מזמור קכח (ב) - בין ` אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה'` לבין ` יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה'`

  • הרב אלחנן סמט

בין " אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה'" לבין " יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה'" - מזמור קכ"ח (המשך)

ה. המחצית הראשונה: בשבח דרכי חייו של ירא ה'

כזכור, על פירושו של בית ב נחלקו מפרשים.[1] נדמה שעל פי ההבחנה שאנו עושים בין שתי המחציות ניתן להכריע את הויכוח: לא ניתן לקבל את טענתם של חיות, גויטיין ועוד חדשים אודות האמור בבית זה "שאינו תנאי אלא ברכה" (חיות), ושבית זה כולל את הברכה הראשונה שבה נתברך ירא ה' במזמורנו "שיזכה ליהנות מפרי עמלו". 'ברכות' הן תוכן המחצית השנייה, ואילו תוכן המחצית הראשונה הוא דווקא אפיון דרך חייו של ירא ה'.

זו אכן ברכה לאדם שיאכל את יגיע כפיו, ושלא יפסיד זאת מפני אויבים או מפני פגעי הטבע, וה' מזכה בה את יראיו כשכר על מעשיהם הטובים, כפי שמבואר בברכות שבפרשת בחוקותי (ויקרא כ"ו, ג-ה) ובאלו שבפרשת כי תבא (דברים כ"ח, א-ה).[2] ברכת ה' זו תלויה באותם גורמים חיצוניים לאדם שאין לו שליטה עליהם, ועל כן אינה מתאימה כלל למחצית הראשונה של המזמור, המתארת את אורח חייו של האדם ההולך בדרכי ה' והזוכה למלוא כף נחת בחיים אלו.

לעומת זאת, תפיסתם של חז"ל ושל מפרשינו הראשונים כי בית ב מכיל משפט תנאי, ושמשמעות התיבה "כי" הוא 'אם' או 'כאשר', הולמת מאד את המחצית הראשונה של המזמור: אורח חייו האידיאלי של ירא ה' ההולך בדרכיו הוא לאכול אך את יגיע כפיו: להסתפק במה שיש לו ולשמוח בחלקו, ולא לחיות על חשבון אחרים. וכאשר כך חי האדם ירא ה', אז אשריו וטוב לו: מאושר הוא וראוי לשבח ולהלל.

מעתה, יש לבאר בדרך זו אף את בתים ג-ד המתארים את משפחתו של ירא ה' ההולך בדרכיו: הקמת משפחה מוצלחת ומאושרת היא משימת חייו של איש זה, ובמימושה ימצא נחת ואושר. משפחה אידיאלית זו כוללת את אבי המשפחה היוצא למלאכתו, והמפרנס את אשתו ואת ילדיו מיגיע כפיו (בית ב); את אשתו 'המסתתרת' בירכתי הבית מפני צניעותה, אך היא 'כגפן פוריה' - יולדת ילדים רבים (בית ג); ואת הבנים המצויים בבית אביהם וסובבים את שולחנו (בית ד). זו תמונת המשפחה האידיאלית בחברה הישראלית הקדומה.[3]

כאן עלינו להעיר הערה חשובה: כמובן שכדי שהאיש ירא ה' יוכל למלא את משימות חייו כראוי, ויוכל ללכת בדרכי ה', הוא זקוק לסייעתא דשמיא: כדי לאכול מיגיע כפיו, הוא זקוק לכך שה' ייתן לו כוח לעשות חיִל בעבודתו; כדי להקים משפחה עם אישה טובה ויראת ה' הוא זקוק לחסד ה', שהרי "מה' אישה לאיש"; וודאי שלידת ילדים רבים ובריאים וההצלחה בחינוכם מצריכים הרבה סיוע א-לוהי. אולם הבסיס לקבלת הסיוע הזה הוא במאמציו של האדם למלא את חובותיו האנושיים הללו כראוי - ללכת בדרכי ה'. הפרספקטיבה של המחצית הראשונה של מזמורנו היא דווקא ביחס לאורח חייו של האדם ההולך בדרכי ה', אך במשתמע מובן, שאדם ירא ה' הבוחר באורח חיים כזה, גם יזכה לסיוע מאת ה', ש"לא ימנע טוב להולכים בתמים" (תהילים פ"ד, יב).

תפיסה מעין זו של המחצית הראשונה של מזמורנו מנוסחת בבהירות בפירושו של רד"ק:

שיבח דרכי הירא את ה'... סיפר על הנהגת מחייתו, כי הטובה הוא שיחיה ממלאכתו, ולא יהנה מאחרים... אמר (- המשורר): גם זה מההנהגות הטובות בעולם הזה, שתצווה אשתך שתהיה כגפן פוריה בירכתי ביתך... תהיה צנועה בירכתי הבית... ואם תהיה אשתך בזה הדרך, יהיו בניך כשתילי זיתים... ויהיו תמיד סביב לשולחנך, שלא יהיו משולחים, ולא זוללים וסובאים, אלא לא יאכלו ולא ישתו אלא על שולחנך.

וכאמור, הניתוח המבני של מזמורנו מצדיק את פירושו, ושולל את פירושי החולקים עליו, ישנים גם חדשים.

ו. דימוי הגפן הפוריה ודימוי שתילי הזיתים

להשלמת הדיון במחצית הראשונה נעמוד על ההקבלה בין בית ג לבית ד ועל משמעות שני הדימויים שנבחרו בהם.

ההקבלה בין בית ג לבית ד היא נרדפת, ישרה ושלמה[4], כדלהלן:

אֶשְׁתְּךָ      כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה       בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ
    |                 |                      |
בָּנֶיךָ      כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים    סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ. 

בכל צלע שלושה חלקים המסודרים באותו הסדר: 1. ציון החלק במשפחה הנדון (אישה / בנים) 2. דימוי של אותו חלק, הלקוח מעולם החקלאות (גפן / זיתים) 3. מקומו של אותו חלק בבית האב (ירכתיים / סביב השולחן).

על אף היותה 'נרדפת', מובן שאין כאן תקבולת שבה 'כפל עניין במילים שונות', שהרי הנושא הנידון בכל צלע הוא אחר, הדימוי שונה וכך גם המיקום בבית. ההבדל במרכיב השלישי בשתי הצלעות אף יוצר רמז לתקבולת ניגודית: השולחן שסביבו מסבים הבנים הוא במרכז הבית, ואילו מקומה של האישה הוא בירכתי הבית.

נעמוד עתה דווקא על ההבדלים בין שתי צלעות התקבולת:

בחלק הראשון של שתי הצלעות בולט ההבדל בין לשון יחיד ללשון רבים. דבר זה בא ללמדנו כי במשפחה הישראלית האידיאלית ישנה אישה אחת[5] ובנים רבים.

הבחירה בשני דימויים שונים מעולם הצומח (שניהם משבעת המינים) מעוררת שאלה: מדוע לא המשיך המשורר בדימוי הגפן, כשהוא מדמה את הבנים כמתבקש לאשכולות ענבים - פירות הגפן המבטאים את פוריותה? ענה על כך ש"ד גויטיין:[6]

אחרי שדימה את האישה לגפן, יהיה משורר פחות מחונן מדמה את הבנים לאשכול. ואולם אשכולות אינם דימוי מוצלח, כי ענביהם נאכלים וכלים. לעומת זה, הולם הוא הדימוי של שתילי זיתים, כי מן השתילים יצמחו עצים חדשים, ויש כאן רמז מקדים יפה למה שיבוא בפסוק האחרון "וראה בנים לבניך".

עתה נשאל: מדוע בכלל נזקק המשורר לדימויים של האישה והבנים לעצים? מה היה חסר, לוּ היה אומר: 'אשתך - בירכתי ביתך, בניך - סביב לשולחנך'?

הדימוי מעלה בעיני רוחו של הקורא תמונה חיה ומוכרת, ותמונה זו משליכה על המתדמה תכונות אחדות שלה. בכך נוצרת אמירה רבת-פנים ומגוונת ללא אומר ודברים. מחמת זאת משמש הדימוי כאחד האמצעים האמנותיים החשובים בשירה: באמצעותו ניתן להביע תוכן רב במילים מועטות - שזו תכונתה העיקרית של השירה, ובאמצעותו מעורר השיר את דמיונו של הקורא ואת פרשנותו, והופך אותו בכך לשותף פעיל במעשה היצירה של השיר - בהוצאתו מן הכוח אל הפועל.

אלא שתנאי יש בדבר, והוא שהתמונה שמציב השיר לפני הקורא אכן מוכרת לו. ואין די בהיכרות שטחית, אלא היכרות זו צריכה להיות קרובה עד להכרה של פרטי התמונה ושל ההקשר שממנו נלקחה.

תנאי זה מהווה לעתים מחסום בפני הקורא המודרני, המונע ממנו את ההבנה של דברי שירה מדורות קדמונים. דרכי החיים של האדם המודרני, הנופים שהוא רגיל אליהם ומשלח ידו שונים מאד מאלו של האדם בתקופת המקרא. לפיכך חלק מן הדימויים בשירה המקראית אינם מוכרים לו כלל, או על כל פנים אינם מוכרים מספיק, ובכך נפגם במידת מה היתרון שמעניק הדימוי לקורא השיר, ונפגמת הבנת השיר.

הבה נשוב למזמורנו: אף האדם המודרני, תושב העיר הגדולה והרחוק בתכלית מחיי החקלאות של אבותינו בתקופת המקרא, יודע מהי גפן ומהו זית. אולם האם די בכך כדי להבין את כוונת שני הדימויים הללו במזמורנו? מסתבר שלא כך הדבר. כאן נזקק הקורא לדברי הפרשן, שיחייה לעיניו את הדימוי, ויבהיר לו את ההשלכות השונות האפשריות מן הדימוי על המתדמה.

ובכן, הבה נדון בדימוי האישה לגפן:

אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ

האם תיאור המקום ב'ירכתי ביתך' קשור לגפן שבדימוי, או שמא רק למקומה של האישה בבית?

המהלך בכפרים הערביים והדרוזיים בארץ, יוכל להבחין בנקל בתופעה נפוצה ביותר, החוזרת בבתים רבים: בחצר האחורית, בסמוך לפינת הבית, יוצא מן האדמה גזעה של גפן אחת. הגזע החלש מוּדלה על גבי קירות הבית, נסמך עליהם, ומגיע עד לגג. על הגג ניצבת סוכה (פרגולה), והגפן שולחת ענפים רבים המכסים את הסוכה ומצלים על הגג, גם אם שטחו של הגג גדול מאד. בעונת הקיץ מוציאים ענפי הגפן מאות אשכולות ענבים כבדים, הנתלים על תקרת הסוכה ומזומנים לבני הבית שהגג הוא מקום מנוחתם בימי הקיץ החמים. מנהג זה הוא כנראה גם מנהגם של אבותינו בתקופת המקרא ובתקופת המשנה.

נראה שלכך מתכוון הפסוק הבא לתאר אושר ושלווה (מלכ"א ה', ה) "איש תחת גפנו ותחת תאנתו". אין מדובר כאן בגפן שבכרם. הכרם הוא מקום עבודה, ולא מקום מנוחה. האיש היושב תחת גפנו, הוא האיש הנופש על גג ביתו, ויושב שם מתחת לגפנו שלו, הגפן הביתית היחידה הצומחת בירכתי ביתו.

נראה כי אף המשנה במסכת סוכה א, ד מתכוונת לגפן המסוככת על גג ביתו של אדם:

הדלה עליה את הגפן... וסיכך על גבה - פסולה (- לפי שאין מסככין במחובר) ואם היה סיכוך הרבה מהן או שקצצן - כשרה.

בדרך כלל עשה אדם את סוכת החג על גג ביתו, ועל כן משמיעה לנו המשנה כי אותה סוכה קבועה המצויה על גג ביתו כל ימות השנה, מתחת לענפי גפן הבית, פסולה היא, אלא אם כן קצץ את ענפי הגפן.

מה הם המאפיינים של הגפן הביתית הזאת, שאינם קיימים בגפן הגדלה בשדה?

קיימים כמה דברים מפליאים בה:

ראשית, היחס הבלתי מובן בין חולשתו של הגזע הדק לבין ההתפרסות העצומה של ענפיו, על פני כל הגג. לכך יש להוסיף את שפע הפירות שמניבה גפן אחת כזאת - מאות קילוגרמים של ענבים, שכולם נובעים מגזע דקיק אחד. עָצְמָה זו של הגפן מגולמת בדימוי במילים 'גפן פוריה'.

שנית, יכולתה של הגפן לטפס ולהגיע עד גובהו של גג הבית אף היא מפליאה. גזעה הדק והחלש מיתמר ללא מגבלות, אמנם תוך שהוא נסמך על קיר הבית.

שלישית, המתבונן בבית מכיוון חזיתו, אינו רואה בדרך כלל את גזעה של הגפן, אלא רק את ענפיה המרובים המצלים על הגג, והדבר נראה כגן תלוי. דבר זה מתואר בדימוי במילים ' בירכתי ביתך'.

הוסף על כך שגפן הבית הזאת מעניקה מרגוע וצל לאדם השב מעבודתו וחוסה בצילה, ושמראיה ופירותיה משובבים את נפשו.

ועתה, מה ממכלול התכונות הללו מתאים לדמות בו את האישה הטובה? נדמה שכולן מתאימות לכך, וכל תכונה ותכונה מאירה פן אחר בדמותה של האישה הטובה. המפרשים ציינו כמה מתכונות אלו, ואנו נשאיר זאת למעיין. אולם את התכונה השנייה שציינו, שעליה עמד המלבי"ם, ברצוננו להדגיש. וזאת לשונו של המלבי"ם:

אשתך כגפן פוריה... הגם שעומדת בירכתי הבית, יגביהו ענפיה ודליותיה עד גג הבית, וסככת משם על הבית בכלל. כן היא (- האישה) צנועה, שוכנת באהל בירכתי הבית, ובכל זאת שומרת וסוככת על הבית בכללו.

דבר זה אמור בפסוק המתאר את אשת החיל במשלי (ל"א, כז):

צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ...

נעבור לדימוי השני במזמורנו:

בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ.

הזית, כמו גם עצים אחרים, מצמיח ענפים רכים היוצאים מן האדמה וניזונים משורשיו (ישנם עצים אחרים המוציאים ענפים כאלו מן הגזע התחתון). החקלאי, בדרך כלל, קוצץ ענפים אלו כדי שלא יפריעו לגידולו של העץ. אולם כשמזדמן לראות עץ זית שלא טופל כך, המראה מרנין לב: ענפים רכים רבים הצומחים מן האדמה בקרבה רבה לגזע, עוטרים את הזית - האב בשלוש מאות וששים מעלות. הדימוי לבנים המקיפים את אביהם הבוגר, המתנשא גבוה מעליהם, ממש מתבקש. הידיעה כי ענפים אלו ניזונים משורשיו של האב, מוליכה אל הדימוי כי הבנים מסבים סביב שולחן אביהם.

בלשון חכמים מכונים 'בני הזית' "גרופיות של זית", והן נזכרות בכמה מקומות במשנה, בתלמוד ובמדרשים.

מדוע מעדיף החקלאי לעתים להותיר גרופיות כאלו ולא לקצוץ אותן?

בברייתא המופיעה במסכת בבא קמא פ ע"ב - פא ע"א נמנו "עשרה תנאין שהתנה יהושע" בירושת הארץ, ושמגמתם היא להקל על החקלאים את עבודתם בה. התנאי הרביעי הוא:

וקוטמים נטיעות בכל מקום, חוץ מגרופיות של זית.

הכוונה היא שמותר לאדם לקצוץ ענף עץ רך מעץ משובח של חברו (כשאינו מפסיד את העץ או את פירותיו) כדי להשריש אותו באדמה או להרכיבו על גבי עץ אחר בשדהו, ובכך להשביח את מטעו. אולם גרופיות של זית אין לקטום. מדוע? הפרשנים נחלקו הן בתיאור המציאות שמדובר בה והן בטעמו של הדין. אולם לפי פירוש אחד, כיוון שהדרך היעילה ביותר להצמיח עצי זית חדשים היא באמצעות הגרופיות שלו (יש קושי להשריש ענף מעץ הזית עצמו באדמה, ואילו הגרופיות כבר החלו בהצמחת שורשים משל עצמן, והן ניטלות עם שורשים אלו), יש להניח שבעל הזית מעוניין להשתמש בגרופיות לשם הרחבת מטע הזיתים שלו, והקוטם גרופית מזיתו של חברו מפסידו.[7]

נראה שמשורר מזמורנו אכן מתכוון לגרופיות של זית, המיועדות להצמיח עצי זית חדשים שישאו את תכונות אביהם המשובח. דבר זה יש להסיק מכך שהוא קורא לאותן גרופיות על שם עתידן "שתילי זיתים", כלומר ענפים שעתידים להישתל ולהצמיח עצים חדשים.

הסבר זה יש בו כדי ללמד עד כמה מתאים הדימוי במזמורנו ללמד על המדומה - על בניו של האב האידיאלי: בצעירותם נסמכים הבנים על שולחן אביהם, כמו אותן גרופיות הניזונות משורשי הזית. אולם שלב זה מהווה הכנה לשלב הבוגר יותר של אותן גרופיות - של בניו של האדם. בשלב הבוגר יישתלו הגרופיות באדמה בסביבתו של הזית שממנו יצאו, וכך יתרחב מטע הזיתים, כשהזיתים הצעירים הם ממשיכיו הנאמנים של אביהם ונושאי תכונותיו.

ז. המחצית השנייה: ברכת ה' במה שאינו ביד האדם

נתבונן עתה במחצית השנייה של המזמור, ונשאל מדוע הטובות הנזכרות בה שונות מאותן טובות המתוארות במחצית הראשונה, ודווקא הן מוגדרות כברכה שמברך ה' את הראוי להן.

כבר נוכחנו בסעיף ד כי קיימות הקבלות לשוניות וענייניות בין שתי המחציות, והקבלות אלו מלמדות על התפתחות והתרחבות של הטובות המתוארות במחצית השנייה ביחס לאלו המתוארות בראשונה. התרחבות זו היא בהיקפן של טובות אלו, מן האישי - "וטוב לך", אל הלאומי - "בטוב ירושלם", ובמשך הזמן של הטובות, מ"בניך" אל "בנים לבניך". גם מוזכר שהראייה בטוב ירושלים תהא "כל ימי חייך" - ובכך נרמז כי ירא ה' יזכה לאריכות ימים.

דווקא התרחבויות אלו של הטובות המתוארות במחצית השנייה, הן שמחייבות להגדירן כברכת ה'. והטעם לכך הוא שטובות אלו אינן בידיו של האדם ואינן תלויות בו.

וראשית נדון בהתרחבות ההיקפית: טובו הפרטי של האדם וטובתה של משפחתו תלויים במדה רבה בדרך שבה יעצב את חייו: אם ילך בדרך ה' המתוארת במחצית הראשונה, ויזכה בסייעתא דשמיא, 'אשריו וטוב לו'. אולם טובתה של ירושלים והשלום על ישראל - טובת העם והארץ - אלו אינן בידיו, ורק ברכת ה' מציון תזכה את האדם הראוי לכך לראות בטובות אלו.

ועתה נדון בהתרחבות בממד הזמן של הטובות במחצית השנייה: הקמת דור ישרים יבורך, כבמחצית הראשונה, תלויה במדה רבה בהשתדלותו של האדם ובהליכתו בדרך המביאה לידי כך. אולם ראיית דור שלישי - "בנים לבניך" -כבר אינה בידיו של אדם, אלא תלויה בגורמים שמחוצה לו. אחד מגורמים אלו הוא שאדם זה יזכה לאורך ימים - "כל ימי חייך" - ודבר זה ודאי מברכת ה' הוא, ואינו בידי האדם עצמו.

ראוי לשים לב לחזרת התיבה "וראה" במחצית השנייה, בראשם של בתים ה-ו. מילה זו או דומה לה אינה נמצאת במחצית הראשונה, משום ששם מדובר באורחות חייו של ירא ה' - במאמציו לקיים את משפחתו ולהקים דור ישרים. המילה 'ראה' לעומת זאת, מתאימה דווקא למצב שבו האדם אינו מצוי במרכז העשייה, אלא עומד מן הצד. זהו באמת המצב המתואר במחצית השנייה: ברכות ה' חלות על אדם הזוכה בטובות שלא הוא יצרן. 'טוב ירושלים' ו'בנים לבניך' הן ברכות בתחום האישי והלאומי שמתבטאות בכך שאדם זוכה לראותן. נמצא שחזרת המילה "וראה" מאפיינת אף היא את תוכנה המיוחד של המחצית השנייה.

ממה נובעת זכותו של האדם להתברך בברכות ה' המתוארות במחצית השנייה? הדבר נאמר בראש המחצית הזאת (בית ה) "הנה כי כן יברך גבר ירא ה'" - יראת ה' היא המזכה אותו בכך. אף בראש המחצית הראשונה נאמר "אשרי כל ירא ה'", אלא ששם, כאמור, מהולל ירא ה' על אורח חייו. לפי זה ניתן היה לתאר את מבנה המזמור בדרך זו:

                                       ירא ה' זוכה:

מחצית א                                             מחצית ב
בחיים מאושרים                                                 בברכה מאת ה'
שהם תוצאת הליכתו בדרכי ה'                             שהיא שכר על יראתו את ה'

אולם הופעתה של המחצית השנייה לאחר הראשונה ובהקבלה אליה, ובעיקר הקשרים הלשוניים ביניהן, המעידים על התפתחות והתרחבות הטובות המתוארות בה, מעלים על הדעת הסבר מעמיק יותר לזכאותו של ירא ה' לברכות הניתנות לו: זכאותו נובעת מהליכתו בדרכי ה' - מניהול אורח חיים ישר ומאושר - כפי המתואר במחצית הראשונה. אורח חיים זה, לא זו בלבד שהוא נותן טעם ומשמעות בחייו של ירא ה', אלא שהוא גורר עמו שכר מאת ה' - את ברכותיו - גם בתחומים שאינם בשליטת האדם.

לפי זה המחצית השנייה, אינה רק מקבילה לראשונה, אלא נובעת ממנה ומרחיבה אותה מהיבטים אחדים. מעתה יש לתאר את מבנה המזמור בדרך זו:

מחצית א                                           מחצית ב
ירא ה' ההולך בדרכיו
            |
מנהל אורח חיים ישר                  ___               אורח חייו זה מזכה אותו
הראוי לשבח, ושיש בו אושר                             בהמשך חייו בברכותיו של ה'

ח. המבנה הספרותי של בתים ו-ז

לבסוף נעיר על המבנה הספרותי של בתים ו-ז: שתי השורות הראשונות בבית ו נראות כמקבילות זו לזו:

יְבָרֶכְךָ ה'           מִצִּיּוֹן
      |                    |
וּרְאֵה בְּטוּב        יְרוּשָׁלִָם

מבחינת המשמעות, אין כאן באמת הקבלה אלא המשכיות - השורה השנייה היא המימוש של מה שנאמר בשורה הראשונה: 'יברכך ה'...' - ומה תהא ברכה זו? 'וראה בטוב ירושלם'. לפיכך נושא השורה הראשונה הוא ה', ואילו נושא השורה השנייה הוא האדם. אף התפקיד של המילים ציון וירושלים שונה בכל משפט: במשפט הראשון ציון היא המקום שממנו יברכך ה', ואילו במשפט השני טוב ירושלים הוא מושא ראייתך. אף על פי כן נוצר כאן רושם של הקבלה בין המילים: ברכה - טוב; ציון - ירושלים, ומסתבר שזהו אמצעי אמנותי מכוון.

מבחינה עניינית המילים "יברכך ה' מציון" משמשות כלל, שפרטיו נפרטים בהמשך בית ו ובבית ז, בארבע שורות שיש להן מבנה מעניין:

מבחינת התוכן יש כאן מעין ארבע ברכות. אף שהמילים "כל ימי חייך" משמשות תיאור זמן למה שנאמר לפניהן, בכל זאת יש בהן רמז לברכה של אריכות ימים. ואם כן ניתן לסווג את ארבע הברכות לשני סוגים: בהיקף החיצוני באות ברכות בתחום הלאומי (ירושלים - ישראל), ואילו במעגל הפנימי באות ברכות בתחום האישי, ויש ביניהן אף קרבת עניין, שהרי אריכות ימים וראיית בני בנים קשורות זו בזו. נמצא אפוא שפירוט ארבע הברכות בא במבנה כיאסטי.

מאידך, חזרת התיבה "וראה" בראש השורה הראשונה ובראש השורה השלישית מרמזת לסיווג שונה של הברכות: השתיים הראשונות הן צמד אחד, והשתיים האחרונות אפשר שגם הן צמד אחד.

הצמד הראשון ביסודו מהווה ברכה על ראיית הטוב הלאומי - 'טוב ירושלים', והמילים "כל ימי חייך" מגדירות את טווח הזמן שבו תתממש ראיה זאת.

על פי זאת יש לומר, כי אף הצמד השני, ביסודו מהווה ברכה אישית - ראיית בני בנים, ואילו המילים "שלום על ישראל" נספחות לברכה העיקרית ומהוות לה תנאי, ואולי הן מהוות את תוצאתה.

כאפשרות האחרונה, אכן דרשו חז"ל את הקשר בין שתי ברכות אלו במסכת כתובות נ ע"א:

אמר רבי יהושע בן לוי: כיוון שבנים לבניך - שלום על ישראל, דלא אתי לידי חליצה וייבום (- שאם מת אחד מבניו של אדם ללא בנים, צריכה אשתו לחלוץ או להתייבם, וזהו מצב שבו נעכר שלום במשפחה).

רבי שמואל בר נחמני אמר: כיוון שבנים לבניך - שלום על דייני ישראל דלא אתי לאינצויי (- שלא באים למריבות בשאלת הירושה של אדם שמת ללא בנים, מי הקרוב שיירשנו, שכן אם יש לו בנים, בניו יורשים ודאי).

על דרך הפשט ניתן להציע שה'שלום על ישראל' הוא תנאי לראיית בני בנים, שכן אם ישראל נתונים במלחמות, נהרגים בהן אנשים צעירים, והזקנים אינם זוכים לראות בשל כך בני בנים.[8] מדוע אפוא לא הוקדם התנאי לעצם הברכה?

חתימת סדרת הברכות וחתימת המזמור כולו ב'שלום' מתאימה מאד, כדרך שדרש רבי לוי בויקרא רבה ט, ט:

גדול שלום, שכל ברכות, טובות ונחמות שהקדוש ברוך הוא מביאן על ישראל חותמין בשלום: בקריאת שמע - 'פורס סוכת שלום';[9] בתפילה - 'עושה שלום'; בברכת כהנים - 'וישם לך שלום'.

ונוסיף אנו: אף במזמורנו, כל הברכות והטובות נחתמות בשלום - "שלום על ישראל".[10]



[1] ראה בחלקו השני של סעיף ב.

[2] להיפך הדבר בקללות: ויקרא כ"ז, יד-טז; דברים כ"ח, כ ושם פסוקים ל-לג.

[3] קשה שלא לציין את ה'נגטיב' של המשפחה המתוארת כאן - הלא היא המשפחה המודרנית. משפחה זו מצויה במרדף בלתי פוסק אחר העלאת רמת חייה, ואינה מסתפקת במה שיש לה מעבודתה, ושבה האישה היא אשת קריירה ואינה חפצה אלא בילד אחד או שניים, ושבה הילדים פורחים מוקדם מקינם ומנתקים את שייכותם לבית ההורים ולחינוכו. משורר מזמורנו ודאי היה מתחלחל לו היה רואה משפחה מודרנית כזאת, והיה קובע כי אוי לו לאדם שאלו הם חייו, וכי חיים כאלו אינם הליכה בדרכי ה'.

לא באנו כאן כמובן לנקוט עמדה בשאלות מעמד האישה ודרכי חינוך הילדים במשפחה המודרנית, אלא לבאר את דברי מזמורנו ואת כוונתו. הצבנו כאן את המשפחה המודרנית רק כאיור נגטיבי לתפיסת המשפחה של מזמורנו, ובכך 'חטאנו' כמובן באנאכרוניזם (שינוי היחס בין הורים לילדיהם ממה שמתאר המקרא כאידיאל למה שמקובל בתפיסה המודרנית, נידון בקיצור בנספח לעיוננו למזמור הקודם, קכ"ז.)

המפרשים הראשונים ציינו לעתים את הנגטיב של פרטי תיאור המשפחה במזמורנו, בדרך שאינה אנאכרוניסטית. הנה דוגמאות מדברי רד"ק:"האשה תהיה צנועה בירכתי הבית - שלא תצא חוץ לביתה, כי זה דרך אישה מנאפת... "פעם בחוץ פעם ברחובות" (משלי ז', יב), ואמר "בירכתי", כי גם בביתה תהיה צנועה, שלא תשב בפתח ביתה שיראוה עוברים ושבים, כל זהו דרך אישה רעה... "וישבה לפתח ביתה" (משלי ט', יד)... ויהיו תמיד (- הבנים) סביב לשולחנך - שלא יהיו משולחים (- מגורשים מבית אביהם) ולא זוללים וסובאים, אלא לא יאכלו ולא ישתו אלא על שולחנך.

[4] על פירושם של שלושת המונחים האלו (וגם על פירוש הפכם), ראה בחלקו הראשון של עיוננו למזמור קכ"ז, הערות 7-5.

[5] על אף שעל פי דיני התורה מותר לשאת יותר מאישה אחת ("כי תהיין לאיש שתי נשים..." דברים כ"א, טו), נראה כי המשפחה האידיאלית בתפיסת המקרא היא של איש ואישה אחת, כפי העולה מתיאור בריאתם של האיש והאישה בבראשית א'-ב'. השקפה זו מנוסחת בקיצור בדברי חז"ל באבות דרבי נתן נוסחה ב פרק ב: "אילו היה ראוי לאדם הראשון להינתן לו עשרה נשים, היה נותנו לו. ולא היה ראוי להינתן לו אלא אישה אחת בלבד." משפחות שיש בהן יותר מאישה אחת היו בדרך כלל משפחות מלכים או מנהיגים, וכן משפחות שהייתה בהן בעיית עקרות של האישה, כמו משפחת אלקנה וחנה ופנינה.

[6] עיונים במקרא עמ' 203.

[7] כך נתפרש דין זה בתלמוד הרב שטיינזלץ, בבא קמא פא ע"א, במדור 'העולם' שמצד הדף.

[8] פירוש דומה הציע עמוס חכם בביאורו למזמורנו ב'דעת מקרא', בהערה 7ב.

[9] מדרש ויקרא רבה הוא מדרש ארצישראלי, ובמנהג ארץ ישראל הקדום נהגו לחתום את ברכת השכיבנו בכל ימות השבוע ב"הפורש סוכת שלום". מנהגנו כיום (על פי הגאונים) הוא מעין פשרה: לחתום ברכה זו בימות החול ב"שומר עמו ישראל לעד" כמנהג בבל, ובשבת לחתום כמנהג ארץ ישראל.

[10] חתימת סדרת הברכות במזמורנו בברכת 'שלום', כשם שהדבר בברכת כהנים ובמקומות נוספים במקרא ומחוצה לו, היא עדות לשייכותה לגופו של השיר במזמורנו, ולכך שאין זו חתימה שנוספה לו. אף מבנהו של המזמור, הנחלק לשתי מחציות שוות זו לזו באורכן, מעיד על כך. וראה דיון על שאלה זו בחלקו הראשון של העיון למזמורנו הערה 4.