מזמור קכו (ב) - בשוב ה' את שיבת ציון

  • הרב אלחנן סמט

"בשוב ה' את שיבת ציון" - מזמור קכ"ו (המשך)

ג. המחצית הראשונה של המזמור (המשך)

א

בְּשׁוּב ה'
אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן
הָיִינוּ כְּחֹלְמִים.

ב

(ב) אָז יִמָּלֵא
שְׂחוֹק פִּינוּ
וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה

ג

אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם:
הִגְדִּיל ה'
לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה.

ד

(ג) הִגְדִּיל ה'
לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ
הָיִינוּ שְׂמֵחִים.

1. בית א

במשמעותן של שתי השורות הראשונות של בית זה דנו בהרחבה בסעיף הראשון של עיוננו. נותר לנו אפוא לדון בשורתו השלישית "היינו כחלמים". מהי כוונת הדימוי הזה? איזו תגובה נפשית הוא נועד לבטא ביחס לאירוע ההיסטורי?

בין המפרשים הראשונים רווחים שני פירושים לכך: רד"ק מפרש:

היינו כחולמים - כחלום יעוף יהיה בעינינו צרות הגלות, מרוב השמחה שתהיה לנו בשובנו לארצנו.[1] כן פרשו אדוני אבי ז"ל (- ר' יוסף קמחי).

בדומה פירש אף ר' ישעיה מטראני. אלא שבעוד רד"ק פירש את מזמורנו על הגלות האחרונה, פירש ר' ישעיה את המזמור על גלות בבל, לפיכך פירש את כוונת הדימוי כמתייחס לאורך תקופת הגלות:

היינו כחולמים - כלומר, כמו חלום היה אותו גלות, שלא היה כי אם שבעים שנה.[2]

ראב"ע פירש את הדימוי 'היינו כחולמים' בדרך שונה, ונדמה שזו הדרך הפשוטה והמסתברת:

כן יאמר ישראל בשוב השם שבותו: 'אין אדם רואה בהקיץ הפלא הזה, רק בחלום![3]

פירושו של ראב"ע מסתבר בעינינו מכמה טעמים: ראשית, הגלות לא נזכרה במפורש במזמורנו (ורק ניתן להסיק על קיומה מהניב החוזר במזמורנו 'לשוב שבות'), ואם כן קשה להסב את המילים "היינו כחלמים" ביחס אליה. על פי פירוש ראב"ע אין כאן התייחסות לגלות, אלא המילים הללו מתארות את התגובה הנפשית על 'שוב ה' את שיבת ציון' הנזכרת לפני כן.

שנית, נראה כי כשאדם זוכה לשינוי דרמטי בחייו לטובה, הוא מרוכז בהווה שבו הוא נתון, ואין לבו בשלב זה להערכת העבר.

שלישית, קיימת הקבלה ספרותית-לשונית ברורה בין בית א לבית ד ועליה נעמוד בהמשך עיוננו. אחד הרכיבים בהקבלה זו הוא בשורה השלישית של שני הבתים: "היינו כחלמים" - "היינו שמחים". וכשם שבבית ד ברור שהמילים 'היינו שמחים' מתארות את התגובה הנפשית על המעשה שהגדיל ה' לעשות עמנו, כך גם בבית א מתארות המילים 'היינו כחולמים' את התגובה הנפשית על אותו מעשה עצמו.

תחושת 'החלום' היא תגובתו הנפשית הראשונה של מי שאירע לו מאורע משמח ומפתיע, המשנה את כל מהלך חייו. תחושה זו מבטאת ניתוק נפשי מסוים מן המציאות החדשה, ועדיין אין בה תגובה ממשית לאותו אירוע.

על פי זאת ניתן להסיק כי בית א מתאר את השלב הראשון של השבת ה' את שיבת ציון, מיד לאחר הצהרת כורש, אולי אף כאשר עולי הגולה עדיין לא יצאו מארץ גלותם, אלא אך התכוננו לעשות זאת.

פירושו של ראב"ע למילים 'היינו כחולמים' מתאים לפירוש שמזמורנו מתאר את שוב ה' את שיבת ציון כדבר שאירע, ולא כמשאלת לב לעתיד. שהרי כאשר מצייר האדם בדמיונו את התגשמות משאלתו בעתיד, הוא יכול לראות עצמו בדמיונו שמח על כך (כמתואר בהמשך המחצית הזו, בבתים ב ו-ד) אך ספק אם הוא מעלה על דעתו את תחושת החלום שבה יהא שרוי בעת המהפך במצבו. ואף אם יעלה זאת על דעתו, לשם מה עליו לכלול זאת בתיאורו את העתיד הנחפץ?[4] אולם אם מזמורנו מתאר את האירועים לאחר בואם, יש לו עניין לתאר את ההתפתחות בתגובתם הנפשית של עולי הגולה לאירועים שעברו עליהם, ולשם כך הוא מתחיל בתיאור התגובה הראשית, שהיא עדיין אינה תגובה של ממש. דברים אלו ילכו ויתבררו בהמשך ניתוח המחצית הראשונה של המזמור.

2. בית ב

בבית זה מתוארת תגובה ממשית ראשונה על 'הפלא הזה' של שוב שיבת ציון, ותגובה זו, אף שהיא בפה הנמלא שחוק ובלשון הנמלאת רינה, אינה תגובה מילולית. הפה משמיע קולות שחוק והלשון מרננת, ובכך אנו מביעים את אושרנו בדרך ספונטנית.

תחושת 'היינו כחולמים' פגה לה, ובמקומה באים השחוק והרינה, ובכל זאת עדיין לא נאמרה תגובה מילולית שיש בה תוכן והמשמשת ביטוי למחשבותיהם של הנגאלים.

3. בית ג

סוף סוף אנו נפגשים בתגובה מילולית לפלא הגדול של שוב ה' את שיבת ציון. אך תגובה זו, אבוי, היא תגובתם של הגויים - "אז יאמרו בגוים". דבריהם נאמרים בינם לבין עצמם, לא אל ה' וגם לא אל ישראל, ועל האפשרויות השונות לפרש את כוונתם עמדנו במבוא הקצר לסעיף זה ובהערה 23 שם (בחלקו הראשון של עיוננו).

מדוע לדעת הגוים "הגדיל ה' לעשות עם אלה"? נראה כי התשובה לכך היא בייחודיותו של תהליך השיבה של גולי בבל מגלותם לארץ מולדתם.

עמים רבים הוגלו מארצם בידי מלכי אשור ומלכי בבל במהלך מאתיים השנים שקדמו לכיבוש בבל בידי פרס. אולם עד כמה שידיעתנו מגעת, שום עם מן העמים הללו לא שב אל מולדתו, מלבד היהודים הגולים בבבל.[5] הצהרת כורש הניעה את העלייה לציון שבאה בעקבותיה, אתחידוש ההתיישבות ביהודה תוך קבלת זכויות מדיניות, מוגבלות ככל שהיו, ואת בניין המקדש ושיקום ירושלים וחומותיה. כל אלו מהווים תופעה יחידה במינה בהיסטוריה של העת העתיקה. ואלמלא חידוש שיבת היהודים לארצם בדורות האחרונים, אפשר שהייתה נותרת כזאת עד ימינו.

כיצד התאפשר דבר זה, ומדוע לא אירע לעמים גולים אחרים?

רק צירוף של שלושה גורמים איפשר את חזרתם של גולי יהודה לארצם:

§ שמירת זהותם הלאומית והדתית של הגולים: הם לא התבוללו בקרב עמי הארץ שאליה גלו, וציפו לאפשרות שובם לציון עם שינוי הנסיבות הפוליטיות הבינלאומיות.[6] עמים אחרים שגלו מארצם החלו בתהליך התבוללות, ואף אם לא עשו כן, הם השלימו עם מקומם החדש ולא שאפו לחזור למולדתם.[7]

§ הבבלים לא הושיבו עמים אחרים בארץ יהודה (כפי שעשו האשורים בשומרון), ותקופת הגלות הייתה קצרה דיה כדי שהארץ תישאר בשממתה ובחורבנה, ולא תשאב אליה גויים מן הסביבה.[8] כך יכלו השבים לציון לשוב אל עריהם החרבות ולקוממן מהריסותיהן.[9] לא כך היה המצב בארצות אחרות שיושביהן גלו מהן - הן נתפסו בידי אחרים שהושבו שם בכוונה, או שפלשו אליהן, ושיבת הגולים לא הייתה עוד אפשרית.

§ וכמובן, הגורם הדרמטי ביותר הוא מפלת בבל ועליית האימפריה הפרסית שבראשה עמד מלך כמו כורש. מדיניותו של מלך זה הייתה פייסנית ביחס לכל העמים, אך התוצאות הדרמטיות ביותר של מדיניותו זאת היו במה שנוגע לגולי בבל - ההצהרה המפורסמת שלו היא שהניעה את התהליך הייחודי של שיבת הגולים לציון, של בניין המקדש ושל שיקום חורבות יהודה וירושלים.

אל לה למציאות האפורה והמאכזבת קמעא שנתגלתה בהמשך, לאחר העליות מבבל ליהודה, כפי המתואר בספר עזרא ונחמיה, להאפיל על גדולת האירוע ההיסטורי החד-פעמי הזה. וודאי שבימים הראשונים שלאחר הצהרת כורש, כשההפתעה הייתה כה גדולה, והתקוות הרקיעו שחקים, היו היהודים בבל הולכים כ'חולמים'.

השכנים הגויים של יהודי בבל התפעלו ודאי אף הם מן השינוי המהיר והדרמטי במצבם של הגולים היהודים. א-לוהי ישראל נתגלה כמי שמשדד את מערכות ההיסטוריה, מוריד עמים ומעלה אחרים במקומם, כדי שעמו יוכל לשוב לארצו. נביאי ישראל הודיעו על מפלתה של בבל ועל עלייתה של פרס תחתיה, וראו בכך שינוי היסטורי שתכליתו העיקרית היא שיבת הגולים לציון. אפשר שדברי נבואתם נודעו לא רק ליהודים אלא גם לשכניהם, ואף לולי כן, אין פלא באמירתם של הגויים כי "הגדיל ה' לעשות עם אלה".[10]

4. בית ד

שתי השורות הפותחות את בית ד חוזרות על שתי השורות המסיימות את בית ג, אלא שבבית ג הכילו שורות אלו את ציטוט דברי הגויים, ואילו בבית ד הדוברים הם העולים מן הגולה. לפיכך ההבדל בין שני הבתים הוא בכינוי הגוף: הגויים אומרים "עם אלה" ואילו אנו אומרים "עמנו".

מה פשרה של חזרה זו? התשובה על כך היא שאכן יש כאן חזרה מכוונת של היהודים על דברי הגויים, ועל כן בין שני הבתים נחוצה השלמה כגון 'אכן' או אפילו: "אז יאמרו הגוים: הגדיל ה'... [אף אנו נאמר] הגדיל ה'...". אם כך, הרי שבית ד מכיל את מה שחיפשנו עד עתה בבתים הקודמים ולא מצאנו: תגובה מילולית של עולי הגולה על שוב ה' את שביתם, כזו שיש בה הערכה בעלת תוכן דתי של האירוע שהם כה שמחים עליו.

5. הקשרים בין בתי המחצית הראשונה

הקבלה ניכרת לעין קיימת בין שני הבתים הפנימיים במחצית הראשונה של מזמורנו: "אז ימלא" - "אז יאמרו": שניהם פותחים במילה 'אז' הרומזת לתיאור הזמן שבבית א - "בשוב ה' את שיבת ציון"; בשניהם בא לאחר המילה 'אז' פועל בזמן עתיד, ובשניהם יש לפרשו במשמעות עבר. מבחינת תוכנם, שני הבתים מתרכזים בשתי תגובות על שוב ה' את שיבת ציון: תגובתנו שלנו ותגובת הגוים.

שני הבתים הללו מוקפים בשני הבתים א ו-ד שאף ביניהם ניכרת הקבלה:

בְּשׁוּב ה'

הִגְדִּיל ה'

אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן

לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ

הָיִינוּ כְּחֹלְמִים.

הָיִינוּ שְׂמֵחִים.

בשני הבתים הללו מוזכרת בראש הבית פעולתו של ה' למען עמו: 'העשיה הגדולה' שלו עמנו בבית ד היא היא שובו את שיבת ציון הנזכרת בבית א. שני הבתים הללו חותמים בתיאור בלשון דומה של תגובתנו למעשה שעשה עמנו ה'. בית ד חוזר בעצם על בית א תוך שהוא מעריך את העובדה המצוינת בבית א מבחינת משמעותה "עימנו", ומבטא תגובה מובחנת יותר שלנו מזו המתוארת בבית א.

הקבלה זו בין שתי התגובות מעלה על הדעת את השאלה כיצד הפכה התגובה "היינו כחלמים", המביעה עמדה נפשית מנותקת מעט, לתגובה "היינו שמחים" המביעה רגש ברור ומוגדר היטב. לשון אחר: מהו הדבר שגרם להתפתחותו של בית א עד להופעת צורתו המשוכללת יותר בבית ד?

התשובה על כך מחייבת אותנו לבחון סוג אחר של זיקה בין ארבעת הבתים, זיקה שבה מתקיימת התקדמות מבית לבית עד לשיא המובע בבית ד. לשם כך הבה נבחן את האפשרות לחלק את המחצית הזאת לשני צמדים של בתים א-ב; ג-ד.

הזיקה בין בית ג לבית ד ברורה וניכרת לעין: בשניהם נאמר 'הגדיל ה' לעשות עם...' והדבר מלמד על שוויון בתוכנם של שני הבתים הללו. קשה יותר לגלות זיקה בין בית א לבית ב, ואנו נציין את הזיקה התוכנית ביניהם על דרך השלילה: בשניהם קיימת תגובה שאינה מילולית לשוב ה' את שיבת ציון. מובן שקיימת התקדמות בין "היינו כחלמים" לבין התמלאות הפה והלשון בשחוק ורינה, והתקדמות זו נידונה בדיוננו על שני הבתים הללו לעיל. אך הצד השווה ביניהם בכל זאת הוא שעדיין לא מתוארת בהם תגובה שיש בה תוכן המובע במילים.

בכך נבדל הצמד השני - בתים ג-ד - מזה הראשון. בבתים ג-ד מתוארות שתי תגובות מילוליות המביעות תוכן זהה.[11] ההתקדמות בין בית ג לבית ד היא בשני תחומים: ראשית, בזהות המגיבים, הגויים בבית ג, או 'אנו' בבית ד. מהבדל זה נגזר הבדל נוסף: בעוד שתגובתם המילולית של העמים צוננת, וסתומה מבחינת כוונתה (כפי שאמרנו בראש סעיף ג בחלק הראשון של העיון), הרי תגובתנו שלנו כוללת בתוכה את צמד המילים המשמעותיות "היינו שמחים". תגובת השמחה שלנו כבר תוארה בבית ב באמצעות המילים 'שחוק' ו'רנה'. נמצא שבית ד בנוי משילוב של המוטיבים בבתים ב-ג שלפניו: השמחה הלא-מילולית שתוארה בבית ב נצטרפה אל התגובה המילולית של הגויים בבית ג. וכך נוצר שילוב בין השתים שהוא מכיל יותר מסך הצרוף של שני הגורמים הנבדלים: השמחה הלא מנומקת והלא מילולית של בית ב עולה למדרגה גבוהה יותר בבית ד משום שבו היא נובעת ומלווה את ההצהרה המילולית "הגדיל ה' לעשות עמנו"; ואילו ההצהרה המילולית הסתמית של הגויים בבית ג עולה בדרגה בהישמעה בפינו משום שאנו מביעים מילים אלו בהתרוממות הרוח ובשמחה.

6. המחצית הראשונה - סיכום

ניתוח המחצית הראשונה של המזמור - של כל בית בפני עצמו ושל הקשר בין ארבעת הבתים - מגלה כי בחלק זה של המזמור מתוארת תגובתם המתפתחת של גולי בבל לאירוע ההיסטורי הדרמטי של "שוב ה' את שיבת ציון". התפתחות זו היא תוצאה של התקדמות על ציר הזמן, החל מן ההלם הראשון (והחיובי) שפקד אותם עם בוא הבשורה המשמחת - "היינו כחלמים", ועד לקליטת הרושם של תגובת הגויים, והאינטגרציה שעשו היהודים בין רושם זה לבין שמחתם הספונטנית הקודמת. וכך נוצרת התקדמות מבית לבית, מתגובה לתגובה, הן במישור הנפשי-הפסיכולוגי והן במישור ההכרתי-השכלי, עד לתגובה ברמה הגבוהה ביותר בבית ד: זוהי תגובה מילולית שיש בה הכרה דתית של מעשה ה' הגדול, המלֻווה בשמחה, ושתי אלה מבטאות הודיה לה'.

כאן עלינו לעמוד על הקושי המתבלט בשייכותו של בית ג לנושא המחצית הראשונה של המזמור: מה לתגובתם של הגויים בתוך תיאור תגובתם המתפתחת של היהודים על אירוע היסטורי הנוגע להם?

את התשובה על כך נותן המזמור עצמו: חזרת היהודים בבית ד על דברי הגויים בבית ג (תוך הסבת כינוי הגוף לעצמם), מלמדת שרק שמיעת דבריהם של הגויים הביאה את היהודים לתגובה ולהכרה המתבטאות בבית ד. הכיצד?

במצבים שבהם עובר עם שינויים היסטוריים דרמטיים הנוגעים לאושיות קיומו, הוא זקוק לעתים לפרספקטיבה חיצונית אובייקטיבית שתסייע בידו להגדיר נכונה את התהליך ההיסטורי ולהגיב עליו כראוי. אין בעל הנס מכיר בנסו,[12] משום שהוא קרוב מדי ונוגע בדבר. ועוד: ההכרה בגדולת מעשה ה' עם ישראל נובעת מייחודו ההיסטורי של מעשה גאולתם, מה שלא אירע לשום אומה ולשון.[13] על ייחודיותו של מעשה זה ראויים להעיד דווקא הגויים. דבריהם נותנים לנו קנה מידה אובייקטיבי להבין את משמעות המעשה הבלתי רגיל הזה, ועל כן אנו חוזרים על דבריהם במילים שלנו ומבטאים את שמחתנו על מעשה ה'.

מהי משמעות הניתוח הזה של המחצית הראשונה של המזמור ביחס לשאלה שהצגנו בתחילת העיון, האם המזמור מתאר את מה שכבר היה, או משקף משאלת לב למה שעוד לא היה? התשובה ברורה: תיאור תגובה מתפתחת כמו במזמורנו חייב לבטא התנסות ממשית. רק מי שעבר בפועל תהליך נפשי והכרתי כזה המתואר במזמורנו יכול לתארו על כל שלביו. לעומת זאת, מי שמצייר בדמיונו את העתיד המזהיר המצפה לעם כאשר ישוב ה' את שיבתו, לא רק שאינו מסוגל לשער ולתאר את התהליך הפסיכולוגי המורכב הזה, אלא שגם אין לו כל סיבה לתארו כך. הלה הרי מעוניין רק 'בשורה התחתונה' של התהליך, בשמחה ובהודיה על מעשה ה' הגדול שיעשה עמנו (כלומר היה מסתפק בבית ד).[14]

הניתוח הספרותי שהצענו מחזק אפוא את מה שאף הניתוח הלשוני נוטה אליו: שאת הפעלים "היינו" בבית א ובבית ד יש לפרש כמשמעם - בזמן עבר, ואף את הצרופים "אז ימלא" ו"אז יאמרו" יש לפרש בזמן עבר, על אף שהפעלים שבהם הם בזמן עתיד.[15]

ועוד יש להסיק מן הניתוח הספרותי שהצענו למחצית הראשונה של המזמור, כי זמנן של התגובות השונות המתוארות בה הוא מיד לאחר הצהרת כורש, ואולי אף עדיין על אדמת בבל ולפני המימוש בפועל של הצהרת כורש בעלייה הראשונה לארץ יהודה. ואם כך, אפשר שהגויים הנזכרים בבית ג הם הבבלים שכני ישראל שלקרבם גלו. מסקנה זו יש בה כדי לענות על שאלותיהם של המפרשים החדשים ביחס להתאמה בין מזמורנו לבין תיאור העלייה לארץ בספר עזרא ונחמיה.[16]

ד. המחצית השנייה של המזמור

ה

(ד) שׁוּבָה ה'
אֶת שבותנו (שְׁבִיתֵנוּ)
כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב.

ו

(ה) הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה
בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.

ז

(ו) הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה
נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע.

ח

בֹּא יָבֹא בְרִנָּה
נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו.

המחצית השנייה של מזמורנו כוללת אף היא, כמו המחצית הראשונה, ארבעה בתים זעירים. מחצית זו נחלקת לשני חלקים בלתי שווים: בית ה מכיל בקשה של ישראל אל ה': "שובה ה' את שביתנו...". הדוברים בבית זה בגוף ראשון רבים הם אותם דוברים כמו בבתים א, ב ו-ד. הקשר הסגנוני בין בית ה לבין פתיחת המחצית הראשונה של המזמור ניכר לעיין: "בשוב ה' את שיבת ציון" - "שובה ה' את שביתנו". הצירוף 'לשוב שבות' (בגיוונים שונים) הוא שמחבר בין הפתיחות של שתי המחציות.

אלא שקשר זה מעורר שאלה חמורה, שאותה כבר הבאנו בסוף סעיף ב בלשונו של פרופ' יחזקאל קויפמן: "לפי פס' א כבר הייתה שיבת השבות, ולפי פסוק ה שיבת השבות רק עתידה להיות!". הוא רואה בכך "סתירה שאין ליישבה".

החלק השני של המחצית השנייה כולל את בתים ו-ח. שלושה בתים אלו עוסקים בנושא אחד: צערו של הזורע, הנובע מדאגתו להצלחת מעשהו, ושמחתו של הקוצר והאוסף את יבולו.

בתים אלו אינם נראים כהמשך לבית ה שבראש המחצית, ובעצם הם נראים זרים לנושא המזמור כולו. איזו שייכות ישנה בין האופי ההיסטורי של מזמורנו עד לבית ה, כפי שפירשנו את מזמורנו עד עתה, לבין האופי החקלאי של בתים ו-ח?[17] בית ו ובתים ז-ח, המפתחים את הנאמר בו, נראים כפתגמי חכמה שנועדו להדריך את האדם בחיי המעשה. מקומם המתאים הוא לכאורה בספר משלי או בספר קהלת.[18]

האם יש מכנה משותף לשני חלקי המחצית השנייה הללו? האם מבטאת המחצית השנייה רעיון מגובש אחד, כשם שהראינו במחצית הראשונה? כדי לענות על שאלות אלו, נדון בכל חלק של המחצית הזו בנפרד.

1. בית ה

את משמעות הצירוף 'שובה... את שביתנו' כבר ביארנו בסעיף א של עיוננו. אולם מדוע מופיע צירוף זה כבקשה מאת ה' , לאחר שכבר נאמר בראש מזמורנו כי "בשוב ה' את שיבת ציון, היינו כחלמים"? התשובה על כך תלויה במידה רבה בשורה החותמת את בית ה: "כאפיקים בנגב". מילים אלו הן חידושו של בית ה בהשוואה לבית א, והן מכילות דימוי שבו מעוצב טיבה של בקשתנו מאת ה' על שיבת שבותנו - מה אופיה של שיבת שבות זו שאנו מבקשים עליה.

בטרם נבאר דימוי זה, נשוב על דברים שכתבנו בעיון למזמור קכ"ח (סעיף ו) בעניין תפקיד הדימוי בשירה בכלל ובשירה המקראית בפרט. הדימוי מעלה בעיני רוחו של הקורא תמונה חיה ומוכרת, ותמונה זו משליכה על המתדמה תכונות אחדות שלה. בכך נוצרת אמירה רבת פנים ומגוונת ללא אומר ודברים. מחמת זאת משמש הדימוי כאחד האמצעים האמנותיים החשובים בשירה: באמצעותו ניתן להביע תוכן רב במילים מועטות - שזו תכונתה העיקרית של השירה, ובאמצעותו מעורר השיר את דמיונו של הקורא ואת פרשנותו, והופך אותו בכך לשותף פעיל במעשה היצירה של השיר - בהוצאתו מן הכוח אל הפועל.

אלא שתנאי יש בדבר, והוא שהתמונה שמציב השיר לפני הקורא אכן מוכרת לו. ואין די בהיכרות שטחית, אלא היכרות זו צריכה להיות קרובה עד להכרה של פרטי התמונה ושל ההקשר שממנו נלקחה.

תנאי זה מהווה לעתים מחסום בפני הקורא המודרני, המונע ממנו את ההבנה של דברי שירה מדורות קדמונים. דרכי החיים של האדם המודרני, הנופים שהוא רגיל אליהם ומשלח ידו שונים מאד מאלו של האדם בתקופת המקרא. לפיכך חלק מן הדימויים בשירה המקראית אינם מוכרים לו כלל, או על כל פנים אינם מוכרים מספיק, ובכך נפגם במידת מה היתרון שמעניק הדימוי לקורא השיר, ונפגמת הבנת השיר.

כאן באים לעזרתו דברי הפרשן, המכיר את הדימוי מנסיונו, והלה מחיה את הדימוי לעיני הקורא, ומבהיר לו את ההשלכות השונות האפשריות מן הדימוי על המתדמה.

ובכן, מה כוונת הדימוי "כאפיקים בנגב"? 'אפיק' במקרא הוא ערוץ המשמש לזרימת מים בתוכו ('ואדי' בערבית), ו'הנגב' הוא האזור הדרומי והמדברי של ארץ ישראל מדרום לבאר-שבע שבו מועטים המשקעים. אך כוונת הדימוי עדיין אינה מובנת, אף לאחר ביאור כל מילה שלו.

את כוונת הדימוי במקומנו הבהיר באריכות יוסף ברסלבי במאמר שהקדיש למזמורנו - 'כאפיקים בנגב - תהילים קכ"ו והשטפונות בנגב', בספרו 'הידעת את הארץ'.[19]

הנה מקצת דבריו (את חלוקת דבריו ואת הכותרות לכל חלק עשינו אנו).[20]

1. הפירוש המקובל והקשיים שהוא מעורר

מבחינה גיאוגרפית מעניינת אותנו בעיקר התפילה "שובה ה' את שבותנו כאפיקים בנגב", ומאליה מתעוררת השאלה: היש מקום לבאר תפילה זו לאור הסתכלותנו הבלתי-אמצעית בטבע ארצנו, כאשר נבאר את רוב ציורי המקרא, את משליו ואת השאלותיו?

רש"י מפרש "כאפיקים בנגב": "כאפיקי מים בארץ יבשה, שמלחלחין אותה - כך נהיה מרטיבין בשובך את שבותנו". הרד"ק סבור כי "נגב הוא ארץ יבשה, כמו 'ארץ הנגב נתתני' (שופטים א', ט"ו). והיא עצמה צמאה למים, ואם יעברו בה אפיקי מים יהיה חידוש גדול וטובה גדולה, כך תשובת גלותנו: דומה הגלות לנגב והישועה לאפיקי מים". וכן אבן-עזרא: "המשיל הגלות לנגב, שאין שם מים, והישועה כאפיקי מים". ברוח זו בקירוב מפרשים גם כמה וכמה מן המפרשים החדשים... כל הפירושים האלה ודומיהם יהיו הולמים יפה את הכתוב אם המשל "כאפיקים בנגב" שאול מנחלים יבשים המתמלאים מים רק בחורף, והם מצמיחים אז דשא ומרעה למכביר... ואם התפילה מוסבה על פריחה כללית של שיבת ציון; אולם הפירושים לא יהיו הולמים את הכתוב אם נאמר כי המשל הגיאוגרפי שאול מארץ הנגב, המשתרעת מדרום לבאר-שבע, ואם נניח כי התפילה עצמה מכוונת לגאולתם של פזורי ישראל מן הגולה.[21]

בארץ הנגב אין האפיקים יכולים לשמש סמל מעודד גם בחורף. על פי הרוב עשויים ערוציהם אבני גויל, סחף וחול. זרמי המים העצומים, העוברים בהם לפעמים, נדירים ובעיקר קצרי ימים ושעות. הנחלים בנגב אינם שבים לאיתנם בחורף, אף לא מתמלאים מים, ואינם מתכסים בצמחיה עשירה, העלולה לשמש סמל לפריחה ולעידוד...

אם נכונה הנחתנו, כי הפרק קכ"ו נכתב... מתוך שוועה לעליה המונית רחבה ומקיפה לארץ האבות ברוחו של הנביא זכריה[22] הרי עלינו לבקש אחר משל עז יותר מאשר תחייתם של האפיקים בארץ נגובה בימות הקיץ, ועל אחת כמה מתחייתם של האפיקים בארץ הנגב.

2. תופעת השטפונות הפתאומיים באפיקי הנגב וסיבותיה

כאמור, דלה ארץ הנגב בגשמיה, אולם יש אשר יפקדו גם אותה גשמי זעף. לדברי ד. אשבל[23] נגרמים גשמי הזעף בחצי האי סיני ובנגב על ידי התנגשויות של אויר חם ולח, הזורם ובא מצד דרום, עם אויר קר וכבד, המגיח ובא מצד צפון. "שטח פגישתם של שני מיני אויר אלה הוא מקום התהוותן של סערות ברקים קשות ביותר, והן הגורמות לשטפונות גם בנגב. סערות ברקים אלו מצטיינות בפתאומיותן ובהתפרקויות החשמל הכבירות הנוצרות בהן, וכן בזרמי מים עצומים היורדים על פני שטחים מצומצמים"...

נקל לשער, כי גשמי זעף הופכים את אפיקי הנגב היבשים והחרבים לזרמים חזקים ועצומים; ואכן, הנגב מצטיין בשטפונות עזים ביותר...

ברם, עצמת השטפונות באפיקי הנגב ובעמק חופו אינה תלויה בכמות הגשמים היורדים על לב הנגב ומערבו בלבד. פעמים יורדים על סביבה מסוימת בנגב גשמים מועטים, ואילו השטפונות באפיקים של אותה סביבה עצומים, ופעמים מרובים הגשמים מאד ואילו הזרמים עצמם קטנים וקצרי שעות ביותר... עצמתם של השטפונות תלויה יותר בהיקפו של השטח הגשום מאשר בכמות הגשמים. מרבית השטפונות באים מהרי הנגב המזרחיים הרחוקים, על כן גדול ונרחב הוא אגן הניקוז של אפיקי הנגב וזרמי המים בהם לפעמים כבירים ועצומים.

החזיון המפתיע ביותר בנגב הוא השטפון ללא גשם... הנה החליקו עננים מעל רמת הנגב ולא הורידו אף טיפת גשם אחת. העננים נישאו מזרחה והשמים טהרו, אולם אי שם הרחק בהרים ניתכים גשמים עזים; המים מתגלגלים מכל צד אל אפיקי הנגב, הם גוברים, גואים ומתעצמים ללא הפוגות, וסופם שהם פורצים בכוחות איתנים אל עבר רמת הנגב מערבה ומדהימים את האדם, אשר לא ראה כל גשם באותו יום...

השטפון חזיון שכיח הוא בארצנו הקטנה הבנויה הרים ובקעות, אולם רק בארץ נגובה ומדברית למחצה כארץ הנגב עלולים זרמים כבירים להפתיע את האדם הפתעה רבה ביותר ולהיחרת בזכרונו. ואכן, יש שהשטפונות בנגב נחרתים בזכרונם של הבדוים חריתה עמוקה כל כך - אומרים ווליי ולורנס - עד שהם מונים על פיהם שנים ו"תאריכים" למאורעות שונים אחרים...

ובכן, במה מסייעים דבריו של ברסלבי, המחייה את הדימוי "כאפיקים בנגב", כדי לענות על שאלת הסתירה בין התיאור במחצית הראשונה של המזמור לבין התפילה המופיעה בראש מחציתו השנייה?

בחלקו הראשון של מאמרו מטפל ברסלבי ביישובה של סתירה זו, בלא קשר לביאורו לדימוי "כאפיקים בנגב". הנה עיקר דבריו:[24]

עלינו תחילה לברר לעצמנו את גורלה המדיני והכלכלי של שיבת ציון לאחר הכרזתו של כורש מלך פרס.

בשנת 538 לפני הספירה שם כורש מלך פרס קץ לממלכת בבל. לפזורי הגולה באה שעת פדות וגאולה בלתי צפויה מראש: המלך המנצח את "בת בבל השדודה" מעביר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמור: "כה אמר כרש מלך פרס, כל ממלכות הארץ נתן לי ה' א-להי השמים, והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו יהי א-להיו עמו ויעל לירושלם אשר ביהודה ויבן את בית ה' א-להי ישראל, הוא הא-להים אשר בירושלם" (עזרא א', א-ג). טובי העם אינם מאמינים למשמע אזנם והם כחולמים, הרינה והשמחה מתפשטות בכל תפוצות הגולה והעם מתעורר לשוב אל מכורתו. ברם, למעשה נענים לצו השעה ההיסטורית חלקים לא גדולים מן העם, רק "כל העיר הא-להים את רוחו לעלות לבנות את בית ה' אשר בירושלים". מספר העולים מגיע בסך הכל לארבעים ושלושה אלף נפש (שם, ב' סד-סה: נחמיה ז', סו-סז)... השבים לציון, יחד עם שארית הפליטה בארץ יהודה ובנימין החרבה והמדולדלת, מוקפים אויבים וצרים מסביב. ביחוד קשה עליהם, וודאי, העמידה בפני האדומים שחדרו מדרום והתפשטו עד מצפון לחברון ובפני צאצאי הפלשתים שחדרו ממערב. מיעוט העליה ועמידתה הרופפת בקרב השכנים העוינים מסביב אינם יכולים להניח את דעתם של דורשי תחיית העם בארץ אבות, והם משוועים לכינוס מוגבר של פזורי ישראל מתפוצות הגולה. הנביא זכריה, המתנבא כ-20 שנה לאחר הכרזת כורש, עדיין קורא לעם בגולה: "הוי הוי ונסו מארץ צפון נאום ה', כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם נאם ה', הוי ציון המלטי, יושבת בת בבל" (זכריה ב', י-יא) - אין זאת, כי העליה במשך עשרים השנה מאז הכרזת כורש לא הקיפה המונים רבים. דאבת לבו של הנביא על עמו המפוזר בגולה משתקפת יפה גם בדברי הנחמה: "הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש, והבאתי אותם ושכנו בתוך ירושלם והיו לי לעם ואני אהיה להם לא-להים באמת ובצדקה" (שם, ח', ז):...

מצבה של שיבת ציון מבחינה מדינית היה אז קשה ביותר. העם ציפה לליכוד ולחיזוק על ידי עליות נוספות והמוניות, כי רק בריכוז מכסימאלי של פזורי ישראל ברחבי ארצו יכול היה לחדש את ימיו הלאומיים כקדם.

המפרשים, המייחסים את חיבורו של תהלים פרק קכ"ו לימי שיבת ציון, צודקים בהנחתם, שכן רק אם נקבע את זמנו של המזמור בעשרות השנים הראשונות לאחר הכרזתו של כורש מלך פרס יתיישבו ניגודי הזמנים בכל ששת פסוקיו: בעשרות השנים הראשונות לשיבת ציון יכול היה כל משורר לדבר על שיבת העם לארצו בלשון של עבר, ולהביע תפילה, דברי עידוד ונחמה בלשון של צווי ועתיד.

במחציתו הראשונה של הפרק קכ"ו מתאר המשורר את שיבתו החגיגית של העם אל ארצו, ואילו במחציתו השניה הוא מתפלל על העם, מנחמו ומעודדו. ברם, עצם התפילה והעידוד מעידים כי גורלה של שיבת ציון בזמנו של המשורר היה טעון שיפור ורחמי שמים. לדעתי מרמזים דברי התפילה והעידוד על המצב המדיני והכלכלי הקשה של שבי ציון בתקופה הנדונה. רוב המפרשים מבקשים בתפילה "שובה ה' את שבותנו כאפיקים בנגב" בקשה מופשטת על הצלחתה הכללית של שיבת ציון... ואילו לי נראה, כי התפלה האמורה מוסבה על פזורי הגולה, אשר טרם נגאלו. המשורר מבקש על שיבת ציון המצומצמת בזמנו כי תגבר ותהיה משולה ל"אפיקים בנגב".

ועתה נשלים את הדיון במשמעותו של הדימוי "כאפיקים בנגב", ונראה כיצד קושר ברסלבי בין ביאורו לתפילה שבראש המחצית השנייה של מזמורנו לבין הדימוי הכלול בתפילה זו:

אם נשוב עתה אל תפילתו של משורר תהלים פרק קכ"ו "שובה ה' את שבותנו כאפיקים בנגב" ונשאל אל עצמנו מה משל שאל המשורר ומה בקשה ביקש בתפילתו הרי עלינו לאמר: המשורר ידע יפה את האפיקים בנגב, ההופכים בחורף זרמים חזקים ועצומים. קיבוץ הגלויות המועט לא הניח את דעתו, וגם הוא, כנביא זכריה, שיווע לעליית המונים רבים מכל התפוצות, על כן: "שובה ה' את שבותנו כאפיקים בנגב" - השיבה את שבותנו בזרמים חזקים, עצומים ובלתי צפויים מראש, כזרמי המים הגדולים והעצומים, הפוקדים לפרקים את האפקים בנגב! על העם השב לציון לעבור שטחי מדבר בדרכו, יהיו המוניו משולים לאפיקי הנגב המושכים פתאם מים רבים עוברים.[25]

הבה נשוב אל שאלתו של קויפמן שהובאה בסוף סעיף ב של עיון זה: "בין פסוקים א-ג ובין פסוקים ד-ו יש... סתירה שאין ליישבה: לפי פסוק א כבר הייתה שיבת השבות, ולפי פסוק ד שיבת השבות רק עתידה להיות. אין להניח שאותו הביטוי מסמן במקראות סמוכים שני דברים שונים".

ובכן, אין אלו שני דברים שונים, אלא אותו דבר עצמו מפרספקטיבה שונה, שנובעת מפער הזמן בין שתי מחציותיו של המזמור. המחצית הראשונה מתארת את התגובות להצהרת כורש ואולי אף לראשית העליה לארץ (כדעת ברסלבי), ואילו המחצית השנייה מבטאת את הרגשת האכזבה שהשתלטה על הלבבות לאחר זמן, כאשר בא שלב ההתפכחות מתחושת החלום בשיבה הראשונה, כאשר התברר מה דל מצבם של העולים, עד מה מועטים הם ועד כמה נותר רוב העם בגלות.

דווקא כדי לבטא את ההתפכחות הכואבת הזאת, משתמש המשורר באותן מילים שבהן פתח את המזמור והופכן לתפילה על העתיד: "שובה ה' את שביתנו" - אך לא כשם שהייתה שיבת שביתנו עד עתה, בטפטוף של עולים מעטים, אלא "כאפיקים בנגב" - בנחשול עצום של עולים, שישנה לחלוטין את מצבה הרופף של שיבת ציון באותה שעה.

2. בתים ו-ז-ח

שלושה בתים אלו מהווים חטיבה אחת, כפי שניכר כבר במבט ראשון. בית ו נראה כמשל חכמה, והוא בנוי בהקבלה כיאסטית ניגודית כדלהלן:

הַזֹּרְעִים

בְּדִמְעָה

בְּרִנָּה

יִקְצֹרוּ

ההקבלה הכיאסטית יוצרת הדגשה על המילה "ברנה", שהיא החידוש שמבליט בית זה.[26]

בית ז מהווה הרחבה של השורה הראשונה בבית ו - "הזרעים בדמעה", כשהוא מתאר את מעשה הזריעה המלווה בבכי בדרך דרמטית. בין שני המקומות הללו מתקיימת הקבלה כיאסטית נרדפת כדלהלן:

הַזֹּרְעִים

בְּדִמְעָה

הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה

נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ[27] הַזָּרַע.

בבית ז יוצרת ההקבלה הכיאסטית הדגשה של בכיו של הזורע, בכך שהיא מקדימה את תיאור הבכי לתיאור הזריעה. ועוד: בבית ז אין מדובר ב'דמעה' בלבד אלא בבכי ממשי ומתמשך "הלך ילך ובכה".

בית ח מהווה הרחבה של השורה השנייה בבית ו - "ברנה יקצרו". בבית זה אין מדובר ברינת הקוצר, אלא ברינתו של נושא האלומות, שהוא שלב מתקדם יותר מן הקציר, ומסתבר שרינתו גדולה יותר. המעבר מפעולת הקציר לנשיאת האלומות, מחייב להחליף את המילים "הלוך ילך" שבבית ז במילים "בא יבא" בבית ח.[28] כך נוצרת הקבלה ניגודית וישרה בין בתים ז-ח כדלהלן:

הָלוֹךְ יֵלֵךְ

וּבָכֹה

נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע.

בֹּא יָבֹא

בְרִנָּה

נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו.[29]

כנגד טענתנו שבתים ז-ח מרחיבים את האמור בבית ו ניתן לשאול: מדוע בתים אלו מדברים ביחיד, בעוד בית ו מדבר על רבים? התשובה על כך היא שהמעבר מלשון רבים ללשון יחיד הוא שמאפשר יצירת תמונה מוחשית של מה שנאמר בבית ו בהכללה חוכמתית. בתים ז-ח אינם מהווים עוד פתגם חכמה כמו בית ו המשמש להם בסיס, אלא הם מציגים שתי תמונות מוחשיות ודרמטיות. אולם לשם איזו מטרה?

כדי לעמוד על שייכותם של בתים ו-ח למזמור כולו, ובייחוד למחציתו השנייה, נשוב אל דברי ברסלבי במאמרו על מזמורנו:[30]

גורלה של שיבת ציון בימים ההם היה קשה גם מבחינת כלכלית: שבי הגולה באו זה עתה מארצות הפרת והחדקל אל ארץ יהודה ובנימין ההרריות והטרשיות, ועליהם היה להסתגל לתנאי האקלים והקרקע החדשים והקשים. קרוב לוודאי, כי עשרות השנים הראשונות להתערותם היו בחלקן שנות בצורת קשות, שהכבידו עוד יותר על תהליך ההסתגלות. למעשה גרמה ההאבקות עם תנאי ההתאחזות בארץ להזנחת בנין בית המקדש, שלשמו הצהיר כורש את הצהרתו. בשנת 518 לפני ספה"נ, היינו כ-20 שנה לאחר הכרזתו החגיגית של כורש, רואה הנביא חגי בן זמנו של הנביא זכריה, בבצרות הפוקדות את הארץ את ענשו של העם המפגר בהקמת הבית החרב: "יען ביתי אשר הוא חרב - קורא הנביא - ואתם רצים איש לביתו, על כן עליכם כלאו שמים מטל והארץ כלאה יבולה. ואקרא חרב על הארץ ועל ההרים ועל הדגן ועל התירוש ועל היצהר ועל אשר תוציא האדמה ועל האדם ועל הבהמה ועל כל יגיע כפים" (חגי א', י-יא). הנביא מתרה בעם ואומר, כי כל עוד לא נבנה היכל ה' תשלוט המארה במעשה ידיו, ורק למן היום אשר היכל ה' יעמוד על מכונו תפקדנו הברכה: "ועתה שימו נא לבבכם, מן היום הזה ומעלה, מטרם שום אבן אל אבן בהיכל ה', מהיותם בא אל ערמת עשרים והיתה עשרה, בא אל היקב לחשף חמשים פורה והיתה עשרים. הכיתי אתכם בשדפון ובירקון ובברד את כל מעשה ידיכם... שימו נא לבבכם! מן היום הזה ומעלה... למן היום אשר יסד היכל ה'... מן היום הזה אברך" (שם, ב', טו-יט)... גם הנביא זכריה מנחם את העם: "הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם והנחלתי את שארית העם הזה את כל אלה... תחזקנה ידיכם" (זכריה ח', יב)... אין זאת, כי בעשרות השנים הראשונות לשיבת ציון היו הבצרות תכופות וקשות ביותר.

על בסיס תיאור זה של הקשיים הכלכליים שבהם היו נתונים השבים לציון מחמת בצרות ומחמת פגעי הטבע האחרים, מוסיף ברסלבי:

אשר לדברי הנחמה בשני הפסוקים האחרונים של המזמור, הנה משתקף בהם ודאי גורלם החקלאי העגום של שבי ציון בתקופת הבצרות שלאחר הכרזת כורש. בתקופה זו זרעו שבי ציון לא אחת את זרעם בדמעה, ולא נושא משך זרע אחד הלך הלוך ובכה לאורך תלמי שדותיו ההרריים. אכן, רק בתקופת בצרות כתקופתם של הנביאים חגי וזכריה, ורק בשנים קשות של הסתגלות לתנאי החקלאות בהרי יהודה ובנימין כבעשרות השנים הראשונות של שיבת ציון, יכולים היו להיכתב דברי העידוד והנחמה הנפלאים "הזורעים בדמעה ברנה יקצרו, הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע, בא יבא ברנה נשא אלמתיו".

ברסלבי רואה בבתים ו-ח דברי עידוד ונחמה, אך נראה שעדיף לראותם, כהמשך לבית ה, כמשאלה ובקשה: הלוואי יתקיים בנו אותו משל חכמה "הזורעים בדמעה ברנה יקצרו". הנה נתקיים בכל אחד מעמנו "הלך ילך ובכה...", יתקיים נא בנו גם ההמשך "בא יבא ברנה...".

נמצא שהמחצית השנייה של מזמורנו משקפת מציאות היסטורית אחת: זו שהתבררה לעולים מן הגלות זמן לא רב אחר עלייתם, כי הם עומדים בפני בעיות חמורות בכמה תחומים. המציאות העכורה מכאיבה במיוחד כשהיא באה כהמשך להתרוממות הרוח ולתחושת החלום שאפיינו את ראשיתו של התהליך ההיסטורי. לפיכך מכילה המחצית השנייה תפילה לה' ומשאלת לב לפתרון שתי הבעיות המרכזיות שבפניהן עמדו העולים: 1) כנגד מיעוט העולים והישארות רוב העם בגלות באה התפילה "שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב". עלייה גדולה היה בה כדי לפתור את המצוקה הביטחונית והיישובית אל מול העמים העוינים המקיפים את שבי ציון. 2) כנגד הקושי הכלכלי שנבע מבצורות ומפגעי טבע אחרים, באה המשאלה בבתים הבאים. שבי ציון מתפללים כי סופו של הקושי הרב שיש להם בזריעת אדמתם יהיה, כאמור במשל החכמה, ברינת הקציר. אז תהא רינתו של נושא אלומותיו נושקת לרינה שמלאה את לשוננו "בשוב ה' את שיבת ציון".

ה. חתימה

בראש עיוננו כתבנו כי בתודעתנו קשור מזמור קכ"ו למזמור קל"ז, ונתפס כבן זוגו הניגודי. העיון במזמור קכ"ו אכן מצדיק תודעה זו: שני המזמורים הללו משקפים שני קצוות הפוכים של תקופה היסטורית אחת - של גלות בבל. בשניהם אין מתוארת מציאות סטטית הנוגעת ברגע היסטורי אחד, אלא מציאות היסטורית מתמשכת שחלים במהלכה שינויים, ובהתאמה לכך משתנה גם אופיה של התגובה האנושית המוצאת את ביטויה בשני השירים.

מזמור קל"ז פותח במשבר המפגש הראשון עם הגלות - "שם ישבנו גם בכינו...", אך ממשיך בהסתגלות למצב החדש ובנורמליזציה של החיים בגלות, ובדרכו של כל אחד ואחד מן הגולים לשמר את זיכרון ירושלים גם בעת שמחתו.

מזמור קכ"ו פותח במפגש הראשון עם בשורת הפדות מן הגלות "בשוב ה' את שיבת ציון" - מפגש הכרוך בשחוק, רנה ושמחה, אך ממשיך בהתפכחות הכואבת, שבאה לאחר מכן עם ההתיישבות בציון והקשיים העצומים שנתגלו לפני השבים בהיאחזותם בארץ - התפכחות המלווה בתפילה ובהתחזקות.

שני המזמורים פותחים בלשון רבים, כאשר הם מבטאים את החוויה הקולקטיבית של העם כולו בעת שפוקדים אותו שינויים היסטוריים מרחיקי לכת, אך בהמשך הם עוברים ללשון יחיד, ובכך הם מבטאים את הפער בין המאורע ההיסטורי כפי שהוא מורגש ברמה הלאומית, לבין חיי הפרט ולבטיו שאינם עולים בקנה אחד עם אותה תחושה לאומית. פער זה מבטא גם פער זמן, שבו חלו שינויים במציאות ההיסטורית, עד שניתן לומר שתחושתו האישית כל פרט בעם משקפת את המצב החדש שבו נתון העם כולו.

מזמור קכ"ו מביע את התחושות ואת התגובות הנפשיות של ישראל למאורעות היסטוריים בני זמנם ובני מקומם, אך הוא גם מבטא אמת כללית היפה למצבים דומים בכל דור ודור. בכל חלום שמתגשם במציאות, כלולים במעבר הזה משבר והתפכחות. המציאות הנפרטת לפרוטותיה, לעולם היא דלה ומאכזבת בהשוואה לציפייה בת שעת החלום והחזון. ואשרי מי שגם בשלב ההתפכחות, שלעתים היא מרה, אינו שוכח ואינו זונח את החלום שהביאו עד כה, ואינו מתייאש מן האפשרות שהמציאות העכשווית, על כל חסרונותיה, תשמש גשר להתגשמותו המלאה של החזון בעתיד קרוב או רחוק. הדרכה זו יש ללמוד ממזמורנו, כמו גם מנבואותיהם של חגי וזכריה בני אותו דור. אל המיואשים מבין השבים לציון קורא הנביא זכריה (ח', ט) "תחזקנה ידיכם", והוא מוכיחם ואומר להם (ד', י) "כי מי בז ליום קטנות". ימי הקטנות של שיבת ציון, עם כל עליבותם, הפכו לנדבך חיוני לימים שבאו אחריהם, ושבהם ישבו יהודים רבים מאד בכל מרחבי ארץ ישראל מתוך עצמאות מדינית, כשבית המקדש ועבודת הא-לוהים במרכז חייהם. כך נתגשמה הבטחת הנביא חגי לבני דורו המאוכזבים:

מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר, אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן
וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה? הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם!
וְעַתָּה, חֲזַק זְרֻבָּבֶל נְאֻם ה' וַחֲזַק יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל
וַחֲזַק כָּל עַם הָאָרֶץ נְאֻם ה' וַעֲשׂוּ, כִּי אֲנִי אִתְּכֶם...
גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְ-בָאוֹת
וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם, נְאֻם ה' צְ-בָאוֹת.[31] (ב', ג-ט)



[1] רד"ק, כרוב הפרשנים הראשונים, פירש את המחצית הראשונה של מזמורנו כתיאור עתידי של שיבת שבותם של הגולים, ולא כפי שאנו מפרשים מחצית זו, כתיאור אירוע שכבר התרחש. אף המאירי בפירושו הראשון פירש כרד"ק.

[2] נראה שבדרך דומה נתפרש הפסוק באגדה הידועה אודות חוני המעגל במסכת תענית כג ע"א: "כל ימיו של אותו צדיק (- חוני) היה מצטער על מקרא זה 'שיר המעלות... היינו כחולמים'. אמר: מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא? (- האם יש מי שישן שבעים שנה בחלום?)".

[3] פירוש זה הובא כפירוש שני בדברי רד"ק ובדברי המאירי. המאירי מביא פירוש נוסף: "יש לפרשו על שלא נתייאש מן הגאולה, אבל דעתנו ולבנו עליה תמיד. ואמר, שבעודנו בגלות אנחנו כחולמים עניין הגאולה, כלומר שלבנו ודעתנו עליה, עד שמרוב השתקע דמיוננו עליה, אנו חולמים עניינה". וראה פירוש דומה שכתב המלבי"ם ואשר הובא בחלקו הראשון של עיוננו, הערה 18.

באחת הגרסאות של התרגום הארמי למזמורנו מצוי פירוש שונה מהותית מכל שאר הפירושים שהבאנו: "היינו כחולמים - נהוי דמיין היך מרעייא דאיתסיו" - נהיה דומים כמי שנתרפאו חולייו. אין ספק שהמתרגם פירש כי 'חולמים' פירושו 'מחלימים' - מי שהחלימו מצרות הגלות המשולות למחלות. בדרך זו פירש גם צ"פ חיות כחידוש שחידש הוא, ולא שם לב שכך כבר פירש התרגום הארמי.

[4] בדבר זה הרגיש צ"פ חיות בפירושו למזמורנו: לאחר שהציג את שתי האפשרויות הללו לפרש את מזמורנו ובחר באפשרות השנייה, שהמזמור מתאר את משאלות הלב לעתיד, הוא כותב על המילים 'היינו כחולמים': "שמחתנו תגדל כל כך עד שלא נאמין למראה עינינו ונאמר 'חלמא טבא'. אין להכחיש כי 'כחולמים' יתייחס אל הפירוש הראשון (- שהמזמור מתאר את שיבת ציון כמה שכבר היה), ואינו נמשך יפה אל השני שבחרנו בו. הלא מתפללים המה ומחכים לישועה, ומפני מה לא יאמינו בהצלחתם?" ודבריו הם כעין טענתנו האחרונה. וכדי לאשש את הפירוש שבו בחר לפני כן, מציע חיות לפרש את המילה 'כחולמים' מלשון החלמה ממחלה, וראה במחצית השנייה של הערה 3.

[5] אף הגולים בני עשרת השבטים לא שבו לארצם, לא בעת הצהרת כורש ולא אחריה, ומלבד שרידים מועטים שאולי נותרו מהם בארצות פזוריהם, הם נעלמו במהלך השנים כשם שנעלמו שאר העמים שהוגלו מארצותיהם.

[6] מזמור קל"ז, שבו עסקנו בעיון קודם, משקף את זכרון ירושלים בקרב הגולים ואת הדרכים לשימורו. נבואות ירמיהו הדריכו את הגולים להיערך לגלות ארוכה, אך לא ארוכה מדי, והבטיחו את מפלת בבל ושיבת הגולים באופק הלא רחוק.

[7] השווה לדברי רבשקה אל יושבי ירושלים (מל"ב י"ח, לב): "ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם, ארץ דגן ותירוש, ארץ לחם וכרמים, ארץ זית יצהר ודבש, וחיו ולא תמותו". אין זה מן הנמנע שביחס לעמים הגולים, או לחלקם, היה מקום גלותם טוב לא פחות מארצם המקורית, והם היכו שורשים במקום החדש והסתגלו לחיים בו.

[8] דבר זה יש לאומרו בהסתייגות: האדומים כנראה השתלטו על דרום ארץ יהודה, ואפשר