פעילותו של האדם, נקלעים אנשים לצרות, ובהיוושעם מצרות אלו ובשובם אל מקומם עליהם להודות למי שהושיעם.

אף את פסוקים לג-מא (בתים ה-ו) מפרש ראב"ע בדרך דומה. על פסוקים לג-לח (בית ה) הוא אומר: "שב המשורר להזכיר גבורות ה', כאילו עושה דבר והפך הדבר כפי חכמתו". ועל פסוקים לט-מא (בית ו) הוא אומר: "עד עתה (- בבית הקודם) הזכיר שיחרים מדינות ויושיב שממות; ועתה יספר כי הוא מוריש ומעשיר". וגבורות ה' הללו אינן קשורות דווקא לישראל, אלא לכלל האדם.

3. רד"ק

רד"ק צועד בדרך כלל בעקבות ראב"ע בפירושו את מזמורנו, כלומר אף הוא שותף לתפיסת מזמורנו ככלל אנושי. נביא מתוך פירושו שני ציטוטים.

הנה ההקדמה שמקדים רד"ק לפירושו למזמור:

המזמור הזה הוא על ארבעה שיצאו מצרה לרווחה וצריכים להודות לה', כי הוא המוציאם מצרה לרווחה, ואינו בדרך מקרה כאשר יחשבו התועים, אלא צריכים שיודו, כי בעונש עוונם היו בצרה, ובחסד א-לוהים נצלו מן הצרה בצעקם לו. וכן למדו רבותינו ז"ל מזה המזמור... וזכר גם כן בזה המזמור מי שהם בטוב במקומם, יביאם הא-ל לחסרון הטוב; ומי שהם ברע במקומם, ישגבם ויושיעם מרעתם ויתן להם טובה גדולה. כל זה להודות כי הכל הוא מיד הא-ל, הרע והטוב.

הציטוט השני הוא פירושו של רד"ק לפסוק יא. פסוק זה אינו נראה מתאים לפירוש 'האוניברסלי' של המזמור, שהרי הוא מנמק את צרתם של האסירים בכך ש"המרו אמרי א-ל", כלומר שעברו על מצוותיו. ובכן האם לא ניתן להוכיח מכאן כי מדובר בישראל, שהם אלו שנצטוו באמרי הא-ל? על כך עונה רד"ק:

'אמרי א-ל' הם המצוות שציווה לבני אדם. כי לא לבני ישראל לבדם נאמרו המצוות, כי לכל הגויים, אלא שהבדיל ישראל מן האומות במצוות יתרות שציווה אותם והקדישם... אבל המצוות השמעיות ניתנו לאדם הראשון ולזרעו אחריו, והם 'אמרי א-ל'.[24]

וכאמור, במחנה זה של המפרשים את מזמורנו כמזמור כלל אנושי מצויים עוד מפרשים ראשונים ואחרונים, ואף החדשים מפרשים אותו בדרך זו.[25]

ד. מזמור העוסק באירועים מעברו של עם ישראל

במקביל לזרם המרכזי של הפרשנים שדבריהם הובאו בסעיף הקודם, קיים מחנה קטן יותר של פרשנים, שמפרשים את מזמורנו כנסוב על עם ישראל ועל קורותיו. מחנה זה אינו אחיד, אלא נחלק לשתי שיטות עיקריות: אלו שרואים את מזמורנו כמזמור המתייחס לאירועים שונים בעברו של עם ישראל, ואלו שרואים בו מזמור נבואי המתאר את גאולתו העתידה של ישראל.[26] בסעיף זה נדון בפירושיהם של בעלי השיטה הראשונה.

1. התרגום הארמי

התרגום הארמי לספר תהילים תרגם את פסוקים א-ג תרגום מילולי פחות או יותר, ולפיכך קשה לדעת מי הם לדעתו "גאולי ה'".[27] אולם בראש פסוק ד מוסיף המתרגם מבוא קצר:

על עמא בית ישראל איתנבי ואמר: עמא בית ישראל טעו במדברא.

את המילים שבסוף פסוק ז "ללכת אל עיר מושב" הוא מתרגם "למיזל לירושלם קרתא דמייתבא" (- ללכת לירושלים העיר המיושבת). קשה להסיק מכאן אם כוונתו לגאולת עם ישראל בעתיד, או ליציאת מצרים, או אולי לשיבת ציון בימי הבית השני. אולם בבתים הבאים לא נעמוד בפני קושי דומה.

במבוא לבית ב (פס' ז) מקדים התרגום ואומר:

על צדקיהו ורברבני ישראל אתנבי ואמר: צדקיהו ורברבני ישראל דגלו בבבל ויתיבו בחשוכא...

ובתרגום חוזר: על צדקיהו וגדולי ישראל התנבא ואמר: צדקיהו וגדולי ישראל שגלו לבבל וישבו בחושך... (ומכאן תרגום מילולי).

במבוא לבית ג (פס' יז) מקדים התרגום:

על חזקיה מליך דבית יהודה אתנבי ואמר: חזקיה מליך דבית יהודה דסריב למיסב איתתא...

ובתרגום חוזר: על חזקיהו מלך יהודה התנבא ואמר: חזקיהו מלך יהודה שסרב לשאת אישה... (ומכאן תרגום מילולי. על פי אגדת חז"ל במסכת ברכות י ע"א "חלה חזקיהו למות" [מלכים ב כ', א; ישעיהו ל"ח, א] מפני שלא נשא אישה ולא עסק בפריה ורביה).

במבוא לבית ד (פסק כג) מקדים התרגום:

על מלחיא דעם יונה בר אמיתי...

ואת פס' לב "וירוממהו בקהל עם, ובמושב זקנים יהללוהו" הוא מתרגם:

ומרוממין יתיה בכינשת עמא בית ישראל, בסנהדרין דחכימיא ישבחון יתיה.

ובתרגום חוזר: ומרוממין אותו בכנסת עם ישראל, ובסנהדרין של חכמים ישבחו אותו.[28]

במבוא לבית ה (פסק לג) מקדים התרגום:

על דרא דיואל בר פתואל אתנבי ואמר: כד מרדו בית ישראל ביומי יואל נבייא, אייתי בצורתא בעלמא...

ובתרגום חוזר: על דורו של יואל בן פתואל התנבא ואמר: כאשר מרדו בית ישראל בימי יואל הנביא, הביא בצורת בעולם (ומכאן תרגום מילולי).

תפיסת התרגום הארמי את מזמורנו היא אפוא שכל האמור בו משקף אירועים שונים שאירעו בתקופת המקרא בחוגו של עם ישראל. הקישורים שעושה התרגום לפרקים שונים במקרא מרשימים מאד, אך כמובן שהם אינם בגדר פשוטו של מקרא: בכל בתי המזמור הללו אין כל רמז לאירועים שנזכרו בתרגום הארמי.

בפירושו למזמורנו סוקר ר' יוסף יעבץ את דבריהם של פרשנים שונים ביחס ל'כוונת כלל המזמור'. אחד המפרשים שהוא מזכיר[29] אומר כי מזמורנו "על גאולת מצרים נאמר, שסגר עליהם המדבר".[30]

ר' יוסף יעבץ מבקר פירוש זה בחריפות רבה:

והבל הביא גם הוא, כי בארץ גושן היו כולם, לא בארבע פאות היישוב, ועוד: לא היו (- יוצאי מצרים) מבקשים עיר מושב, ולא היו 'רעבים גם צמאים' כי 'פתח צור ויזובו מים' 'ולחם שמים ישביעם' (תהילים ק"ה, מ-מא). ועוד: לא הדריכם אל עיר מושב, רק אל הים, ולא בדרך ישרה, רק הביאם במעוקלת.

ביקורתו של ר"י יעבץ על פירוש זה נוגעת אך בפסוקים הראשונים של מזמורנו (א-ט), אך כיצד יבאר פרשן זה את המשך המזמור, עוד יותר קשה להבין.[31]

ה. מזמור העוסק בגאולתם העתידה של ישראל

נעבור עתה למפרשים שלדעתם מזמורנו עוסק בגאולתם העתידה של ישראל.

1. המאירי

ר' מנחם המאירי פותח את פירושו למזמורנו במבוא קצר זה:

נראה לי שזה המזמור נאמר בנבואה על הגאולה מזה הגלות הארוך, שאנחנו בו בצרות גדולות. והזכיר בו ארבעה מיני צרות: הראשונה - הליכה בשבי בארץ מרחקים (ע"פ ישעיהו ל"ג, יז), תמיד, דרך מדבר וארץ חריבה, וסובלים צער רעב וצמא; והשנייה - היות נלכד בשחיתות (ע"פ איכה ד', כ) מאסר; והשלישית - היות מדוכא בחליים; והרביעית - ההליכה בשבי גם כן בארץ מרחק, דרך ים, וסובלים צער הים והמון גליו; ורוב הצרות נכללות באלו. והכוונה, שהם מעונים בכל מיני הצרות, וכשיגאלם האל, יינצלו מכל זה ויודו לה' ויפרסמו "נפלאותיו לבני אדם", וישובו לארצם החריבה ויכוננו בה ערי מושב, ויצליחו בה בכל מיני הצלחות, ומלאה הארץ דעה (ע"פ ישעיהו י"א, ט) כאשר ישלימו עצמם בכל מיני שלמות, כאמרו בסיום דבריו "וכל עולה קפצה פיה" (להלן, מב) - שרומז על שלימות המדות; וכן "ויתבוננו חסדי ה'" (להלן, מג) - שרומז על שלימות המעלות. וראייה לפירוש זה אמרו: גאלם וכו' ומארצות קבצם, אע"פ שאפשר לדחק בפירושו.[32]

וזולתי פירש בכוונת המזמור (ראה רד"ק שהובא לעיל פס' א), שהיא להעיר בני אדם, שידעו שכל מה שישיגם מן הצרות הוא בהשגחת עונש משפטי האל לעוונו או לעונותיו. ויתעורר לשוב ולהתפלל לפני האל יתעלה, ויסיר מעליו העונש ההוא. וכשיגיע לזה - יודה לפניו, שהוא בחסדו וברחמיו הצילו, עד שייחס כל מאורעיו מושגחים מאתו יתעלה, לא דרך מקרה. והכול נכלל בפירושינו גם כן.[33]

אף פירוש זה עבר תחת שבט ביקורתו של ר' יוסף יעבץ:

ואיני רואה את כל מאומה ביד החכם הזה. כי בכל אלה הקורות (- המתוארים בארבעת בתי המזור) אנחנו חייבים להודות, בין בגלותנו (- עוד בטרם נגאל העם ושב לארצו) בין בארצנו. ולמה יצטרך לערב אלה הצרות עם קיבוץ גלויות? כי די לצרות האלה כל אחת בשעתה. וכאשר נצא מהגלות ונודה לשם יתברך שקבצנו מכל הארצות, לא יצטרך לברך 'הגומל' למפרע על הצרות שקרו לנו בגלותנו!

2. ספורנו

ר' עובדיה ספורנו מקדים למזמורנו את הדברים הבאים:

זה המזמור אמר המשורר בלשון בני קיבוץ גלויות, שיראו מלחמת גוג ומגוג והתשועה ממנה. ואמר שיאמרו אותם הנגאלים (-את האמור במזמורנו) אז, כי אמנם ארבעה צריכים להודות כמבואר במזמור, וכולם קרו לישראל, ועל כולם יודו בקיבוץ גלויות הנגאלים משעבוד מלכויות. כי במלחמת גוג ומגוג... ממנה ייוושעו...

פירושו של הספורנו פטור מביקורתו של ר' יוסף יעבץ על פירוש המאירי: לפי דבריו הצרות המתוארות במזמור יקרו לישראל בעת קיבוצם לארצם - עת גאולתם, במסגרת 'מלחמת גוג ומגוג' - אותה מלחמה עתידית שעליה מנבא יחזקאל (בפרקים ל"ח-ל"ט) ואף נביאים אחרים תיארו אותה.

דא עקא, שבכל הצרות המתוארות במזמורנו, שמהן ניצלו ישראל, אין כל רמז לצרה של מלחמה, שהיא המתאימה דווקא להצלה ממלחמת גוג ומגוג![34]

ו. פירושו של ר' יוסף בן נחמיאש

עדיין אנו עוסקים במחנה הפרשנים המפרשים את מזמורנו כמזמור ישראלי 'גאולי', אלא שמחמת חשיבותו של הפירוש שנביא להלן, ייחדנו לפירוש זה ולדיון אודותיו סעיף בפני עצמו בעיוננו.

רבי יוסף בן נחמיאש היה תלמיד הרא"ש, וחי בטולדו באמצע המאה הארבע עשרה.[35] הוא כתב פירושים על כמה וכמה מספרי המקרא[36] וכן על פרקי אבות ועל הפיוט 'אתה כוננת' על סדר העבודה ליום הכיפורים.[37] פירושו על ספר תהילים לא הגיע לידינו, ועל קיומו ידוע לנו מציטוטים שהוא עצמו מצטט בספריו השונים.

ר' יוסף יעבץ, שחי כמאה חמישים שנה אחריו והכיר את פירושו לספר תהילים, מזכיר אף את פירושו של ר' יוסף בן נחמיאש למזמור:

וכתב נחמיאש, כי בצאתם מן הגלות וילכו לארץ ישראל, יקרה להם אלו הארבעה מקרים.

ובכן, ארבע הצרות המתוארות בארבעת הבתים הראשונים של מזמורנו ושמהן נגאלו גאולי ה', אינן צרות המאפיינות את חיי הגלות (כפי שפירש המאירי) וגם לא את מלחמת גוג ומגוג (כמשתמע מפירוש ספורנו), אלא הן ממאפייניו של תהליך קיבוץ הגלויות עצמו!

ר' יוסף יעבץ אינו חושך שבט ביקורתו גם מפירוש זה:

ואינו נכון, כי (ירמיהו ל"א, ט) "מזרה ישראל - יקבצנו, ושמרו כרעה עדרו"; (ישעיהו נ"ב, יב) "לא ירעבו ולא יצמאו (- השבים מן הגלות) ולא יכם שרב ושמש, כי מרחמם ינהגם, ועל מבועי מים ינהלם".

כלומר, תיאור קיבוץ הגלויות בנבואות הגאולה במקרא אינו דומה כלל לאמור במזמורנו, על פי פירושו של ר"י נחמיאש, אלא ממש הפוך: ה', הוא שיקבץ את עמו וישמור עליו כרועה השומר את עדרו, ודרכם של גאולי ה' תהיה מיושרת לפניהם בלא כל קושי האופייני להולכים בדרכים. ובאמת ניתן היה להביא פסוקים רבים נוספים להוכיח את טענתו של ר' יוסף יעבץ.

ובכן, האם תיאורי קיבוץ הגלויות במקרא אחידים הם, ואין בהם יוצאי דופן? לאו דווקא. כבר בנבואה בספר ירמיהו שממנה ציטט ר"י יעבץ אנו מוצאים:

ל"א, ז הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן, וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ

בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו, קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה.

ח בִּבְכִי יָבֹאוּ, וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם

אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ ...

אמנם נכון כי ה' מוליך את עמו השב לארצו "בדרך ישר לא יכשלו בה", אולם מה מקום לפני כן לבכיים ולתחנוניהם של הנקבצים? אין זאת, אלא שהנקבצים, הכוללים בקרבם "עור ופסח, הרה ויולדת", החלו את דרכם לציון בקושי רב, וקושי זה הוא שהביאם 'לבוא בבכי'. והנביא מבטיח, כי בהמשך דרכם יוליכם ה' בדרך ישר "והפכתי אבלם לששון, ושמחתים מיגונם" (שם פס' יג).

והרי גם מזמורנו, על פי פירושו של ר"י נחמיאש, מבטיח דבר דומה: לאחר תחנוניהם של הנקבצים ("ויזעקו אל ה' בצר להם") יושיעם ה' ממצוקותיהם "וידריכם בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב".

אף בפרק ל' בירמיהו אנו מוצאים כי תהליך קיבוץ הגלויות יהיה כרוך במשבר, ויהיה תהליך קשה ומיוסר. רק סיומו יהיה בישיבה בשקט ובשלווה בארץ:

ל', ה ... קוֹל חֲרָדָה שָׁמָעְנוּ, פַּחַד וְאֵין שָׁלוֹם...

ז הוֹי כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ, וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ.

י ... כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק, וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם

וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד.

יא כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהוֹשִׁיעֶךָ...

וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ.

ברם התיאור החמור ביותר של קיבוץ גלויות משברי שיש בו ייסורים ומשפט קשה לנקבצים (או לחלקם) נמצא בנבואת יחזקאל בפרק כ':

כ', לב וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה, אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים:

נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן.

לג חַי אָנִי נְאֻם ה' א-לוהים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם.

לד וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם

בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה.

לה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים...

לח וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי

מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם, וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא...

משתי הנבואות האחרונות שציטטנו משתמע בבירור, שאף בעת תהליך קיבוץ הגלויות ימשיך עקרון הגמול ביחס לעם ישראל, והוא, או חלקים מתוכו, ייענשו על חטאיהם בטרם יושלם תהליך השיבה לארץ.

נשאלת אפוא השאלה, כיצד מתיישבות הנבואות המתארות את תהליך קיבוץ הגלויות כתהליך שיש בו רק אורות ואין בו כל צללים (והן רוב הנבואות העוסקות בכך) עם הנבואות המתארות תהליך זה כתהליך הכרוך במשברים ובייסורים קשים?

כדי לענות על שאלה זו נעיין בדבריו של רבי חיים בן עטר בפירושו לתורה "אור החיים", ספר במדבר כ"ד, יז. בלעם נושא שם את משלו ואומר:

אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב

דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל

ועל כן כותב ר"ח בן עטר:

אראנו ולא עתה וגו' כפל הדברים במילים שונות. גם כפל לומר "דרך כוכב מיעקב / וקם שבט מישראל"...

כל הנבואה במלך המשיח נאמרה, ויתבאר על פי דבריהם ז"ל (סנהדרין צח ע"א) שאמרו בפסוק (ישעיהו ס', כב)"בעתה אחישנה" (- ויש כאן סתירה הגיונית: אם תבוא הגאולה בעתה, לא תוחש, ואם יוחש זמנה, לא תבוא בעתה, אלא קודם לכן, ואמרו חז"ל): "זכו - אחישנה; לא זכו - בעתה", והוא ריחוק מופלג... וכנגד שני קצים אלו דיבר הכתוב (- בדברי בלעם): כנגד 'אם זכו' אמר: "אראנו" - פירוש, לַדבר שאני עתיד לומר, אבל "אינו עתה" בזמן זה, אלא בזמן אחר, ויכול להיות שאינו רחוק כל כך... וכנגד 'קץ בעתה' אמר: "אשורנו" - כמו שצופה מרחוק - והוא אמרו "ולא קרוב", כי הקץ של 'בעתה' ארוך עד למאד בעוונות.

ואומרו "דרך כוכב מיעקב" - זאת היא הנבואה שאמר עליה "אראנו" וגו'. וכפל העניין ושינוי הלשון יתבאר על פי דבריהם, (במסכת סנהדרין שם) שאמרו, שאם תהיה הגאולה באמצעות זכות ישראל, יהיה הדבר מופלא במעלה, ויתגלה הגואל מן השמים, במופת ואות... מה שאין כאן כשתהיה הגאולה מצד הקץ, ואין ישראל ראויים לה, תהיה באופן אחר, ועליה נאמר (זכריה ט', ט) שהגואל יבוא "עני ורכב על חמור", והוא מה שאמר כאן: כנגד גאולת 'אחישנה'... אמר "דרך כוכב" - שיזרח הגואל מן השמים... וכנגד גאולת 'בעתה'... אמר "וקם שבט מישראל", פירוש שיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם דרך הטבע... שיבוא עני ורוכב על חמור.[38]

ובכן, לא רק זמנה של הגאולה (אם תקדים או שמא תאחר) תלוי בזכותם של ישראל, אלא גם אופיה של הגאולה יכול להשתנות על פי מעשיהם של ישראל - אם תהיה הגאולה תהליך מופלא ונסי, או שמא תהליך טבעי ומלא קשיים.

אין פלא אפוא שאנו מוצאים במקרא תיאורים שונים, ואף מנוגדים, של קיבוץ הגלויות: ברוב הנבואות מתואר תהליך זה בצבעים מרהיבים, שהרי זוהי האפשרות האידיאלית. אולם במיעוט הנבואות, וכך הדבר אף במזמורנו כפי שפירש אותו ר' יוסף בן נחמיאש, מתואר קיבוץ הגלויות כתהליך רצוף קשיים ומשברים. ה' יחלץ מהם את עמו ויביאם אל ארצם, ואז יודו לו על חסדו עמהם.

כמובן שבין שתי האפשרויות הקיצוניות ישנן אפשרויות ביניים רבות. יותר מכך: תהליך קיבוץ גלויות יכול להימשך דורות אחדים, והוא נוגע בקהילות שונות וביחידים הפזורים בארצות שונות, ואם כן אותו תהליך עצמו יכול להכיל בתוכו באותו הזמן אופנים שונים של קיבוץ הפזורים: יש מן הפדויים שיזכו לשוב לציון ברינה, ושמחת עולם על ראשם, ויש מהם שבבכי יבואו ובתחנונים יובילם ה'.

ז. בעינינו ראינו

בהמשך עיוננו בשבוע הבא נשתדל לבסס את פירושו של ר' יוסף בן נחמיאש למזמורנו. בסיום חלק זה של העיון נוסיף רק זאת: שאלת אופיו של תהליך קיבוץ הגלויות ביחס לבן דורנו החי בישראל איננה רק שאלה פרשנית או עיונית, אלא היא נוגעת לחייו האישיים, שלו או של אבותיו, ולחיי עם ישראל כולו בדורות האחרונים.

קיבוץ גלויות עם ישראל לארצו מתרחש מזה שלושה ארבעה דורות, ומאז קמה מדינת ישראל לפני ששים שנה התעצם התהליך והתרחב מאד. כיום חיים בישראל כמחצית היהודים בעולם, בעוד שכשהחל תהליך זה, לפני יותר ממאה שנה, לא חיו בארץ אפילו אחוז אחד מיהודי העולם.

כיצד התרחש תהליך זה? האם התנהל על מי מנוחות ובדרך ישרה ללא מעקשים, או שמא התנהל בקשיים עצומים כשהוא רצוף במשברים? האם העולים לציון שבו אליה ברינה ושמחת עולם על ראשם, או שמא באו לציון בבכי ובתחנונים? והאם בבואם ישבו בארץ מיד בהשקט ובשאנן, או שמא נאלצו להיאבק ולסבול כדי למצוא אפשרות לקיומם בה? האם "דרך כוכב מיעקב", וגאולת ישראל באה על ענני שמים, או שמא "קם שבט מישראל" - "כדרך הקמים בעולם דרך הטבע... עני ורוכב על חמור"?

אמנם לכל יהודי שעלה לארץ ונאבק כדי להשתקע בה יש סיפור עלייה אישי ומשפחתי בפני עצמו, אולם בהכללה ניתן לומר כי תהליך קיבוץ הגלויות והמאבק ליישוב הארץ היה רצוף בקשיים ובמשברים וכך הוא עד היום הזה.

בעינינו ראינו כיצד כל הנאמר במזמורנו ויותר מכך נתקיים בגאולי ה' בדורותינו, כאשר גזר ה' אומר לקבצם מארצות, ממזרח וממערב מצפון ומים. היו שתעו במדבר בדרכם לארץ, והיו שהעפילו אליה על אניות רעועות שנקלעו לסערות בים; היו שישבו בבתי סוהר מפני רצונם לעלות לארץ, והיו קהילות שלמות שישבו מאחרי דלתות נחושת ובריחי ברזל שמנעו מהם את העליה. העולים הראשונים שנאחזו באדמת הארץ התמודדו עם מחלות קשות והגיעו עד שערי מוות.

ועל אף כל הקשיים הללו, זכו מיליוני יהודים לעלות לציון ולראות ברכה ביישובם בה. מדבר הפך לאגם מים, וארץ ציה למוצאי מים. רעבים כוננו בציון עיר מושב, זרעו שדות ונטעו כרמים אשר עשו פרי תבואה, וה' ברכם וירבו מאד.

עדיין עומדים לפנינו קשיים עצומים בתחומים רבים, אולם מזמורנו בא ללמד אותנו, אנו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר ומארצות קבצם, להתבונן בחסדי ה' המתגלים בתהליך ההיסטורי שאנו שותפים בו, ולהודות לו על חסדו ועל נפלאותיו עמנו, ולומר בפה מלא:

הֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

[1] על היקפם של מזמורי ההודיה של הפרט ושל הציבור בספר תהילים עמדנו בעיוננו למזמור ל' סעיף ב ובהערות 15-14 שם.

[2] הפועל המתייחס לפניית האדם אל ה' הוא "ויצעקו" בבתים א ו-ד, "ויזעקו" בבתים ב-ג.

הפועל המתייחס להיענות ה' לצועקים אליו הוא "יושיעם" בבתים ב-ג; "יצילם" בבית א; "יוציאם" בבית ד.

אין צורך לתת טעם להבדלים אלו, שכן אין הבדל משמעותי בין המילים המקבילות. מטרת השינויים היא ליצור גיוון בחזרה הסטריאוטיפית.

[3] ארבעת החלקים הללו הם ארבעת הרכיבים המאפיינים את מזמורי ההודיה בכלל, כפי שעמדנו עליהם בעיוננו למזמור ל' סעיף ב. אלא שבמזמור הודיה בדרך כלל סדר הרכיבים אינו הסדר הכרונולוגי, שכן נקודת המוצא של מזמור כזה היא ההודאה על ההצלה - הרכיב הרביעי. אולם מזמורנו, שאיננו מזמור הודיה במובן הרגיל (ראה ראש סעיף זה), אלא מזמור המספר על המצבים שבהם מתקיימת הודאה לה', באים ארבעת הרכיבים בסדרם הכרונולוגי כארבעה החלקים שבכל בית.

[4] לפסוק זה מתאימה החזרה הסטריאוטיפית ללא כל גיוון מפני חשיבותו הרבה במזמור. בפסוק זה מופיע המוטיב המרכזי של המזמור כולו - ההודאה לה'.

[5] אפשר שתפקידם של פסוקים אלו אינו לשמש כהנמקות להודאה, אלא לבטא את תוכנה של ההודאה בדרך של ציטוט עקיף.

[6] ההרחבה בבית ג אינה מיוחדת לו: היא מתאימה לכל ארבעת הבתים, וכיוצא בכך גם ההרחבה בבית ד. אף ההנמקות בבתים א-ב ראויות לבוא (בנוסח המתאים) גם בבתים ג-ד. נמצא שההבדלים בין ארבעת הבתים בחלק זה נועדו ליצור ביניהם השלמה.

[7] בבית ב מתואר סבלם של האסירים כתוצאה מכך ש"המרו אמרי א-ל, ועצת עליון נאצו" (פס' יא) וה' הוא שהכניע בעמל לבם (פס' יב). בבית ג מתוארים החולים כ"אולים מדרך פשעם, ומעונתיהם יתענו" (פס' יז), אלא ששם לא מפורש שה' הוא שהביא עליהם את מחלתם. הפוך הדבר בבית ד: שם נאמר כי ה' הוא שהביא על יורדי הים את הסערה (פסוקים כד-כה), אך לא נאמר שהם חטאו לפני כן. נדמה שגם בעניין זה (כשם שאמרנו בהערה 6) ההבדלים בין ארבעת הבתים נועדו ליצור השלמה ביניהם.

[8] דבר זה אינו מפורש אמנם, ש'הרעבים' שמושיב ה' בארץ הנגאלת משממונה הם אלו שהיו בה בעת שהפכה מדבר. אולם הדבר מסתבר מעצם כינוי המתיישבים בארץ 'רעבים' – רעבונם הוא תוצאה של היות הארץ מדבר שממה. מלבד זאת, נושא המזמור הוא תהפוכות בגורלם של בני אדם, והעיסוק בשינויים שחלו בארץ, לא נועדו אלא לצורך הדיון בשינויים שחלו ביחס ליושבי הארץ הזאת.

[9] תיאור כפול של הפורענות ושל הגאולה משני האספקטים הללו אנו מוצאים ביחזקאל ל"ו: עד פסוק טו מתואר מצבה העגום של הארץ, ומובטחת גם גאולת הארץ (שהיא כמובן נוגעת גם לעם שגלה ממנה). מפסוק טז ועד פסוק לב מתוארים דברים אלו עצמם ביחס לעם. בפסוקים לג-לח מתאחדים התהליכים של גאולת העם והארץ. יש להעיר שקשרים לשוניים וענייניים אחדים קושרים פרק זה ביחזקאל לבתים ה-ו במזמורנו.

[10] נמצא שאם נחבר את פסוקי הפתיחה א-ג עם בתים ה-ו, ונתייחס לרגע אל בתים א-ד כאילו הם נתונים בסוגריים, יופיע לפנינו מזמור הודיה אופייני למזמורי הודיה רבים בספר תהילים: נקודת המוצא שלו תהא ההודיה שלאחר הגאולה, ורק אחר כך יבואו שחזור הצרה ותיאור מפורט של הגאולה. לא כך בנוי כל אחד מבתים א-ד, וראה ביחס אליהם את דברינו בהערה 3.

[11] על חתימת מזמור הכוללת בתוכה מסקנה דידקטית מן האמור במזמור השלם עמדנו בעיוננו למזמור כ"ז סעיף א בדוננו על פסוק יד שם.

[12] ראה הערה 7 והוסף לפסוקים המוזכרים בה את פסוק לד.

[13] אף ההנגדה בין 'ישרים' לבין 'עוולה' בפסוק מב רומזת כי לא ביחידים מדובר. 'עוולה' משמעה 'כוחות עוול עולמיים', ולא רשעים יחידים.

[14] ר' יוסף יעבץ "הדורש" היה רב ממגורשי ספרד שהתיישב במנטובה. ספרים אחדים שחיבר ראו אור בדפוס, וביניהם פירושו לספר תהילים שנדפס לראשונה בשאלוניקי של"א, ובדורנו במהדורת שמואל היילפרין (ללא שנה ומקום הדפוס). בהמשך עיוננו נביא דברים נוספים מפירושו למזמורנו.

[15] רב האי גאון בתשובה המובאת בספר הערוך ערך 'ארבע', והתוספות על הדף בד"ה ארבעה צריכין להודות עמדו על השאלה מדוע שונה סדר הארבעה בתלמוד ממה שהוא במקרא, עיין בדבריהם שם (דברי רב האי נזכרים בקיצור בשוליים הימניים של דף הגמרא, במסורת הש"ס).

[16] גירסת הרי"ף והרא"ש בנוסח הברכה שבגמרא הוא "הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב" וכך נפסק בשולחן ערוך אורח חיים ריט, ב וכך גם נוהגים.

[17] על פי הבנת חז"ל 'קהל' פירושו ציבור של עשרה לפחות.

[18] 'זקן' על פי הבנת חז"ל הוא תלמיד חכם. 'זקנים' בלשון רבים הם שניים לפחות. אביי ומר זוטרא אמרו את דבריהם על כל הארבעה הצריכים להודות אף שהמקור לדינם הוא בבית ד העוסק בהודאתם של יורדי הים. תפיסתם דומה אפוא למה שכתבנו בהערה 6.

[19] ראה שולחן ערוך אורח חיים סימן ריט סעיפים ז-ח-ט. נמצא שם דיון במנהגים שונים מתי יש לברך הגומל ומתי אין לברך, וראה במשנה ברורה שם סעיף קטן ל"א. שאלה אחת הנידונה בדברי הפוסקים היא, האם חייב בברכה דווקא אחד מן הארבעה שנזכרו במזמור שנקלע לסכנת מוות ממשית, כמשתמע מן המזמור, או גם מי שהיה באחד המצבים המתוארים במזמור גם ללא שנקלע לסכנת מוות ממשית, שהרי ממצבים אלו יכולה להתפתח סכנה כזו בנקל. שאלה אחרת הנידונה שם היא האם חייבים לברך דווקא ארבעה אלו שנזכרו במזמור, או שמא אלו רק דוגמאות מצויות, ובאמת כל מי שנקלע לסכנה מכל סוג וניצל ממנה חייב לברך.

[20] בדוחק, ניתן היה ליחס את הביטוי "אשר גאלם מיד צר" במשמעות 'מיד אויב' לאסירים שהשתחררו ממאסרם.

[21] המילה 'יד' בביטוי 'מיד צר' היא מטפורה שמשמעה משלטון הצר, מרשותו. מטפורה זו אינה מתאימה ל'צרה', שהרי הצרה איננה בהכרח גורם אנושי המטיל את שלטונו על האדם.

[22] בימי הביניים סברו חכמי העמים שעסקו באסטרונומיה כי בחלק הדרומי של הארץ לא קיים יישוב משמעותי של בני אדם מפני החום העצום השורר שם.

[23] דבר זה ניתן להיאמר על התועים במדבר ועל יורדי הים, אך רק בדוחק גם על האסירים שנשתחררו, ואילו על החולים שנתרפאו דבר זה אינו ניתן להיאמר כלל. דוחק נוסף בפירוש ראב"ע הוא שהמילה 'קיבוץ' אינה מתאימה לשיבתם של יחידים למקומות שונים שמהם יצאו.

[24] אף ראב"ע חש בקושי שעלול להתעורר בפסוק זה ביחס לפירוש האוניברסאלי של המזמור וענה על כך בקיצור: "אמרי א-ל הם פיקודי הלב, שהשם נטעם בלב כל מדבר".

[25] נזכיר כאן מפרשים אחדים: ר' ישעיה, אבן יחייא, בעל המצודות; ומבין החדשים: בעל הביאור לתהילים (בריל), צ"פ חיות, עמוס חכם ועוד.

[26] באמרנו 'מזמור נבואי' אין כוונתנו למזמור שנאמר בנבואה, שהרי ספר תהילים אינו ספר נבואות, אלא ספר המכיל את תפילות משוררי ישראל שנאמרו ברוח הקודש. 'מזמור נבואי' הוא אפוא מזמור שבו נושא המשורר את דבריו על עתיד רחוק ודבריו אלו אינם בגדר נבואה ממש. המזמורים הנבואיים בספר תהילים עוסקים בעיקר בעידן שבו ימלוך ה' על העולם כולו, והכל יכירו במלכותו (לדוגמה, מזמורים מ"ז, ס"ז, צ"ו-צ"ט). נדירים יותר מזמורים כמו זה שאנו עוסקים בו, העוסקים בגאולה העתידה של עם ישראל.

[27] במקום אחד מפרש התרגום את הכתוב בדרך שונה מפירושיהם של רוב מפרשי ימי הביניים: את התיבה "ומים" שבסוף פסוק ג מפרש התרגום: "ומן ימא - סטר דרומא", כלומר הים מיצג את צד דרום, הרוח החסרה בפסוק זה, ונראה שכוונתו לים סוף. מפירוש זה מסתבר שקיבוץ גאולי ה' הוא לארץ ישראל, וגאולי ה' הם אפוא ישראל שגלו לארבע כנפות הארץ ועתה הם שבים לארצם.

[28] בספר יונה מפורש שהמלחים היו גוים. את הפתרון לשאלת שייכותם למזמור שעוסק כולו בישראל מוצא התרגום בפסוק לב: את הודאתם לה' עשו המלחים "בקהל עם", והכוונה כמובן לעם ישראל, "ובמושב זקנים" והכוונה לסנהדרין של חכמי ישראל.

מקבילה עניינית לתרגום הארמי לפסוק זה נמצאת בפרקי דר' אליעזר סוף פרק עשירי. על הפסוק ביונה א', טז "וייראו האנשים (- המלחים) יראה גדולה את ה', ויזבחו זבח לה' וידרו נדרים" אומר המדרש: "ראו המלחים את כל האותות והנפלאות הגדולות שעשה הקדוש ברוך הוא עם יונה, ... חזרו ליפו ועלו לירושלים... ונדרו ושלמו להביא איש את אשתו ואת כל אשר לו ליראת א-לוהי יונה... ועליהם הוא אומר: על הגרים, גרי הצדק".

[29] הוא מציינו בראשי התיבות ר"א, ואיני יודע למי כוונתו.

[30] נראה שפרשן זה, שמסתבר כי היה ספרדי, נטה לפרש את המזמור בדרך זו מחמת מנהגם של הספרדים ובני עדות המזרח לומר מזמור זה בכל יום מימי חג הפסח. מנהג זה מבוסס כנראה על תפיסה שהמזמור נאמר על גאולת ישראל ממצרים. ותפיסה כזו נרמזת גם במדרש תהילים למזמורנו.

[31] את בית ב העוסק באסירים שנשתחררו עוד ניתן להחיל על יוצאי מצרים שיצאו מבית עבדים, אולם מה עניין חולים שנתרפאו ויורדי הים באניות לדור יוצאי מצרים? וראה הערה 34 להלן, כיצד פירש ר"ע ספורנו את בתים א-ד.

[32] מסתבר כי הפירוש הדחוק שאליו רומז המאירי הוא שפסוקים אלו הם כלל המתפרט בארבעת הבתים הבאים של המזמור.

[33] כוונתו היא שכל העקרונות הללו ניתנים להילמד ממזמורנו גם אם נבארו כנסוב על גאולת העתיד של עם ישראל.

[34] כדי להעמיד דברים על דיוקם יש להוסיף זאת: את ארבעת הבתים של מזמורנו א-ד מפרש ספורנו על אירועים שונים בעברו של עם ישראל. על בית א - הולכי מדבריות - כותב הפרשן: "וכזה קרה לישראל בצאתם אל המדבר, שהיו צמאים במרה ורעבים במדבר סין, והוא יתברך השביע נפש שוקקה במרה 'וימתקו המים', ונפש רעבה מלא טוב במדבר סין, בשליו ולחם שמים".

על בית ב - אסירים שנשתחררו - הוא כותב: "וזה קרה לישראל בצאתם ממצרים, שהייתה מאסר בית עבדים".

על בית ג - חולים שנתרפאו - הוא כותב: "וזה קרה לישראל במגפת התלונה, כאמרם (במדבר י"ז, ו) 'אתם המתם את עם ה'', שנרפאו בקטורת, ובדבר הנחשים, שנרפאו בנחש הנחושת".

על בית ד - יורדי הים - הוא אומר: "וכזה קרה לישראל בגלותם מארצם, כאמרו (דברים כ"ח, סח) 'והשיבך ה' מצרים באניות', ובשובם לעתיד כאמרו (ישעיהו י"א, טו) 'והחרים ה' את לשון ים מצרים'."

מדבריו במבוא לפירוש מזמורנו משתמעת תפיסה שונה - שדברים אלו המתוארים בבתים א-ד, הם מאירועי מלחמת גוג ומגוג. ואיני יודע כיצד יש להלום את שני חלקי פירושו.

[35] הוא ישב ביחד עם בני הרא"ש בבית הדין של העיר טולדו.

[36] בסוף המאה הי"ט ובראשית המאה העשרים ההדיר והדפיס הרב משה אריה במברגר לראשונה את פירושיו של ר' יוסף לספרים ירמיהו, משלי, אסתר. הוא מציין במבואות שכתב לספרים אלו, כי מלבדם כתב ר' יוסף פירוש על התורה, על ספר תהילים ועל מגילת קוהלת, ואלו לא הגיעו לידינו.

[37] אף את שני אלה הדפיס הרב משה אריה במברגר. במבוא לפירוש אבות ציין כי ר' יוסף חיבר גם פירוש על מסכת נדרים שלא הגיע לידינו. מלבד פירושיו השונים שהוזכרו בהערה הקודמת ובהערה זו, חיבר ר' יוסף תחינות ובקשות וכן ספר אסטרונומי בשפה הערבית שתרגומו העברי נותר בכתב יד.

[38] דברי ר"ח בן עטר מהווים הרחבה של שתי מימרות סמוכות המופיעות במסכת סנהדרין צח ע"א:

א. אמר רבי אלכסנדרי: ר' יהושע בן לוי רמי (- הקשה סתירה):

כתיב 'בעתה' וכתיב 'אחישנה'?

זכו - אחישנה; לא זכו - בעתה.

ב. אמר רבי אלכסנדרי: ר' יהושע בן לוי רמי:

כתיב (דניאל ז', יג) "וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָא" (- והנה עם ענני השמים, כבן אדם היה בא)

וכתיב (זכריה ט', ט) "עני ורוכב על חמור"?

זכו - 'עם ענני שמיא'; לא זכו - 'עני ורוכב על חמור'.

המימרא השנייה מנגידה שני פסוקים שבהם מתוארת הופעתו של המשיח. ואמנם רש"י על התלמוד שם פירש שהסתירה ביניהם היא האם יבוא המשיח 'עם ענני שמיא' - "במהירות", או שמא "כעני הבא על חמורו - בעצלות", ואם כן זוהי אותה סתירה כמו במימרא הראשונה ותירוץ הגמרא הוא אותו תירוץ. אולם ר"ח בן עטר פירש שבמימרא השנייה הסתירה היא בשאלה מה יהיה אופיה של ביאת המשיח, וכפי שנכתוב למעלה להלן.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)