מזמור קז (ב) - יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם

  • הרב אלחנן סמט

"יוֹדוּ לה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם" - מזמור ק"ז (המשך)

ח. מהו פשוטו של מזמור?

את סעיף ב פתחנו בדברי ר' יוסף יעבץ כי "נבוכו המפרשים בכוונת כלל המזמור". בהמשך אותו סעיף העלינו את השיקול העיקרי לפרש את מזמורנו כמזמור כלל-אנושי, ולעומתו את השיקול לפרשו כמזמור ישראלי, העוסק בקורות עם ישראל. בסיום אותו סעיף זימנו עצמנו לצאת בעקבות חז"ל ובעקבות פרשנינו הראשונים, ולראות כיצד הם פירשו את "כוונת כלל המזמור", ואת זאת עשינו בסעיפים ג-ו. עתה, נבוכים גם אנו: מהו פשוטו של מזמורנו? איזה מבין המחנות של הפרשנים מכוון לפשט המזמור?[1]

לו היינו מגדירים כי פשוטו של מזמור הוא המשמעות העולה מכלל תיבותיו, פסוקיו ואף ממבנהו, נדמה כי היינו מצטרפים למחנה המפרשים את מזמורנו כמזמור כלל-אנושי. השיקול שהעלינו בסעיף ב כי השם 'ישראל' אינו מופיע במזמור כלל, וכן אין בו כל שם אחר שיכול לרמוז לעם ישראל ולקורותיו, הוא שיקול מכריע מבחינת הפשט כפי שהוגדר לעיל. המפרשים שפירשו את מזמורנו כעוסק בעם ישראל ובקורותיו, עשו כן על סמך ידיעות שיש להם מחוץ למזמור, ידיעות שמצאו להן אחיזה אסוציאטיבית בלשון המזמור.[2] אולם לו היינו מראים את מזמורנו לאדם שאינו מכיר דבר מחוץ למזמור זה, ודאי שהיה מפרשו בדרך שפירשוהו רש"י, ראב"ע ורד"ק, דהיינו כמזמור כלל-אנושי.

אלא שהגדרת פשוטו של מזמור אינה כה פשוטה: מלבד תיבותיו, משפטיו ומבנהו של המזמור, משפיע על משמעותו גם ההקשר שבו הוא נתון. מזמור בספר תהילים מצוי במעגלי הקשר רבים: הוא נתון בסמיכות למזמורים שלפניו ושלאחריו; הוא מצוי לעתים בקובץ מזמורים שניתן להגדירו על פי סימנים שונים; הוא חלק מספר תהילים; ולבסוף, הוא יחידה ספרותית שהיא חלק מן המקרא.

המפרשים שפירשו את מזמורנו כעוסק בגאולתו של עם ישראל עשו כן ודאי בהשפעת ההקשר המקראי הרחב: קיבוץ גאולי ה' מארצות המצויות בארבע כנפות הארץ הוא ודאי קיבוץ גלויותיהם של ישראל בעת גאולתם, קיבוץ המתואר במקומות רבים במקרא כהבטחה לעתיד.[3]

בדברינו הבאים ננסה לבחון את מעגל ההקשר המצומצם ביותר שבו נתון מזמורנו - את סמיכותו לשני המזמורים שלפניו, ואת תרומת ההקשר הזה לפרשנותו של מזמורנו.

ט. הקשר בין המזמורים השכנים ק"ה-ק"ו

בעיון המבוא למזמורים קי"א-קי"ב ("סמוכים לעד לעולם") עסקנו באותם מקרים בודדים בספר תהילים, שבהם שכנותם של מזמורים אינה נובעת ממעשה העריכה, שיצרה שכנות בין מזמורים עצמאיים מחמת דמיונות לשון ועניין שנמצאו ביניהם, אלא השכנות נובעת מקשר ראשוני בין המזמורים: הם נתחברו יחדיו, ויש בהם המשכיות רעיונית וסגנונית מהותית.

אחת הדוגמאות שהבאנו שם (מלבד מזמורים קי"א-קי"ב עצמם העומדים במרכז אותו עיון) היא צמד המזמורים ק"ה-ק"ו המקדימים את מזמורנו. מזמורים אלו, הדומים זה לזה באורכם ופותחים שניהם ב"הודו לה'", סוקרים שניהם את עברם ההיסטורי של ישראל. מזמור ק"ה פותח בתקופת האבות ומסיים בכניסה לארץ, ואילו מזמור ק"ו פותח ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף, מסיים בחטאי ישראל בארצם ובעונשים שפקדו אותם, וכלולה בו ברמז אף הגלות מהארץ (פסוקים מו-מז). קיימת אפוא חפיפה חלקית בין שני המזמורים: יציאת מצרים וההליכה במדבר מתוארות בשניהם, ודבר זה מעורר תמיהה על ההנחה שהנחנו שקיימת המשכיות ביניהם.

באמת, ההמשכיות בין שני המזמורים אינה במישור ההיסטורי, אלא בעיקר במגמה הרעיונית המשותפת לשניהם: מזמור ק"ה מתאר את חסדי ה' עם ישראל ואת נאמנותו לברית שכרת עם אבותיהם:

ח זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר.
ט אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק.
י וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם.
יא לֵאמֹר: לְךָ אֶתֵּן אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם.

המזמור מסתיים בהזכרה מחודשת של הברית, ובתיאור מימושה בנתינת הארץ לבניהם של האבות:

מב כִּי זָכַר אֶת דְּבַר קָדְשׁוֹ אֶת אַבְרָהָם עַבְדּוֹ.
מג וַיּוֹצִא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן בְּרִנָּה אֶת בְּחִירָיו.
מד וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ.

הפסוק האחרון במזמור ק"ה מהווה הקדמה לנושאו של מזמור ק"ו: ה' נתן לעמו ארצות גוים -

מה בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ

מזמור ק"ו מתאר את כפיות הטובה של ישראל, שהחלה עוד ביציאת מצרים ובעת ההליכה במדבר,[4] אך נמשכה, ואף התעצמה, בעת ישיבתם בארץ.

הסקירה ההיסטורית במזמור זה, לאחר ההקדמה בפסוקים א-ה, פותחת בפסוק ו:

חָטָאנוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ הֶעֱוִינוּ הִרְשָׁעְנוּ

ובכן, לא נתקיים התנאי 'בעבור ישמרו חוקיו'. דבר זה הביא לשרשרת של עונשים שלא הועילו, עד שנתן ה' את ישראל ביד גוים, ולבסוף - כך נרמז בפתיחת המזמור בפסוקים ד-ה, ובחתימתו בפסוק מז - גלו ישראל מארצם. רמז כפול זה נתון בתפילותיו של המשורר שאת האחת נשא עוד לפני שהחל את הסקירה ההיסטורית, ואת האחרת - לאחר שסיים אותה. בפתיחת המזמור נאמר:

ד זָכְרֵנִי ה' בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ.
ה לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת גּוֹיֶךָ...

ובכן, עם ישראל זקוק לכך שה' יפקוד אותו בישועתו, והמשורר מבקש להיות כלול בישועת עמו. רמז זה מתפרש יותר בתפילה המסיימת את המזמור:

מז הוֹשִׁיעֵנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם
לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ.[5]

כסיכום ביניים נוכל לומר כי אמנם כל מזמור מן השניים הללו עומד בפני עצמו, אולם ברור שמאחרי שני המזמורים ניצבת תוכנית אחת, רעיון אחד, המתבטא דווקא בניגוד שבין המזמורים, וכדי לעמוד על כך יש צורך בקריאה רצופה של שניהם.[6]

י. הקשר בין מזמור ק"ז לשני קודמיו

עתה נטען, שמזמור ק"ז אינו אלא המשכם של מזמורים ק"ה-ק"ו, והוא משמש חוליה שלישית בטרילוגיה המקיפה את קורות עם ישראל מבחירת אברהם ועד לגאולת ישראל בעתיד.[7]

הבה נתבונן בקשרים מסוגים שונים הקיימים בין מזמור ק"ז לבין שני קודמיו.

· שלושת המזמורים פותחים ב"הודו לה'", והפתיחה של מזמור ק"ו היא ממש כבמזמורנו: "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו".[8]

· אורכם של שלושת המזמורים דומה.[9]

· המעיין בשלושת המזמורים כאחד, יחוש כי לשלושת אופי סגנוני דומה. ניכרים ביניהם קשרים לשוניים המתבטאים בחזרה על מילים מיוחדות ובחזרה של צירופים לשוניים אופייניים.[10] חלק ניכר מן הקשרים הלשוניים המנויים בהערה 10 נובע מדמיון ענייני בין המקומות המקבילים.[11]

הקשר החשוב ביותר בין מזמור ק"ז לקודמו הוא בכך שפתיחת מזמור ק"ז מהווה המשך ישיר של סיום מזמור ק"ו. כפי שראינו לעיל, הזמן ההיסטורי שבו נמצא המשורר של מזמור ק"ו, ושממנו הוא סוקר את מאורעות עמו בעבר, הוא זמן הגלות. דבר זה בא לידי ביטוי בתפילה הפותחת את המזמור בפסוקים ד-ה, ובתפילה המסיימת - בפסוק מז. בפסוק מו נרמזת הגלות במילים "ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם" ובפסוק מז מבקש המשורר בשם העם הגולה:

הוֹשִׁיעֵנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם
לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ.

ובכן, הוא מתפלל על קיבוץ גלויות ישראל מן הגויים כדי שיודו לשם ה'. והנה באה פתיחת מזמור ק"ז ומתארת כיצד תקיים בקשת המתפלל הזו על שני חלקיה בעתיד:

"הֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" -
יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה', אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר.
וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם...[12]

ה' אכן ישמע לתפילת המשורר: הוא יושיע את עמו ויקבצם מבין הגוים-אויביהם, והם אכן יאמרו "הודו לה'..." כפי שהתחייב המשורר בתפילתו.

יא. קורות עם ישראל מראשיתו ועד לגאולתו בשלושה חלקים

הבה נגדיר עתה את נושאו של כל אחד משלושת המזמורים, ונבחן אגב כך הן את ייחודו של כל מזמור והן ההמשכיות הקיימת בין שלושתם.

מזמור ק"ה: מזמור זה מתאר את חסד ה' עם ישראל מאז בחר באברהם ועד הביאוֹ את בניו לארץ שעל נתינתה להם כרת ברית עם האבות. נושא המזמור הוא הברית שכרת ה' על נתינת הארץ, וקיומה על ידו במהלך היסטורי רחב ומורכב. ה' הוא הפעיל לאורך המזמור ואילו ישראל פסיביים. ובכל זאת גם לישראל יש תפקיד במהלך המזמור והוא מנוסח בראשו (א-ה): הם נדרשים להודות לה' ולהודיע בעמים את עלילותיו - אלו שעליהן מספר המזמור בהמשך. ישראל נדרשים (ד): "זכרו נפלאותיו אשר עשה", שהרי ה' "זכר לעולם בריתו... אשר כרת את אברהם" (ח-ט); "כי זכר את דבר קדשו, את אברהם עבדו" (מב). מזמור זה כמובן יכול לעמוד בפני עצמו, כמזמור הכולל סקירה היסטורית על ראשית ימי האומה, סקירה שנועדה למטרה המנוסחת בפסוק הפותח "הודו לה' קראו בשמו...".

מזמור ק"ו: מזמור זה מתאר את כפיות טובתם של ישראל. הם לא זכרו את חסדי ה' שעשה עמם, וחטאו לו חזור וחטוא עד שנענשו בכך שניתנו ביד שוביהם וכנראה גלו מארצם. אף מזמור זה פותח בתביעה מישראל "הודו לה' כי טוב...", ורואה באי ההיענות לה, בשכחת חסדי ה', את שורש כל החטאים (ז): "אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך, לא זכרו את רב חסדיך", ובכך לא נענו לתביעה שבראש מזמור ק"ה "זכרו נפלאותיו אשר עשה". ולהלן תולה המזמור שניים מן החטאים החמורים של ישראל במדבר בשכחת חסדי ה': המתאוים במדבר "מהרו שכחו מעשיו" (יג), ואף עושי העגל "שכחו א-ל מושיעם, עשה גדלות במצרים" (כא).[13]

אף מזמור זה יכול לעמוד בפני עצמו. המזמור כולל סקירה של מעגל היסטורי שלם מיציאת מצרים ועד גלות ישראל מארצו, וסקירה זו נועדה להאשים את עם ישראל ולהצדיק את העונשים שבהם נענש. אולם ברור שעל עומק כפיות הטובה של ישראל ניתן לעמוד דווקא לאחר קריאת מזמור ק"ה.

מוטיב ההודאה שבו פתח מזמור ק"ה, ממשיך גם למזמור ק"ו: המשורר פותח את המזמור בתביעה "הודו לה'" - תביעה שלא נתקיימה בדורות המתוארים במזמור להלן; ומסיים את המזמור בבקשת גאולה שמטרתה היא ההודאה: "הושיענו... וקבצנו מן הגוים. להדות לשם קדשך, להשתבח בתהילתך" (מז).[14]

מזמור ק"ז: מזמור נבואי זה מתאר את היענות ה' לתפילתו של המשורר בסוף מזמור ק"ו, ואת היענותם של ישראל לדרישה שחזרה במזמורים הקודמים להכיר בחסדי ה' עמם ולהודות עליהם. שלא כמו בעבר, גאולי ה' בעתיד יאמרו בפה מלא "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו". פסוק זה הפותח את מזמור ק"ז אינו מהווה הפעם דרישה שמציב המשורר אל מול ישראל, כשם שהיה הדבר בפתיחת שני המזמורים הקודמים. הפעם, הפסוק המופיע בראש מזמור ק"ז הוא ציטוט דבריהם של גאולי ה', שיאמרו אותם בשעה שיגאלם מיד אויביהם ויקבצם לארצם.

מוטיב ההודאה בפניו החדשות במזמורנו אינו מתמצה בציטוט דברי הגאולים בראש המזמור. לא רק העם כולו יודה לה' על גאולתו ועל פדות נפשו, אלא אף יחידיו: תהליך קיבוצם לארצם של היחידים יהיה מלווה בחבלים קשים ובסכנות חמורות. ה' יצילם מצרות אלו, ובהינצלם, אף הם "יודו לה' חסדו, ונפלאותיו לבני אדם".

בבתים ה-ו שב המשורר אל העם כולו ואל תהליך גאולתו ושיבתו לארצו: עם זה, שמפני חטאיו (המתוארים בהרחבה במזמור הקודם) הביא ה' פורענות על ארצו ועליו עצמו, ישוב ויתיישב בארצו כהמשך לקיבוצו אליה מארבע כנפות הארץ. ה' ישיב את ארצם לקדמתה, וזו תתן להם את פירותיה בעין יפה. ה' יברך את העם בריבוי גדול "וישם כצאן משפחות".

ההקשר שבו נתון מזמור ק"ז, כממשיכם של שני קודמיו, לא זו בלבד שמלמד על היותו מזמור ישראלי, אלא הוא מלמד אף על כך שזהו מזמור נבואי המתאר את גאולתם העתידה של ישראל. פירושו של ר' יוסף נחמיאש מוצא אפוא אישור מלא בהמשכיות הקיימת בין מזמורים ק"ה-ק"ו לבין מזמור ק"ז. ברור שמזמור ק"ז אינו שב לתאר אירועים שונים בעברם של ישראל, שהרי לכך הוקדשה הסקירה ההיסטורית הרחבה במזמורים ק"ה-ק"ו, סקירה המלווה את ישראל מאז אברהם אביהם ועד לגלותם מארצם מפני חטאיהם. מזמור ק"ז מוקדש להמשך ההיסטוריה הישראלית בעתיד, לגאולתם ולשובם אל ארצם. לפיכך מזמור זה אינו 'מזמור היסטורי' אלא 'מזמור נבואי'.

שאלה אחת שהעלינו בהערה 7 עדיין לא מצאה את יישובה: מה ראו עורכי ספר תהילים לחצוץ בין מזמורים ק"ה-ק"ו למזמור ק"ז בכך שקבעו ביניהם את הגבול בין הספר הרביעי לספר החמישי?[15]

נראה שחציצה זו שחצצו עורכי ספר תהילים בין המזמורים הדבקים הללו מכוונת היא, ונובעת ממגמתם ליצור הבחנה עקרונית בין מזמורים ק"ה-ק"ו לבין מזמור ק"ז. הרקע להבחנה עקרונית זו מצוי בסקירת שלושת המזמורים שניתנה למעלה.

יסודה של הבחנה זו הוא כמובן בכך שמזמורים ק"ה-ק"ו הם מזמורים היסטוריים המתייחסים לעבר, בעוד מזמור ק"ז הוא מזמור נבואי המתאר את העתיד, וההבחנה בין עבר לעתיד היא אכן משמעותית. אך אין די בכך.

מבחינת הנושא העיקרי המשותף לשלושת המזמורים - חובת ההודיה לה' על הטובות שהוא גומל לעמו - מנוגד מזמור ק"ז לשני קודמיו. בעתיד, בבוא עת גאולתו, יתקן עם ישראל את מה שעיוות לאורך ההיסטוריה שלו, ויודה לה' על החסדים שעשה עמו. הניגוד בין מזמור ק"ז לבין שני קודמיו מתבטא דווקא בפתיחה הדומה לשלושת המזמורים: הקריאה "הודו לה'" בראש המזמורים ק"ה ו-ק"ו היא מדברי המשורר לישראל, והיא בגדר תביעה שלא מומשה. אי-מימושה של תביעה זו היא שורש כל הרעות שעשו ישראל ושבאו עליהם בשל כך. הקריאה "הודו לה'" שבראש מזמור ק"ז, לעומת זאת, היא ציטוט דברי הגאולים, ובה מתממשת אפוא התביעה.

פתיחת ספר חדש (ספר חמישי ואחרון) במזמור ק"ז נועדה אפוא להבליט את החידוש הגדול שיתרחש בעתידו של עם ישראל, בבוא עת גאולתו. גאולת ישראל היא אמנם המשכה של ההיסטוריה שלהם, אולם בבואה, ייפתח 'דף חדש' ונקי בקורותיהם, כיוון שמעשיהם יהיו הפך מעשה אבותיהם. כדי להמחיש את 'הדף הנקי' הזה הנפתח בתולדות ישראל, בחרו עורכי תהילים לפתוח במזמור ק"ז ספר חדש ואחרון בתהילים, ובכך מתממשת המטפורה 'לפתוח דף חדש' פשוטה כמשמעה.[16]

יב. שני רבדים של משמעות במזמור ק"ז

בסקירת שלושת המזמורים שעשינו בסוף הסעיף הקודם לא עסקנו בשאלה הבאה הנוגעת למזמור ק"ז: האם מזמור זה יכול לעמוד בפני עצמו, שלא כממשיכם של שני קודמיו, כפי שהדבר במזמור ק"ה ובמזמור ק"ו?

התשובה על כך מחזירה אותנו לדיון הפרשני שערכנו בחלקו הראשון של עיוננו למזמור ק"ז. אמנם כן, מזמור ק"ז יכול לעמוד בפני עצמו, אלא שאז הוא נושא אופי אחר מזה שתיארנו לאחרונה. כיחידה ספרותית עצמאית ללא הקשר, מזמור ק"ז הופך למזמור אוניברסאלי שנועד ללמד אמת דתית כלל-אנושית. במילים אחרות: פירושם של רש"י, ראב"ע ורד"ק (בעקבות חז"ל) הוא הפירוש הנאות למזמור כאשר אנו מבודדים אותו מהקשרו.

תפיסת המזמור כאוניברסאלי אינה תפיסה לקויה או שגויה, אלא היא נובעת מגופו של המזמור עצמו ומכוונת מחברו! הרי כבר עמדנו על כך שהשם 'ישראל' או כל מה שקרוב לכך לא נזכר כלל במזמורנו. והרי זה דבר תמוה: כיצד מזמור נבואי המתאר את גאולת ישראל נמנע בעקיבות מכל הזכרה של השם 'ישראל' או מכל ביטוי אחר הקשור לעם ישראל ולקורותיו?

דבר זה מביאנו למסקנה המפתיעה שמזמורנו נכתב בידי מחברו בכוונה תחילה לשמש מזמור דו-משמעי: כמזמור עצמאי ומבודד מהקשרו, הוא נועד להיות מזמור דידקטי כלל אנושי, המלמד את חובת ההודיה לה' של כל אדם שזכה לכך שה' הצילו מסכנה. לצורך משמעות זאת היה הכרח בהעלמת השם 'ישראל' מן המזמור או כל עדות מפורשת אחרת לשייכותו של המזמור לעם ישראל ולקורותיו.

קריאת המזמור בדרך הזו יש בה אמנם רמזים שונים למשמעותו הישראלית, רמזים שאכן הביאו פרשנים קדמונים אחדים לפרשו כמזמור ישראלי. אולם, באמת אין ברמזים אלו כשלעצמם להפקיע את הפירוש האוניברסאלי של המזמור. רמזים אלו עשויים לעורר את הקורא לבחון את סביבתו הספרותית של המזמור, ולגלות את הקשרים המסועפים שבין מזמור זה לבין שני קודמיו. קריאה רצופה ומתקדמת ממזמור ק"ה למזמור ק"ו, ומשניהם אל מזמור ק"ז, מגלה במפתיע משמעות שונה באופן דרמטי מזו האוניברסאלית: זהו מזמור ישראלי מובהק העוסק בקורות עם ישראל בעתיד מתוך השוואה ניגודית לקורותיו בעבר!

איזו מבין שתי הקריאות 'נכונה' יותר? לשאלה זו אין מקום כלל: שתיהן צודקות ונכונות, ושתיהן מכוונות בידי מחבר המזמור, שהעניק למזמור שני רבדים שונים של משמעות. כל 'סוג' של קריאה יגלה רובד אחר של משמעות: קריאה במזמור ק"ז כשלעצמו תגלה רובד אחד, ואילו קריאתו כחוליה שלישית בטרילוגיה תגלה בו משמעות שונה וחדשה.

אלא שדו-משמעות זאת של המזמור אפשרית רק כאשר ישנו מכנה משותף עמוק בין שתי משמעויותיו. מכנה משותף כזה אכן קיים: חובת ההודאה לה' על חסדיו, שהיא 'מוטיב העל' של שלושת המזמורים, היא ביסודה חובה אנושית בסיסית וכללית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במזמור ק"ז כשלעצמו. אי-קיומה של חובה זו בעברם של ישראל, במזמורים ק"ה-ק"ו, אינה רק חטא הקשור בבחירתם של ישראל ובתורה שניתנה להם, אלא היא בגידה בחובה כלל-אנושית בסיסית ביותר (הקיימת אף ביחסים בין אדם לחברו).

מאידך, גאולתם של ישראל תתאפיין בכך שהעם כולו ואף היחידים שבו יאמצו את החובה האנושית התמידית להתבונן בחסדי ה' ולהודות עליהם:

מג מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'.



[1] במהלך עיוננו הזכרנו פעמים רבות את ר' יוסף יעבץ ואת ביקורתו על המפרשים שקדמוהו ואף נשאנו ונתנו בדבריו, אולם את פירושו שלו לא הבאנו. בפירושו עושה ר"י יעבץ סינתזה בין שני המחנות: את פתיחת המזמור (פס' א-ג) הוא מפרש כ"הודאה שנודה לשם יתברך בקיבוץ גלויות", ואילו את המשך המזמור הוא מפרש בדרכם של חז"ל כי ה' "עושה נפלאות בכל עת, עם כל בשר, באלו הארבעה פנים". ובכן, מה הקשר בין שני הנושאים הללו? קשר זה נועד ללמדנו "שיש לבטוח בבוראנו יתברך שיגאלנו בגלותנו", שכן מי שפודה את כלל בני האדם בכל עת מצרותיהם, "כל שכן שיקבץ עמו ונחלתו, בני בחוניו אברהם יצחק ויעקב, לקץ הימים."

פירוש זה, שלכאורה נוטל מכל אחד ממחנות המפרשים את יתרונו הפרשני, באמת הוא דחוק יותר מכל פירוש שמפרש את מזמורנו כמזמור אחיד, בין מן המחנה האחד בין מן המחנה האחר. ראשית, הקישור שעושה המפרש בין פסוקי הפתיחה לבין גופו של המזמור דחוק ביותר, ואין לו כל רמז בלשון הכתוב. שנית, על פי דבריו עיקר תכליתו של המזמור היא לחזק את הביטחון בגאולתם של ישראל. אולם לגאולה זו מקדיש המזמור שלושה פסוקים בלבד, ואילו לראייה העקיפה שנועדה לחזק את הביטחון הזה הוא מקדיש ארבעים פסוקים, שאינם עוסקים כלל בעם ישראל! יחס כמותי כזה בין העיקר לטפל אינו מסתבר כלל.

[2] לדוגמה: המילים 'גאולי ה'' מתקשרות בתודעתו של אדם המודע למצבו של עם ישראל, לגאולת עמו של ה'. אולם מבחינה לשונית אין בכך כל הכרח: המונח 'גאולה' מתייחס במקרא פעמים רבות לפדייתו של הפרט מצרותיו או ממצב ירוד.

[3] לדוגמה: דברים ל', ג-ד: "... ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך א-להיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' א-להיך...".

[4] כאן טמון ההסבר לחפיפה ההיסטורית החלקית בין שני המזמורים: תקופת יציאת מצרים וההליכה במדבר במזמור ק"ה הן התקופות שבהן מרעיף ה' את חסדו על עמו במסגרת קיום בריתו עם אבותם; אותה תקופה עצמה במזמור ק"ו מבטאת את כפיות הטובה של ישראל ואת מִרְיָם.

[5] הרמז לגלות וליחס ה' לעמו בה, נמצא כבר בפסוקים מד-מו שלפני תפילת המשורר:

מד וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם.
מה וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חֲסָדָו.
מו וַיִּתֵּן אוֹתָם לְרַחֲמִים לִפְנֵי כָּל שׁוֹבֵיהֶם.

[6] התוכנית האחת המשותפת לשני המזמורים היא שגרמה לבחירת טווח הזמן ההיסטורי המתואר בכל מזמור בפני עצמו וכן לבחירת האירועים הספציפיים המתוארים בו. הכרת התוכנית הזאת מסייעת לענות על בעיות שונות המתעוררות בלימודם. לדוגמה: מדוע במזמור ק"ה נעדר תיאור קריעת ים סוף כחלק מתיאור חסדי ה' עם ישראל ביציאת מצרים? התשובה על כך ניתנת במזמור ק"ו: אירוע זה נבחר שם כדי להמחיש את ראשיתה על כפיות הטובה של ישראל (ז): "וימרו על ים בים סוף".

[7] טענה זו, עוד בטרם ננסה לבסס אותה, נתקלת בקושי מיידי: הרי במזמור ק"ו נחתם הספר הרביעי של תהילים, ופסוק מח במזמור זה הוא פסוק חתימה אופייני, שבדומה לו אנו מוצאים בחתימת הספר הראשון (מ"א, יד), השני (ע"ב, יח-יט) והשלישי (פ"ט, נג), ואילו מזמור ק"ז פותח את הספר החמישי בתהילים! על קושי זה נענה בהמשך דברינו, לאחר שנבהיר את היחס בין מזמורים ק"ה-ק"ו למזמור ק"ז.

[8] אמנם במזמור ק"ו באה לפני מילים אלו הקריאה "הללו י-ה" (הבאה גם בחתימת מזמור ק"ה, אך חסרה לגמרי במזמור ק"ז).

[9] במזמור ק"ה 45 פסוקים; במזמור ק"ו - 47 פסוקים (ללא פסוק מח, החותם את הספר הרביעי ואינו מגופו של המזמור); במזמור ק"ז 43 פסוקים. אורך כזה של מזמורים אינו רגיל בספר תהילים.

[10]

מזמור ק"ז

מזמורים ק"ה-ק"ו

(ב) גְּאָלָם מִיַּד צָר.

(ק"ו, י) וַיִּגְאָלֵם מִיַּד אוֹיֵב. [מהקבלה זו נראה כי 'צר' פירושו 'אויב', ולא כדברי ראב"ע]

(ג) וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם

(ק"ו, כז) וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת.

 

(ק"ו, מז) וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם

(ד תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן

(ק"ו, יד) וַיִּתְאַוּוּ תַאֲוָה בַּמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֵ-ל בִּישִׁימוֹן.

(ו) וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם

(ק"ו, מד) וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם

מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם.

(ק"ו, מג) פְּעָמִים רַבּוֹת יַצִּילֵם

(ח) וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם

(ק"ה, ב) שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאוֹתָיו (וכן שם ה; ק"ו, ז)

(י-יא) יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ... כִּי הִמְרוּ

(ק"ה, כח) שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ וְלֹא מָרוּ אֶת דבריו (דְּבָרוֹ).

(י) אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל.

(ק"ה, יח) עִנּוּ בַכֶּבֶל רגליו (רַגְלוֹ) בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ.

(יא) כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵל

(ק"ו, ז) וַיַּמְרוּ עַל יָם; (לג) כִּי הִמְרוּ אֶת רוּחוֹ

וַעֲצַת עֶלְיוֹן נָאָצוּ.

(ק"ו, מג) וְהֵמָּה יַמְרוּ בַעֲצָתָם

(יג) מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם

(ק"ו, ח) וַיּוֹשִׁיעֵם לְמַעַן שְׁמוֹ; (י) וַיּוֹשִׁיעֵם מִיַּד שׂוֹנֵא

(כו) יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת

(ק"ו, ט) וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת

(לג) יָשֵׂם נְהָרוֹת לְמִדְבָּר

כַּמִּדְבָּר.

(לה) יָשֵׂם...וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם.

(ק"ה, מא) פָּתַח צוּר וַיָּזוּבוּ מָיִם הָלְכוּ בַּצִּיּוֹת נָהָר.

(מב) יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ

(ק"ה, ג) יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה'.

[11] לדוגמה: יש דמיון בין "גאולי ה' אשר גאלם מיד צר" לבין ישראל ש'נגאלו מיד אויב' - ממצרים; התועים "במדבר בישימון דרך" הם "רעבים גם צמאים", ובני ישראל 'התאוו במדבר' לבשר, ו'ניסו א-ל בישימון' בחסרון מים; בית ב במזמורנו - "אסירי עני וברזל", דומה למאסרו של יוסף 'בעינוי וברזל', ושחרור יוסף במצרים דומה לשחרור האסירים בבית ב. וכך הדבר ברוב ההקבלות המופיעות בהערה הקודמת.

[12] אף שגלות עם ישראל לא נזכרה במזמור ק"ו בפירוש, אלא רק היא רק משתמעת מתפילת המשורר, הרי שגזרת הגלות אכן נזכרה: לאחר חטא המרגלים נשבע ה' "להפיל זרעם בגוים, ולזרותם בארצות" (כז). לאחר שנתממשה גזרה זו (מה שלא פורש במזמור ק"ו) מתפלל המשורר "וקבצנו מן הגוים". תפילתו נשמעה, ובמזמור ק"ז אלו שהיו זרויים בארצות - "מארצות קבצם".

[13] מוטיב הזכירה במזמור ק"ה היה הדדי: ישראל נדרשים 'לזכור', שהרי ה' 'זכר' להם את בריתו עם אבותיהם.

מוטיב הזכירה במזמור ק"ו בנוי על ניגוד בין ישראל לה': הם "לא זכרו"; "מהרו שכחו"; "שכחו", ואילו ה', אף שהענישם על חטאיהם, ממשיך לזכור להם את בריתו, כבמזמור הקודם: "ויזכר להם בריתו, וינחם כרב חסדיו, ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם" (מה-מו). ואף בראש המזמור מתפלל המשורר אל ה': "זכרני ה' ברצון עמך, פקדני בישועתך".

[14] א. בקשת הצלה ופדות לשם האפשרות להודות לה' על אותה הצלה נפוצה במזמורי ההודיה בספר תהילים, לדוגמה: ל', י-יג.

ב. בהודאה עתידית זו, שעליה מתחייב המשורר, תתקיים סוף סוף הדרישה שבראש מזמור ק"ה, כפי שמראה ההשוואה בין שני המקומות:

ק"ה, א:

הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ...

(ק"ו, מז)

לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ

ג:

הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ...

 

לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ.

[15] שאלה זו אינה שוללת את פירושנו לשלושת המזמורים הללו, שכן פירושנו יונק את תקפותו מניתוח סגנונם ותוכנם של המזמורים הללו עצמם. אולם שאלה זו מעוררת קושי אחר: האם עורכי ספר תהילים לא נתנו את דעתם לקשר הבולט בין שלושת המזמורים? וכיצד פירשו הם אפוא את מזמור ק"ז? אין צריך לומר שחשיבותה של פרשנות קדומה כל כך רבה יותר מכל פירוש אחר, ועל כן אנו נדרשים לשאלה זו.

[16] פרופ' נחום מ' סרנה, במבואו לספר תהילים (עולם התנ"ך תהילים א עמ' 9-8) עמד על כך שחתימת כל אחד משלושת הספרים הראשונים של תהילים מציינת סיומו של קובץ מזמורים עצמאי שהפך להיות ביחד עם הקבצים האחרים לספר תהילים כפי שהוא בידינו. ואכן ישנם הבדלים ניכרים בין שלושת הספרים הראשונים הללו.

אולם לדעתו החלוקה בין הספר הרביעי לחמישי אינה כזו: לשני הספרים הללו יש מאפיינים משותפים, המבדילים בינם לבין שלושת קודמיהם, והוא מציין אחדים כאלו. לפיכך החלוקה ביניהם אינה נובעת מהבחנה בין קבצים שונים, אלא מכוונה אחרת. לדעתו של סרנה חלוקה זו "מלאכותית ושרירותית", ואילו אנו הסברנו למעלה שיש כוונה מיוחדת בחלוקה זו, וכוונה זו נובעת דווקא מהכרת התוכנית העומדת ביסודה של הטרילוגיה ק"ה-ק"ו-ק"ז.