מזמור קיב (ג) - אשרי איש ירא ה'

  • הרב אלחנן סמט

מזמור קי"ב - " אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה'" (המשך)

ד. הצורך בשלושה מחזורים של 'מעשים וגמול'

עדיין לא ענינו על השאלה מה טעמה של חלוקה זו של תיאור מעשי הצדיק וגמולו לשלושה מחזורים - שלושה בתים. עמידתנו על תוכנו המיוחד של כל אחד מן הבתים תסייע בידנו לענות על כך.

תיאור צדקתו של ירא ה' בבית א היא כללית ביותר, ונוגעת לכלל מצוות ה'. בתים ב ו-ג מדגימים את צדקתו בשני תחומים מסוימים: בית ב בתחום המצוות שבין אדם לחברו, ובית ג בתחום היחסים שבין אדם לא-לוהיו.

אלא שיש להדגיש ששני הבתים ב-ג אינם מתארים קיום פורמלי של מצוות התורה, אלא הרבה מעבר לכך: התורה צוותה (דברים ט"ו, ח-ט): "לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו". הצדיק במזמורנו, לא זו בלבד שהוא "חונן ומלוה" לאביונים כמצוות התורה, אלא שהוא גם "פזר נתן" להם מממונו - משמע שהוא נותן להם מתנות, ומקיים בכך את מה שכינו חז"ל 'מתן צדקה'. ולא עוד, אלא שהוא גם 'מזריח בחושך אור לישרים' - משמע שהוא נותן סיוע נפשי לאנשים המצויים בצרה הנמשלת לחושך. כיוצא במעשים אלו מצאנו בציווי הנביא:

הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת
כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.
וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ... (ישעיהו נ"ח,ז-י)

אף בבית ג מתואר הצדיק במידה דתית שהיא מעבר ליראת ה' ואהבתו (הנידונות בבית א): מידת הבטחון בה'. מידה זו נבחנת בשעות מצוקה ואיום, שעות שבהן מתערער עולמו השגרתי של האדם והוא נוטה לאבד את עשתונותיו. ואילו הצדיק במזמורנו "משמועה רעה לא יירא" משום ש"נכון לבו בטח בה'".

ה. חתימת המזמור

על פרשנות חתימת המזמור, ועל היותה של הצלע "קרנו תרום בכבוד" מבוא לחתימה זו, עמדנו בראש עיוננו למזמור קי"ב. כאן נצביע רק על זיקתה של חתימת המזמור לבית השלישי שלפניה: כעסו של הרשע בראותו את קרנו הרמה של הצדיק וחריקת שניו על כך אינן אך ביטוי לקנאה, אלא ליותר מכך, כפי שפירש רד"ק את התגובה הפיזית של חריקת השניים: "אילו היה בו כוח להאבידו - היה עושה". נמצא כי הרשע הזה הוא מצריו של הצדיק הנזכרים בבית השלישי "עד אשר יראה בצריו".

אף הצלע החותמת בתי"ו "תאוות רשעים תאבד" מתייחסת כפי הנראה אל "מה שמתאווים הרשעים לראות ברע הצדיק" כדברי רד"ק. ואם כן, אובדן תאוותו של הרשע נובע בוודאי ממפלתו, והרי זהו מה שהובטח ביחס לצדיק כי "יראה (- במפלת) צריו".

חתימת המזמור ממשיכה אפוא את האמור בבית השלישי, תוך שינוי הפרספקטיבה מזו של התבוננות על הצדיק וגורלו להתבוננות משלימה על הרשע וגורלו.

" סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם" - מזמורים קי"א-קי"ב

א. הסדר האלפביתי בשני המזמורים - מגבלה או יתרון?

עיקר מאמצינו בניתוח כל אחד מן המזמורים נועד לחשוף את מבנהו ואת חשיבות המבנה להבנת כוונתו הכללית של המזמור ולפרשנותם של פרטים שונים בו. חשיפת המבנה של כל אחד מן המזמורים למדה אותנו, כי על אף ששני המזמורים יצוקים בתבנית אחידה ומקיימים ביניהם קשרי סגנון ותוכן מסועפים, יש לכל אחד מהם מבנה עצמאי השונה ממבנהו של חברו. בכל אחד מן המזמורים משרת המבנה את נושאו של המזמור ואת כוונתו המיוחדת.

חשיפת המבנה של כל אחד מן המזמורים למדה אותנו דבר נוסף: האקרוסטיכון האלפביתי של שני המזמורים הללו לא הפריע כלל להבעה חופשית של רעיונותיו ולארגונם הפנימי במבנה הגיוני ומהודק. הבה נבטא זאת ביתר בהירות: הניתוח הספרותי יכול היה להתקיים בלא כל זיקה לאקרוסטיכון, עד כדי כך שהעוסק בו עלול היה שלא לשים לב כלל שמזמורים אלו בנויים בסדר אלפביתי.

מדוע אפוא בחר משוררם של מזמורים קי"א-קי"ב לסדרם בסדר אלפביתי? מובן שאין להסתפק בתשובה הטכנית שניתן למצוא בדברי המפרשים החדשים, כי סדר זה נועד להקל על זכירתם בעל פה. אמנם אין להכחיש שסדר אלפביתי מקל על הזכרון, אולם אין כל סיבה מדוע דווקא מזמורים אלו (וכן שאר המזמורים האלפביתיים בספרנו) נועדו להיזכר בעל פה יותר משאר המזמורים בספר תהילים.[1]

התשובה המתקבלת יותר על הדעת היא המשמעות הסמלית שיש לשימוש בכל אותיות האלף-בית: בכך מבטא המשורר אידיאה של שלמות.[2] האקרוסטיכון מראה כי את הרעיון של המזמור ניתן לבטא, ואף צריך לבטא, בכל אחת מאותיות האלף-בית, מאל"ף ועד תי"ו. כוונה מעין זו מובעת גם בכך שכל מזמור מן השניים כולל עשרה פסוקים, שהוא מספר המסמל בדרך שונה את אידיאת השלמות.[3]

תופעה זו, שבה מקבל המשורר על עצמו עול של מגבלה טכנית לכאורה כמו אקרוסטיכון (ובדורות מאוחרים יותר מגבלות רבות נוספות, שהחריזה היא אחת מהן), מאפיינת את תולדות השירה בכל הדורות. מתברר שעבור משורר אמיתי, לא רק שההגבלה אינה פוגעת בחירות ההבעה, אלא אדרבה, היא מסייעת בכך.[4] דבר זה נראה פרדוכסלי, אולם כל מי שמצוי בשירת ר' יהודה הלוי, לדוגמה, יוכל להיווכח בכך כמעט בכל שיר שלו.[5]

ב. הקשרים בין מזמור קי"א למזמור קי"ב

לאחר שעסקנו בכל אחד משני המזמורים בפני עצמו, הגיעה השעה לשוב אל השאלה שהצבנו במבוא לצמד המזמורים הללו: מהו הקשר המהותי ביניהם, והאם קשר זה יש בו כדי לסייע בפרשנותם של המזמורים, ואולי אף ללמדנו רעיון חדש שלא היינו למדים מכל מזמור בפני עצמו?

1. "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'" - " אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה'"

נתחיל את דיוננו בשאלה זו בקשר הענייני הגלוי והבולט ביותר בין שני המזמורים: פס' י במזמור קי"א משמש חתימה למזמור זה, בהיותו המסקנה הדידקטית מגופו של המזמור, כפי שעמדנו על הדבר בעיוננו למזמור זה. אך בד בבד הוא משמש חוליה מקשרת, או אולי אף מבוא למזמור קי"ב. הבה נבהיר זאת בהשוואת פסוק חותם זה לפסוק הפותח את מזמור קי"ב:

רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם (- של פיקודי ה')
אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה' בְּמִצְו‍ֹתָיו חָפֵץ מְאֹד

ההבדל העיקרי בין שני פסוקים אלו הוא שהראשון מנוסח כמסקנה כללית מופשטת מן האמור לפניו, ואילו הפסוק השני מממש מסקנה זו בדמות קונקרטית של 'איש'.

עתה הבה נבחן את המסקנה שבפסוק י. כיצד היא נובעת מגופו של מזמור קי"א? בדיוננו על פסוק זה בסוף עיוננו למזמור קי"א הראינו כי הצלע הראשונה שלו קשורה עניינית ולשונית למחצית הראשונה של המזמור, ואילו הצלע השנייה למחצית השנייה של המזמור. הבה נרחיב את מה שאמרנו שם.

מדוע 'יראת ה'' היא המסקנה המתחייבת מתיאור גדולת ה' במחצית הראשונה? בשני תחומים ניכרת גדולת ה' במחצית זו: בבריאה שברא ובהשגחתו על בריותיו. התחום השני מתקשר לשונית אל המסקנה בפסוק י: "טרף נתן ליראיו" - "ראשית חכמה יראת ה'". דהיינו: ה' דואג לקיומם של יראיו, ומן החכמה היא להיות כלול בהם.

אולם יראת ה' היא המסקנה המתחייבת גם מהתבוננות בבריאה שברא ה'. הנה דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ב הלכות א-ב) המבארים דבר זה:

הא-ל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה ממנו... והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול... וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפילה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות.

נעבור עתה לצלע השנייה של פסוק י "שכל טוב לכל עושיהם". כיצד מתחייבת מסקנה זו מן המחצית השנייה של המזמור? המפרשים ביארו כי הכינוי הרומז במילה 'עושיהם' מכוון לפיקודים שתיאורם בא בפסוקים ז-ח. מצוות ה' ופיקודיו מתוארים במחצית השנייה של מזמור קי"א בתארים אחדים: 'אמת ומשפט' 'נאמנים' 'סמוכים לעד לעולם' 'עשוים באמת וישר', ומכאן למסקנה כי חכמה ושכל טוב לאדם הוא לעשותם.

ומעתה, כיוון שמזמור קי"ב מממש את האמור בפסוק י החותם את מזמור קי"א, ביחס ל'איש' המתואר בו, ניתן לומר כי ההתבוננות במה שמתואר במזמור קי"א הביאה את 'האיש' במזמור קי"ב להיות "איש ירא את ה', במצוותיו חפץ מאד".

בביאורנו לפסוק זה (בעיון למזמור קי"ב) אמרנו כי שתי צלעותיו מתארות את מידת יראת ה' ואהבתו של האיש שמתואר בו. כיצד מגיע האדם לאהבת ה'? לעיל הבאנו את דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה. אולם בספר המצוות עשה ג 'הציווי שנצטווינו על אהבתו יתעלה' מתאר הרמב"ם דרך אחרת לאהבת השם:

שנתבונן ונסתכל במצוותיו וציווייו ופעולותיו כדי שנשיגהו...וזוהי האהבה המצווה עלינו.

ובהקשר למזמורים קי"א-קי"ב נוכל לנסח זאת כך: וכיצד היא הדרך לאהבת ה' ולעשיית מצוותיו בחפץ לב גדול? כשיתבונן האדם בפיקודיו הנאמנים של נותן התורה המתוארים במזמור קי"א, ויראה מהם חכמתו ויושרו מיד הוא מתאוה תאווה גדולה לעשות את מצוותיו בחפץ לב.

נמצא כי האיש המתואר במזמור קי"ב הוא זה שהפנים את תיאור גדולת ה' במזמור קי"א והודה לה' בכל לבב על מעשיו אלו. אף את המסקנה הדידקטית של מזמור קי"א שינן איש זה, ויישם אותה באורחות חייו.[6]

2. " חַנּוּן וְרַחוּם ה'" - "חַנּוּן וְרַחוּם וְצַדִּיק"

במבוא לצמד המזמורים ציינו את הדמיון הסגנוני-מילולי בין שניהם, ובעיקר את חזרתן של צלעות ממזמור אחד גם במזמור השני. חזרה זו היא התופעה הבולטת ביותר בהשוואת שני המזמורים זה לזה, ומסתבר שיש בה משמעות מיוחדת ביחס לשאלת הקשר המהותי ביניהם.

באות חי"ת באות בשני המזמורים צלעות דומות מאד:

חַנּוּן וְרַחוּם ה'.
חַנּוּן וְרַחוּם וְצַדִּיק.

בביאורנו לבית השני של מזמור קי"ב הבאנו את הדעה הרווחת בין הפרשנים, כי "חנון ורחום וצדיק" הם שלושה כינויים לה'. שיערנו שם שהסיבה לכך שפירשו בדרך זו היא שהתארים 'חנון' ו'רחום' מופיעים במקרא רק ביחס לה'. אולם פירוש זה עורר אותנו להקשות עליו כמה קושיות, ומחמתן הגענו למסקנה שצלע זו עוסקת באיש הצדיק, שהוא 'חנון ורחום'.

באמת, לו היה לפנינו רק מזמור קי"ב היינו מתקשים לפרש בדרך זו. אין זה מסתבר שבמקום אחד בלבד במקרא יינתנו התארים 'חנון ורחום' לאדם. אולם שכנותו של מזמור קי"ב למזמור קי"א היא המאפשרת פירוש זה: במזמור קי"א נאמר על ה' שהוא "חנון ורחום" ובמזמור קי"ב נאמר על הצדיק שהוא הולך בעקבות בוראו ומאמץ את מדותיו, עד שאף הוא "חנון ורחום".[7] וכך לימדו חכמים בספרי לפרשת עקב (פסקה מט) על הפסוק (דברים י"א, כב) "לאהבה את ה' א-להיכם ללכת בכל דרכיו":

אלו הן דרכי מקום? "ה' א-ל רחום וחנון" (שמות ל"ד, ו) ... אלא נקרא המקום 'רחום' אף אתה היה רחום; הקדוש ברוך הוא נקרא 'חנון' אף אתה היה חנון, שנאמר "חנון ורחום ה'" וגו'[8] ועשה מתנות חנם; נקרא המקום 'צדיק' שנאמר "כי צדיק ה' צדקות אהב" (תהילים י"א, ז), אף אתה היה צדיק; נקרא המקום 'חסיד' שנאמר "כי חסיד אני נאם ה'" (יואל ג', ה), אף אתה היה חסיד.[9]

נמצא כי שכנותם של המזמורים קי"א-קי"ב, לא זו בלבד שסייעה בפרשנותו של פסוק קשה במזמור קי"ב,[10] אלא היא גם הולידה רעיון חדש, שלא היינו עומדים עליו מלימודו של כל אחד מן המזמורים בפני עצמו: האדם ירא ה' שבמצוותיו חפץ מאד, צריך להדמות בדרכיו לה' ולאמץ כדרך חיים את אותן מידות שבהן מתואר ה' ושרלוונטיות גם לאדם.[11]

3. "וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד"

צלע נוספת החוזרת בשני המזמורים היא זו הבאה באות וי"ו:

וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד.

במזמור קי"ב חוזרת צלע זו פעם נוספת גם באות צד"י, ובדרך קצת שונה היא מופיעה באות למ"ד - "לזכר עולם יהיה צדיק", וכבר ראינו כי שלוש צלעות אלו משמשות מעין פזמון חוזר בחתימתם של שלושת הבתים שמהם בנוי עיקרו של מזמור קי"ב.

חזרה זו בשני המזמורים אינה יכולה להיות מוסברת בדרך שבה הסברנו לעיל את החזרה על המילים "חנון ורחום...". דבר זה נובע מההקשר השונה שבו מופיעה הצלע "וצדקתו עמדת לעד" בכל מזמור, וההקשר השונה קובע גם פירוש שונה.

במזמור קי"א מופיעה צלע זאת בהקשר לתיאור מעשי ה' בבריאה (אותיות ג-ז), ועל כן פירושה שם הוא כדברי רד"ק: "וצדקתו - שהוא העולם כולו, שהוא צדקה מאתו לנבראים, עומדת לעד". האדם, שהוא מן הנבראים בעולמו של הקדוש ברוך הוא ואינו בורא, אינו יכול ללכת בעניין זה אחר בוראו.

במזמור קי"ב מופיעה צלע זאת פעמיים, בחתימת תיאור גמולו של הצדיק בבית הראשון ובבית השלישי של המזמור. 'גמול' הוא עניין אנושי מעצם הגדרתו, ואינו עניין לתיאור גדולת ה'.

מהו אם כן פשר החזרה על הצלע 'וצדקתו עומדת לעד' בשני המזמורים בהקשרים כה שונים ומה היא באה ללמדנו?

במזמורים קי"א-קי"ב חוזרות שתי מילים נרדפות באופן בולט, וחזרתן מעוררת תשומת לב: מילים אלו הן 'לעד' ו'לעולם'. במזמור קי"א הן מופיעות שש פעמים,[12] ובמזמור קי"ב ארבע פעמים.[13] חזרתן במזמור קי"א מובנת: הרי מזמור זה מתאר את גדולת ה', וזו באה לידי ביטוי בנצחיות מעשיו: הבריאה שברא, המצוות שנתן והברית שכרת, כולן עומדות 'לעד' ו'לעולם', ואף תהילתו של ה' עצמו 'עומדת לעד'.

אולם הופעת המילים הנרדפות הללו במזמור קי"ב המתאר את האדם, קצת מפתיעה: "אדם ילוד אשה, קצר ימים ושבע רגז" (איוב י"ד, א) - מה לו ולנצחיות הבאה לידי ביטוי במילים 'לעד' 'לעולם'?

דבר זה בדיוק באים ללמד השכנות בין מזמורים קי"א וקי"ב והדמיון הסגנוני ביניהם: גמולו של האדם ירא ה' ההולך בדרכי ה' בחייו ('מה הוא חנון אף אתה'...) הוא בכך שנאצל עליו ממד נצחי ממי שהנצח הוא לו ולמעשיו.

ומעתה נוכל לעמוד על הקשר הפרדוכסלי בין הצלעות השוות הבאות באות וי"ו בשני המזמורים: מעשיו של ה' בעולמו שברא הם נצחיים ועומדים לעד לעולם. ואולם רק כלל הבריאה הוא נצחי, ואילו הפרטים חולפים ומתחלפים ללא הרף. והנה גם האדם הוא אחד הפרטים בבריאה: יסודו מעפר וסופו לעפר. הוא עצמו זמני בעולם ומעשי ידיו זמניים הם, ואין להם כל נצחיות.

אולם בתחום אחד יכול האדם להידמות לבוראו ו'לברוא' בריאה שתהא נצחית אף היא: מדותיו ומעשיו הטובים - "צדקתו" - הם עומדים לעד. משום שבאמצעות מעשיו הטובים חורג האדם משייכותו לנבראים החולפים וקונה לו יד ושם בביתו ובחומותיו של ה' שהם נצחיים.

נמצא כי 'צדקתו' של ה' במזמור קי"א היא הבריאה הארצית שברא מלמעלה למטה (כפירוש רד"ק), ואילו 'צדקתו' של האדם במזמור קי"ב היא דבקותו בדרך ה', וזו בוקעת מן האדם הארצי השרוי בעולם של מטה, ומעפילה מעלה אל מחוזות הנצח. ועל שתיהן נאמר שהן עומדות לעד.



[1] אמנם ש"ד גויטיין בביאורו למזמורינו ('החומש האחרון של ספר תהילים' בתוך עיונים במקרא, עמ' 168-167) טוען כי הימצאותה של המילה "הללו י-ה" בראשם של שני המזמורים "מוכיחה שחוברו מראש כדי שיושרו בציבור", בדרך שבה החזן משמיע מחצית פסוק והקהל עונה אחריו 'הללו י-ה' (שריד למנהג זה הוא מוצא בדרך שבה היו מושרים מזמורים אלו בשבת במנחה בגרמניה הדרומית - ראה את דבריו שם).

[2] גויטיין שם (עמ' 166-165) כותב: "הרעיון לציין אחדותו של שיר על ידי כך ששמים בראשי החרוזים אלף בית או שם... או אפילו אותיות המהוות משפט שלם - כפי שהיה מצוי בייחוד אצל השומרים והבבלים הקדמונים - היה מקובל בספרותם של עמים שונים והוא קדום הרבה יותר מן התנ"ך. האלף בית נחשב בעיני קדמונינו לעניין מקודש מאד, שהרי הוא כולל את כל הכתב שבו ניתנה התורה ונקנית כל הדעת שבעולם... כוונת המחבר עצמו [הייתה כי] באלף בית, הכולל את כל האותיות, טבועה האידיאה של השלמות, ושלמות - זוהי האידיאה שהמחבר חפץ היה לבצעה בשני מזמורים אלה".

[3] השילוב בין שני האמצעים הללו לביטוי אידיאת השלמות יצר את ההכרח ששני הפסוקים האחרונים בכל מזמור יכללו שלוש צלעות ולא שתיים.

[4] במזמורים שלנו בא הדבר לידי ביטוי בכך שהסדר האלפביתי מסייע מאד לגיבוש המבנה של כל אחד מן המזמורים, כפי שנוכחנו בדבר בעיונינו לשני המזמורים.

[5] בהערכת המזמורים האלפביתיים בספר תהילים קיימת 'מחלוקת' בין חז"ל וקדמוני מפרשינו לבין מפרשים חדשים רבים. במסכת ברכות ד ע"ב מובא מאמרו של ר' אלעזר ב"ר אבינא כי כל האומר 'תהלה לדוד' (תהילים קמ"ה) בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. התלמוד מסביר זאת בחשיבותו של מזמור קמ"ה הנובעת משתי סיבות: האחת, מחמת תוכנו והאחרת - "משום דאתיא (- שבא) באל"ף בי"ת".

במבוא שמקדים רד"ק לפירושו למזמור קי"א הוא כותב: "זה המזמור נאמר באל"ף בי"ת... והוא מזמור נכבד, ידבר בו להתבונן במעשי הא-ל ולזכור תמיד נפלאותיו... וכל מזמור שנאמר באל"ף בי"ת, נראה כי לפי גדלו והדברים הנכבדים שנאמרים בו נאמר כן (- בסדר אל"ף בי"ת) ברוח הקודש".

לעומת המקורות הללו, אנו מוצאים בדברי המפרשים החדשים הערכה שלילית לערכם האמנותי-ספרותי של מזמורים מעין אלו. נביא כאן את דברי בריל ב'ביאור' לספר תהילים, במבוא לביאורו למזמור האלפביתי הראשון, מזמור כ"ה:

וכאשר נעיין על זה (- על המזמורים האלפביתיים) נראה שיש בכל השירים הללו הנעשים על זה האופן... איזה צד המחסר... והיא על שתי דרכים:

1. מליצת אותן השירים לא תהיה נשגבת כל כך (- כמליצת המזמורים שאינם אלפביתיים)... כי בעת אשר יחשוב (- המשורר) למצוא מאמר המתחיל באות הראוי לבוא עתה כפי הסדר, תתקרר נפשו ותאבד קצת מההתפעלות... כידוע לכל משכיל בדרכי הנפש.

2. לא יחוברו מאמריהם חיבור נאה, אבל יהיה כל אחד בפני עצמו... בלי המשך מה, גם אל המאמר הקודם גם אל שלאחריו. ויש (- שבכל זאת) יחוברו ב או ג או ד, אך כולם - לא יחוברו. הנמשך מזה (- תוצאת דבר זה), שתוכל לחסר מאמר אחד, או איזה מאמרים מן השיר, מבלי שתאבד קצת מן העניין הכולל, ותיפקד אם כן האחדות המקובלת על הנפש... וכן לא ירצה השיר.

הניתוח הספרותי של מזמורים קי"א קי"ב בעיונים אלו יש בו כדי לסתור את דברי בעל הביאור ואת דברי המפרשים החדשים האחרים שהביעו עמדה דומה. וראה מה שכתב מאיר וייס ז"ל על עניין זה במבוא למאמרו "תהילה לדוד - מזמור קמה" (מקראות ככוונתם עמ' 265-264).

כנגד דברי בעל הביאור ודומיו יש לומר כי מעשה האמנות באשר הוא מותנה בריסון ובקבלת משמעת של היוצר, ובלעדי אלו אין יצירה בעלת ערך נוצרת.

[6] בסגנון אחר מתאר גויטיין את הקשר בין שני המזמורים (ראה המצוין בהערה 1 עמ' 166): "מזמורים אלה משלימים זה את זה. מזמור קי"א מספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא, ואילו קי"ב מתנה מידותיו ואושרו של האיש הירא את ה'. החוליה המקשרת את שניהם הוא הפסוק המסיים את מזמור קי"א... פסוק המתאר את יחס האדם לא-לוהיו. בשני מזמורים אלה מקופל אפוא העולם הרוחני בשלמותו, בצד הא-לוהי ובצד האנושי שלו".

[7] רד"ק, שבפירושו השני למילים "חנון ורחום וצדיק" פירשן על האיש הצדיק, כתב: "יהיה פירוש 'חנון ורחום' על האדם שלמד ממדת בוראו".

[8] הפסוק המובא כאן הוא ממזמור קי"א והדבר מעורר שתי תמיהות: ראשית, פסוק זה אינו מוסיף דבר על האמור לפני כן. הרי יסוד הדרשה בספרי הוא בפסוק מספר שמות ל"ד, ו "ה' ה' א-ל רחום וחנון" שהוא גם המקור לפסוק בתהילים. ואם כן, מה מוסיף אפוא הפסוק מתהילים? שנית, מהו "וגו'", הרי המילים "חנון ורחום ה'" הן סוף פסוק ד, ומה שבא בהמשך המזמור אינו עניין לדרשה זו!

לפיכך נראה שהתיבה 'וגומר' רומזת לפסוק המקביל במזמור קי"ב, והציטוט בספרי במלואו צריך להיות: שנאמר "חנון ורחום ה'... חנון ורחום וצדיק". חיזוק להשערה זו הוא שהמשך הדרשה בספרי הוא: "נקרא המקום 'צדיק'... אף אתה היה צדיק". נראה כי דרשה זו נוטלת את הפסוק "חנון ורחום וצדיק" (שמילותיו הראשונות הובאו להוכיח שהאדם צריך ללכת בדרכו של ה' הקרוי בספר שמות ובמזמור קי"א 'רחום וחנון') והופכת את כיוון הלימוד: הדרישה מן האדם להיות צדיק מבוססת אף היא על כך שה' נקרא 'צדיק' (בתהילים י"א, ז ובעוד מקומות במקרא). אם צודקת השערתנו, נמצא שהספרי מבסס את דרשתו בעיקר על השוואת הצלעות הדומות הבאות באות חי"ת במזמורים קי"א-קי"ב.

[9] מקבילות קצרות יותר לספרי נמצאות במכילתא בשלח שירה פרשה ג (עמ' 127 במהדורת הורוביץ-רבין) ובמסכת שבת קלג ע"ב, שתיהן בשמו של אבא שאול.

[10] הכוונה לפסוק ד כולו "זרח בחשך אור לישרים / חנון ורחום וצדיק", שכן פירוש הצלע השנייה על הצדיק מביא לפירוש שגם בצלע הראשונה הצדיק הוא הנושא ו'זרח' הוא פועל יוצא. ראה דברינו על פסוק זה לעיל.

[11] הרמב"ם מונה זאת כמצוות עשה "והלכת בדרכיו" (דברים כ"ח, ט), ומבאר מצווה זו (בעקבות הספרי) בהלכות דעות פרק א הלכה ו. וראה גם מורה הנבוכים חלק א פרק נד.

[12] באותיות ו, ת - לעד; באותיות י, צ - לעולם; באות ס - 'לעד לעולם'.

[13] באותיות ו, צ - לעד; באותיות כ, ל - לעולם.