מזמור ק' – "מִזְמוֹר לְתוֹדָה" (המשך) בין תהילת "כָּל הָאָרֶץ" לתהילת "עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ"

  • הרב אלחנן סמט

ו. מבנה המזמור

לאחר שהראינו כי סופו של פסוק ג, המילים "עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ", שייך לפסוק הבא אחריו, ומשמש פנייה לעם ישראל להלל את ה', הגיעה העת לדון במבנה מזמורנו בכללותו.

כבר עמדנו על כך שמזמורנו שייך לקבוצת מזמורי התהילה שבהם חוזרת המסגרת הקבועה של קריאה להלל את ה' ואחריה הנמקת הקריאה, הפותחת בתיבה 'כִּי'. ועוד אמרנו כי במזמורים אחדים השייכים לקבוצה זו, לרבות מזמורנו, מסגרת זו חוזרת פעמיים, וחזרה זו היא הקובעת את מבנה המזמור.[1]

ובכן, החזרה פעמיים על המסגרת האמורה לעיל מחלקת את מזמורנו לשתי מחציות. הבה נרשום את מזמורנו מחדש על פי תפיסה זו של מבנהו ועל פי מסקנתנו באשר לשייכותן של המילים "עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ" למחצית השנייה. את שתי המחציות  נעמיד זו לעומת זו:[2]

 

 

המחצית הראשונה - א–ג1

 

המחצית השנייה – ג2–ה

 

 

א             מִזְמוֹר לְתוֹדָה

 

הקריאה

                הָרִיעוּ לַה', כָּל הָאָרֶץ!

ב              עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה

                בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה.

 

                עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ!

ד              בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה, חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה

                הוֹדוּ לוֹ, בָּרְכוּ שְׁמוֹ.

 

ההנמקה

ג              דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱ-לֹהִים

                הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ

 

ה             כִּי טוֹב ה'

                לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ.

 

 

האם שוות המחציות באורכן? אכן כן: 20 מילים במחצית הראשונה ו-21 במחצית השנייה. שוויון זה מתפרט גם ביחס לחלקי המשנה של כל אחת משתי המחציות:

הקריאה להלל את ה' במחצית הראשונה היא בת 11 מילים; היא פותחת במילות הפנייה אל קהל הנוכחים המשמש לה כתובת – "כָּל הָאָרֶץ"[3], והיא כוללת שלושה ציוויים: הריעו, עִבדו, בֹּאו.

הקריאה להלל את ה' במחצית השנייה היא בת 12 מילים; אף היא נפתחת במילות הפנייה אל קהל הנוכחים המשמש לה כתובת – "עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ", ואף היא כוללת שלושה ציוויים (שהראשון שבהם זהה לציווי החותם את סדרת הציוויים בקריאה הראשונה): בֹּאו, הודו, ברכו.

ההנמקה לקריאה במחצית הראשונה היא בת 9 מילים; היא נפתחת בתיבה "כִּי"[4], והיא מכילה שני רכיבים.[5] ההנמקה לקריאה במחצית השנייה אף היא בת 9 מילים, אף היא נפתחת בתיבה "כִּי" ואף היא מכילה שני רכיבים.[6]

 

הנה כי כן, הצעתנו לראות במילים "עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ" פתיחה לקריאה השנייה במזמור, ולא חלק מן ההנמקה לקריאה הראשונה, מלבד מה שהיא פותרת קשיים שונים בהנמקה לקריאה הראשונה ומשנה את משמעותה (כפי שביארנו בסעיף ה), היא משפיעה על תפיסת מבנה המזמור כולו. על פי הצעה זו, נחלק המזמור לשתי מחציות שוות, ומבנהו מהודק ומדויק.[7]

אך בנוסף להתבהרות המבנה של המזמור, תורמת הצעה זו תרומה מכרעת להבחנה בין שתי מחציותיו, וממילא למשמעות המזמור בשלמותו. על כך נדון בסעיפים הבאים.

 

ז. ההבחנה בין שתי הקריאות שבשתי המחציות

ההבחנה הראשונה בין שתי המחציות, שכבר עמדנו עליה, היא כמובן בנמענים שאליהם מופנות הקריאות להלל: במחצית הראשונה – הנמען הוא כללי-אוניברסלי: 'כָּל הָאָרֶץ'; במחצית השנייה – הנמען הוא עם ישראל: 'עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ'.

כעת יש לברר מה בין אופי הקריאה המופנית ל"כָּל הָאָרֶץ" בראש המחצית הראשונה, לבין אופייה של הקריאה המופנית ל"עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ" בראש המחצית השנייה? האם הקריאות עצמן שונות בהתאמה לנמענים השונים?

מילת ציווי אחת חוזרת בשתי הקריאות הללו "בֹּאוּ...". בקריאה ל'כל הארץ' זהו הציווי המסיים: "בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה"; בקריאה ל'עמו וצאן מרעיתו' זהו הציווי הפותח: "בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה, חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה". ובכן מה בין שני הציוויים?

נראה כי הציווי במחצית הראשונה "בֹּאוּ" אין כוונתו לכך שהנקראים להלל את ה' 'יבואו' באופן פיזי למקום מסוים. שני הציוויים הקודמים "הָרִיעוּ לַה'" ו"עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה" ודאי אינם קשורים למקום מסוים, ומשמעם הוא: 'אתם, יושבי כל הארץ, הריעו לה' ועבדוהו בשמחה בכל מקום שאתם מצויים בו". ואם כן, זוהי גם משמעות הציווי השלישי, כמתקבל מיחס ההקבלה בין שתי צלעותיו של פסוק ב:

 

02-76tehilim-picture 1

 

אין משמעות הציווי "בֹּאוּ לְפָנָיו" שונה בהרבה ממשמעות הציווי "עִבְדוּ אֶת ה'": בבואכם לפניו בזמר וברננה יתקיים גם הציווי לעבדו בשמחה, ודבר זה יתקיים בכל מקום שבו יתקבצו יושבי כל הארץ לרנן לפני ה'.

שונה המצב בציווי "בֹּאוּ" במחצית השנייה: כאן נקראים 'עמו וצאן מרעיתו' של ה' 'בואו שעריו וחצרותיו', וברור שהכוונה לבואם של ישראל לשערי המקדש ולחצרו! אם כן הללו מתבקשים לבוא למקום מסוים וחשוב, ולא להלל את ה' במקומם.[8]

הבדל זה במשמעות הציווי 'בֹּאוּ' קשור להבדל אחר הניכר בין שני הציוויים: אופן בואם של הנקראים להלל את ה' בכל אחת מן המחציות:

במחצית הראשונה: "בֹּאוּ... בִּרְנָנָה" – דהיינו בואו לפני ה' בקולות שמחה; במחצית השנייה: "בֹּאוּ... בְּתוֹדָה". המשמעות הרווחת של התיבה 'תודה' היא 'קרבן תודה' המובא למקדש. כלומר: בואו למקדש כשבידיכם קרבן תודה.[9] את קרבן התודה היו מביאים בתהלוכה, שבה השתתפו קרוביו ורעיו של מקריב התודה, והללו היו מהללים את ה' על חסדו.[10] חסד זה הרי הוא העילה להתכנסותם בשערי המקדש ובחצרו. ומכאן: "בֹּאוּ... חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה".

וכעת נדון בהבדל שבין הציוויים האחרים בכל אחת מן המחציות: במחצית הראשונה: "הָרִיעוּ לַה'... עִבְדוּ אֶת ה'"; במחצית השנייה "הוֹדוּ לוֹ, בָּרְכוּ שְׁמוֹ". יושבי 'כל הארץ', ברואי ה', נקראים לקבל עליהם את א-לוהותו של ה': להריע לו ולעבוד אותו במשמעות הרחבה ביותר של 'עבודה' – להביע את כפיפותם אליו בשמחה ובתרועה. לעומת זאת, 'עמו וצאן מרעיתו' של ה' כבר הכירו בה' וקיבלו על עצמם את עול מלכותו זה מכבר. הם נקראים לעבדו באופן המתחייב מן היחסים בין העם לא-לוהיו: עליהם להכיר בחסדו המסוים שנתגלה עמם, זה החורג מחסד הבריאה שכל היצורים שותפים בו. על חסדו המיוחד הם נקראים להודות לו ולברכו, ולבוא אליו בקרבן תודה שעמו הלל. הכרת תודה זו עליה להתרחש במקום המיוחד ליחס זה שבין ה' לעמו, בבית המקדש.

כל ההבדל שבין 'דתיות אוניברסלית', הנוגעת לכל יצור באשר הוא, לבין 'דתיות פרטיקולרית', הנוגעת ליחסים שבין ישראל לא-לוהיו, מובע בהבדלים שנוכחנו בהם בין שתי הקריאות הללו!

 

ח. ההבחנה בין שתי ההנמקות שבשתי המחציות

עתה עלינו לבחון את ההבדלים בין ההנמקות הבאות בשתי המחציות, ולברר האם כל אחת מהן מתאימה לקריאה שקדמה לה, והאם היא מתאימה להבחנה העקרונית בין המחצית 'האוניברסלית' למחצית 'הישראלית'.

אופייה האוניברסלי של ההנמקה במחצית הראשונה כבר נידון בסעיפים הקודמים: הקריאה ל'כל הארץ' להריע לה' ולעבדו בשמחה וברננה מנומקת ומחוזקת בתביעה להפנים ("דְּעוּ") "כִּי ה' הוּא אֱ-לֹהִים" – הוא ואין בלתו, ועליכם לקבל את א-לוהותו בשמחה. הפנמת ההכרה הדתית הזאת נוגעת למציאות חייהם של כל הנבראים, שהרי היות ה' הא-להים משמעו כי "הוּא עָשָׂנוּ" – הוא בראנו – את כל בני האדם, ולפיכך "לוֹ אֲנַחְנוּ" שייכים. הכרת הנבראים בשייכותם לבוראם היא שתביאם לעבדו בשמחה ולבוא לפניו ברננה.

הקריאה במחצית השנייה ל'עמו וצאן מרעיתו' של ה' לבוא למקדש בתהלוכת מביאי תודה, להלל את ה', להודות לו ולברך את שמו מנומקת באותו חסד א-לוהי שהורעף עליהם: "כִּי טוֹב ה', לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ" – בטוּבו גמל עמכם חסד זה שעליו נקראתם לבוא בתודה. התגלותה בפועל של מידת טובו של ה' מתוארת בצמד השמות החוזר פעמים אחדות במקרא: 'חסד ואמונה'. שני חלקי הצמד מופיעים בשתי צלעות מקבילות:

 

02-76tehilim-picture 2

 

'חסדו ואמונתו' של ה' משמעם קיום בריתו שכרת עם נאמניו. כך הדבר בפסוקים שבהם מופיע צמד זה יחדיו.[11] ברור הדבר אפוא, כי 'חסדו ואמונתו' של ה' הם ההנמקה לקריאה לבעלי בריתו, 'עמו וצאן מרעיתו', והנמקה זו אינה שייכת לכלל האנושות – 'כל הארץ'.

נסכם אם כן את כל ההבדלים שבין שתי המחציות:

  • הקריאה במחצית הראשונה מופנית ל'כל הארץ', ואילו בשנייה – ל'עמו וצאן מרעיתו' של ה' – לישראל.
  • במחצית הראשונה האנושות נקראת לקבל את ה' כא-לוהים ולהביע זאת בשמחה וברננה לפני ה', ואילו במחצית השנייה ישראל נקראים לבוא אל המקדש ולהביא קרבן תודה תוך אמירת דברי הלל וברכה לה'.
  • ההנמקה לקריאה לכלל האנושות היא בהיותם של כלל בני האדם נבראים בידי ה', ואילו ההנמקה לקריאה לישראל היא בחסד ה' שעשה עמם עתה, ובקיום בריתו הנצחית עמם.

 

ההבחנה החותכת שעשינו בין שתי המחציות מגלה הבדלים עמוקים ביניהן. ברם השוויון באורכן של שתי המחציות וההקבלה המבנית ההדוקה ביניהן רומזים לקיומו של קשר ביניהן. מהו אם כן המכנה המשותף בין שתי המחציות – מהו אותו קשר פנימי ביניהן, המעניק למזמור השלם את אחדותו, ואולי גם את ייחודו? כיצד מתאחדות שתי 'מסגרות תהילתיות' כה שונות באופיין לכדי אמירה אחת?

 

ט. מהן נסיבות הזמן ההיסטורי שאליהן מכוון המזמור?

כדי לענות על שאלת הקשר בין המחציות, עלינו להקדים ולברר ספק שעדיין לא נידון ביחס למזמורנו: מהן נסיבות הזמן ההיסטורי שאליהן מכוון מזמורנו? האם קריאתו של משורר המזמור מכוונת אל כל יושבי הארץ ואל עם ישראל שבדורו, או אולי אל אלו שלעתיד לבוא, באחרית הימים, בעידן המשיחי?

הבה נתחיל לדון בשאלה זו דווקא ביחס למחצית השנייה, שנראה שניתן לדון בה ביתר קלות. לכאורה, הקריאה לישראל לבוא אל המקדש ולהביא קרבן תודה בהלל והודיה לה' על חסדו, אפשרית היא בדורו של המשורר, ואם כן אין כל סיבה לפרש שנאמרה ביחס לאחרית הימים. הרי בשעה שכתב המשורר את המזמור, המקדש עמד על תלו, ואין כל מניעה לבוא בשעריו, ולהביא קרבן תודה לה' בתהלוכת המון חוגג, ולהלל את ה' על חסדו.

עמוס חכם ז"ל ראה במזמורנו בהתאם לכותרתו "מזמור שנאמר כתפילת הודיה ובשעת הקרבת קרבן תודה", ואכן הוא פירש את מזמורנו כשייך לזמן חיבורו ולמקומו של המשורר. 'המושב בחיים'[12] של מזמורנו כולו הוא עלייתם של מקריבי קרבן תודה לבית המקדש, והמזמור מתאר לדעתו טקס ממשי כפי שהתרחש בימי הבית.[13]

אולם על כך יש לשאול: מה שייכותה של הקריאה אל 'כל הארץ' להריע לה' ולעבדו בשמחה, בתוך טקס פרטי ואישי של אדם מישראל המקריב קרבן תודה על נס שאירע לו בימי הבית? הנה תשובתו של עמוס חכם:

הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ – דרך המודים לה', שהם מהללים אותו בציבור, ומבקשים שכל הציבור ישתתף עמם בהודייתם ובשמחתם. וכאן שמחת המשורר-המודה גדולה כל כך, עד שהוא מבקש שכל יושבי הארץ יריעו לה' – ירימו קול תרועה... הציווי 'הריעו' פונה בדרך פיוט אל כל יושבי הארץ, ולמעשה הוא מכוון אל קהל החוגגים העולים אל המקדש בתהלוכת הודיה.

על פי תפיסתו זו ממשיך חכם ומפרש גם את המשך הקריאה "עִבְדוּ אֶת ה'" וגו' כ"ציווי שנאמר לקהל החוגגים".

זוהי דוגמה להפקעה של המזמור מפשוטו, וזאת מחמת הנחה מוקדמת כי כותרתו של המזמור מכתיבה את תוכנו. מהנחה זו הסתייגנו כבר בסעיף ב ובהערה 15. קריאת המזמור גופו מלמדת שאיננו שייך לסוג 'מזמורי הודיה' אלא לסוג 'מזמורי תהילה'. והנה, מסגרת דומה של 'תהילה', הכוללת פנייה אל האנושות כולה להלל את ה' ושלאחריה באה הנמקה, הרי נמצאת בעוד מזמורים אחדים בספר תהילים.[14] מחציתו הראשונה של מזמורנו דומה מאוד לאותם מזמורים, ואין סיבה לפרשה בניגוד לפשוטה, כמכוונת לנמען אחר, כפי שעשה עמוס חכם.

 

אף מחציתו השנייה של מזמורנו, בנויה כ'תהילה' אופיינית (קריאה להלל את ה' והנמקה), ובאמת גם אותה קשה לפרש בדרכו של עמוס חכם, כנאמרת על אנשים פרטיים המביאים קרבן תודה למקדש:

ראשית, הקריאה במחצית השנייה מופנית לעם ישראל – "עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ!" – ולעם כולו היא קוראת לבוא אל המקדש בתודה. ואילו הסיטואציה שעמוס חכם מתאר אותה היא הקרבת קרבן תודה של יחיד, שהפרט מביאו על חסד פרטי שנעשה עמו. שנית, בהנמקת הקריאה לא נאמר דבר על חסד שעשה ה' עם פרט כלשהו, אלא ההנמקה היא כי 'חסדו ואמונתו' של ה' קיימים לעולם. וכבר ביארנו כי משמעות צמד מילים אלו הוא 'ברית', וברית כרת ה' עם ישראל כעם, ולא עם פרט מפרטיו (מלבד עם יחידי סגולה כדוד).[15] ובכן, הנמקה זו מתאימה לקריאה המופנית לעם ישראל כולו, להודות לה' על קיום בריתו עמם.

אם כן המחצית השנייה אינה מופנית לפרטים מישראל לבוא להקריב קרבנות תודה במקדש, אלא יש בה קריאה לעם ישראל כולו להלל את ה' על אירוע גדול של פדות וישועה, שבו נתגלה ה' כמקיים בריתו עמם. ובכן מהו אירוע זה?

 

י. מזמור המכוון לעתיד לבוא

הבה נשוב למחצית הראשונה של מזמורנו ונאמר את מה שנראה מובן מאליו: הקריאה ל'כל הארץ' להריע לה' ולעבדו בשמחה, מתוך הכרה כי הוא לבדו הא-לוהים שבראנו, מתייחסת כמובן לעידן עתידי שבאחרית הימים. קריאה זו אינה מתאימה כלל למציאות הדתית-פוליטית בזמן שבו נתחבר מזמורנו! לתקופה ההיא ולתקופות רבות לאחר מכן, מתאימים דברי הנביא "כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ, וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים" (ישעיהו ס', ב). העולם האנושי היה שרוי בחשכת האלילות הגסה, והקריאה לכל עמי הארץ להריע לה' לא הייתה נשמעת כלל.

אין זאת, כי קריאת המשורר מתייחסת לעידן המשיחי, כאשר יתקיימו דברי הנביא בהמשך (שם):

                           וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה.

           ורק אז:

                           וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ.

כאשר יגיע עידן זה, יהיו יושבי 'כל הארץ' בשלים לקריאתם של עם ישראל ומשורריו אליהם, להכיר בה' ולעבדו שכם אחד, להללו ולבוא לפניו ברננה.

מסקנה זו נכונה לא רק ביחס למזמורנו: כל המזמורים שבהם נקראים העמים כולם להלל את ה' ולהמליכו עליהם,[16] הם מזמורים המתארים את העידן המשיחי, ולשמו של עידן זה הם נכתבו.[17]

עידן זה יגיע רק לאחר שעם ישראל עצמו ייגאל בידי ה', וקרנו תרום בין הגויים. שהרי כאשר עם ישראל שרוי בחשכה, אין הוא או משורר מבניו יכול להאיר את עולם העמים: כאשר עם ישראל הוא "חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם" (תהילים כ"ב, ז) מתקיימים בו דברי קהלת "חָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים" (ט', טז). אולם כאשר יגאל ה' את עמו "וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח", אז קריאתו לכל העמים תישמע.[18]

ובכן, הקריאה במזמורנו אל 'כל הארץ' להריע לה' ולעבדו בשמחה צומחת מתוך מצב שבו עם ישראל כבר נגאל בידי ה', שהרי בטרם נגאל – אין דבריו ודברי משורריו נשמעים כלל. דבר זה אינו נאמר רק מסברה: גאולתו של עם ישראל היא המצע של המחצית השנייה של מזמורנו, ובמחצית זו מתברר למפרע גם הזמן שאליו מתייחסת מחציתו הראשונה.

עתה נבאר את המחצית השנייה של מזמורנו בהתאמה לדברים אלו, וניווכח כיצד נפתרים הקשיים שהעלינו בסעיף הקודם ביחס לתפיסה של עמוס חכם את מזמורנו כמזמור תודה פרטי:

"עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ" – פונה המשורר אל עם ישראל כולו לאחר גאולתו, "בֹּאוּ שְׁעָרָיו" של ה' "בְּתוֹדָה" – הביאו למקדש קרבן תודה על גאולתכם,[19] ולוו את קרבנכם "בִּתְהִלָּה", "הוֹדוּ לוֹ, בָּרְכוּ שְׁמוֹ". ההנמקה לקריאה זו היא "כִּי טוֹב ה', לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ" – בריתו שכרת עמכם התגלתה כברית נצח, שהרי מכוחה של ברית זו הוא גאל אתכם מבין העמים.

יא. הקשר בין המחציות: מזמור תהילה לאחרית הימים

עתה ניתן לענות על השאלה שבה סיימנו את סעיף ח: מהו המכנה המשותף בין שתי מחציותיו של מזמורנו, מהו הקשר הפנימי ביניהן, המעניק למזמור השלם את אחדותו? התשובה על כך היא – הרקע העתידי של אחרית הימים הוא המהווה מצע משותף לשתי מחציותיו של מזמורנו. ברם אין מדובר בקשר טכני-כרונולוגי, אלא בקשר מהותי. קשר זה היה מתבהר לוּ היה מקדים את מזמורנו משפט מבוא קצר מעין זה: 'לכשיגאל ה' את עמו ויחדש בריתו עמם, יפנו משוררי ישראל הן לאומות העולם והן לעם ישראל עצמו, ויקראו לכל צד מהם להגיב תגובה דתית הולמת'.

תחילה יפנה משורר מזמורנו לאומות העולם, ויתבע מהם להכיר כי ה' – א-לוהי ישראל שגאלם מבין העמים – הוא הא-לוהים האחד והיחיד;  הוא שברא את כלל בני האדם, ועל כן הכול הם עבדיו ועל כל הארץ להריע לו ולעבדו בשמחה.

לאחר מכן יפנה המשורר אל ישראל בני עמו, ויתבע מהם לבוא אל מקדש ה', להודות לו ולהללו על גאולתם ועל פדות נפשם, ועל קיום בריתו עמם לעולם.

ובכן, משורר מזמורנו אמנם פונה בכל אחת ממחציות המזמור לנמען אחר, ולכל נמען הוא מפנה קריאה שונה, וגם מנמק כל קריאה כזאת בנימוק שונה לגמרי, אך נקודת המוצא לשתי קריאותיו – אחת היא: גאולתם של ישראל וקיום הברית עמם.

את יושבי 'כל הארץ' צריכה גאולתם של ישראל להביא לידי המסקנה הדתית-אוניברסלית "כִּי ה' (– א-להי ישראל וגואלם) הוּא אֱ-לֹהִים, הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ". ואילו את 'עמו וצאן מרעיתו' של ה', היודעים דברים אלו מאז ומקדם, צריכה גאולתם ביד גואלם להביא לידי הודאה והלל במקדשו.

נספח א – על מזמורי אחרית הימים בספר תהילים

לפי מסקנתנו בעיון זה, נכתב מזמור ק' על שם העתיד, והוא מכוון לאחרית הימים. נמצא אפוא, כי כשם שבספרי הנביאים הנואמים מצויות נבואות רבות על אחרית הימים, המתארות את העידן המשיחי בצבעים מרהיבים, הן בנוגע לישראל והן בנוגע לעמי תבל, כך הדבר אף בספר תהילים: מזמורים לא מעטים (לא רק מזמורי 'התהילה' אלא גם נוספים וראה הערה 16), עוסקים בעידן עתידי זה.

ובכן, מהו ההבדל בין נבואות אחרית הימים למזמורי תהילים העוסקים בעידן זה?

אלו שתי סוגות ספרותיות שונות, שההבדל ביניהן הוא תולדת ההבדל בין חזון נבואי לעתיד המתגלה לנביא, לבין תפילה שנושא משורר ישראלי ברוח הקודש על שם העתיד.

הנביא מודיע בדרך כלל בראש חזונו "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" או מעין זאת, ומוסר את העתיד אשר הראה לו ה'; המשורר אינו חוזה חזון לעתיד, אלא חווה את העתיד בדמיונו בשעה זו שבה הוא נתון, ומחבר את מזמור התהילים, כאילו הוא שתול באותו העתיד.[20] לפיכך אין בראש המזמור הודעה מפורשת שדברי המזמור מכוונים לעתיד רחוק, אלא תוכן המזמור מעיד על כך, כאילו נאמרים דברי המשורר בעת התגשמותו של אותו עתיד.

הנביאים המנבאים על גאולתם של ישראל, עניינם במעשי ה' ביחס לעמו – כיצד גאלם מן הגלות והביאם לארצם, וכיצד היטיב את מצב העם והארץ הנגאלים; משוררי תהילים העוסקים בעידן הגאולה, עניינם במסקנה הדתית האנושית המתחייבת מן הגאולה – בשינוי יחסו של האדם אל ה' בעקבותיה. לפיכך הם מדגישים דווקא את התביעה מהאנושות להכיר בה' שגאל את עמו, והם תובעים מן הגוים לפנות אל ה' בדרכים שונות של הכרה וקבלת מלכותו עליהם. ברם אין משוררי תהילים מתעלמים גם מישראל הנגאלים, ומחובתם להודות לה' על גאולתם. דבר זה מתבטא במחצית השנייה של מזמורנו. וראה גם את עיוננו (באתר בית המדרש הוירטואלי) למזמור ק"ז סעיף יא.

נמצא כי ההבדל בין 'נבואות אחרית הימים' ל'מזמורי אחרית הימים' הוא ההבדל היסודי בין נבואה לתפילה: הנבואות מתארות את מעשי ה' בעולם 'מלמעלה למטה'; ואילו המזמורים מתארים את תגובת האדם על מעשי ה' הללו 'מלמטה למעלה'.

 

בעיוננו למזמור מ"ד בספרנו, עמודים 148–152, כתבנו כי הנחת יסוד שעל פיה אנו מפרשים את מזמורי ספר תהילים היא, שמשוררי הקודש אשר נשאו את תפילתם (או את תלונתם) לפני ה' בקשר לאירועים היסטוריים מסוימים, חיו באותו הדור וחוו את אותו האירוע שביחס אליו הם נושאים את תפילתם הכנה. הדגשנו שם שמזמורי תהילים אינם נבואות, ואינם צופים עתידות, אלא מגמתם להביע את הלך נפשו האותנטי של האדם הפונה אל ה' מתוך הסיטואציה ההיסטורית שבה הוא נתון.

האם דברינו בנספח זה על 'מזמורי אחרית הימים' אינם סותרים את ההנחה שהנחנו שם? המעיין בדברים שכתבנו שם בהקשרם, ייווכח שבאמת אין סתירה בין הדברים: שם עסקנו במזמורי תחינה על צרות קשות הפוקדות את עם ישראל ועל מזמורי תלונה הבאים בעקבות אותן צרות, ודברינו שם במקומם עומדים. בנספח זה אנו עוסקים במזמורים, שבתשתיתם עומד קורפוס שלם של נבואות אחרית הימים שניבאו נביאי ישראל השונים בכל התקופות. 'מזמורי אחרית הימים' אינם 'מזמורי-נבואה', ואין מגמתם לצפות או לגלות אירועים ספציפיים בעתיד. מזמורים אלה מניחים את גאולת ישראל בעתיד, שעליה ניבאו כל נביאי ישראל, כידיעה כללית, וזו משמשת בסיס והשראה לחיבור תפילות ותהילות כלליות, אשר יסודן באותו עתיד נפלא וידוע מראש.

 

(בשבועות הבאים יישלחו נספחים ב ו-ג לעיון זה)

 

 

 

 

*

*******************************************************

*

* * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ו

עורכת: נחמה בן אדרת 

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:        http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

* * * * * * * *

*

*******************************************************

*

 

[1] ראה סעיף א.

[2] ברישום המזמור להלן לא הקפדנו על סימון הבתים הזעירים שמהם בנוי המזמור (כפי שעשינו ברישומו בראש העיון), אלא צירפנו את בתים ג–ד כאחת תחת הכותרת 'הקריאה' (השנייה). לשם הקבלת המחציות זו לזו, גם לא שמרנו על החלוקה לשורות, כפי שעשינו ברישום המזמור שבראש העיון.

[3] באמת, הפנייה במילים "כָּל הָאָרֶץ" אינה באה ממש בראש הקריאה, אלא אחר שתי מילות הציווי "הָרִיעוּ לַה'". הטעם לכך הוא במגמה הרווחת במזמורי תהילים לפתוח בהזכרת שם ה', כך שהזכרה זו תהא המילה הראשונה או השנייה במזמור. מגמה זו ניכרת במזמורים רבים, וראה על כך בספרנו עמוד 469 הערה 5, ובייחוד בציונים א–ב בהערה זו.

[4] התיבה "כִּי" בהנמקה זו באה כחלק מן הצירוף "דְּעוּ כִּי...". נראה שהטעם לכך הוא שחלק זה של ההנמקה – "כִּי ה' הוּא אֱ-לֹהִים", אינו קשור בעובדה הניכרת לעין, אלא בהכרה דתית מופשטת שאותה יש "לדעת" – להפנים. (הרכיב השני בהנמקה זו – "הוּא עָשָׂנוּ", קשור בעצם קיומנו, שהוא דבר הניכר לעין; אף ההנמקה במחצית השנייה – "כִּי טוֹב ה'", קשורה בחסדיו הניכרים לעין של ה' שעשה לעמו).

[5] עמדנו על ההבחנה בין שני רכיבים אלו בסעיף ג, ועל פי האמור בסעיף ה עלה בידינו ששניהם אוניברסליים באופיים, ושהרכיב השני הוא תולדת הראשון: כיוון ש'ה' הוּא אֱ-לֹהִים' האחד והיחיד – הרי ש'הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ'. הרכיב הראשון קשור בעצמותו של ה', ואילו השני – בגילוי א-לוהותו במציאות האנושית.

[6] היחס בין שני הרכיבים בהנמקה זו דומה ליחס בין שני הרכיבים בהנמקה הראשונה (ראה הערה קודמת). הרכיב הראשון הוא "כִּי טוֹב ה'" – זו מידתו של הקב"ה עצמו; ממידתו זו משתלשל גילוי 'חַסְדּוֹ' ו'אֱמוּנָתוֹ' (– נאמנותו) לעמו לעולם ועד דור ודור.

[7] לו היינו משיבים את שלוש המילים "עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ" להנמקה במחצית הראשונה, כפי שראו זאת המפרשים כולם, היה הדבר משנה את היחס הכמותי בין מספר המילים בכל אחת משתי המחציות (23;18), וכן היה הדבר פוגע בשוויון בין חלקי המשנה.

[8] במזמורים אחדים דווקא ניתן למצוא קריאה לגויים לבוא למקדש. במזמור צ"ו, ח נתבעות משפחות עמים: "שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹאוּ לְחַצְרוֹתָיו". אולם במזמורנו אין תביעה כזאת מהגויים, אלא רק מישראל.

[9] השם 'תודה' (בכל הטיותיו) מופיע במקרא 32 פעמים. מחצית הופעותיו מתייחסות באופן מובהק לקרבן הקרוי בשם זה; בהופעות נוספות אחדות של המילה 'תודה' הכוונה לתהלוכה או למקהלה אשר ליוותה את הקרבן הזה (לדוגמה, נחמיה ל"ח, לא ושם לח), ואפשר שכך הדבר גם במזמורנו; ובמקומות אחרים קשור השם 'תודה' להשמעת שבח והלל לה', ולעתים קשה להכריע אם מדובר שם בקרבן תודה או בהודאה שאיננה כרוכה בקרבן. לדוגמה: תהילים מ"ב, ה "...אֶדַּדֵּם עַד בֵּית אֱ-לֹהִים, בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג" (וראה עיוננו לפרשת כי-תבוא בסדרה השלישית 'וידוי מעשר', סעיף ד והערות 18–20 העוסקות בשם 'תודה' ובפעלים הנגזרים מן השורש יד"ה במקרא).

[10] בפרשת צו (ויקרא ז', יא–כא) באה 'תורת זבח השלמים', ושני סוגי שלמים הם: כאלה הבאים 'על תודה' (שם יב–טו), וכאלה הבאים בנדר או נדבה (טז–יח). ההבדל הבולט ביניהם הוא שהתודה נאכלת ליום ולילה אחד, כנאמר בפסוק טו "וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל, לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר". ואילו על שלמים הבאים בנדר ונדבה נאמר בפסוק הבא: "בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת" כלומר, שני הימים והלילה שביניהם. ר"י אברבנאל שואל (בראש פירושו לפרשת צו, השאלה השבע-עשרה) על טעמו של הבדל זה, והנה תשובתו:

היה זה כדי לפרסם הנס. וזה, שבעל שלמי תודה, כשהוא רואה ששלמיו אינם נאכלים אלא ליום ולילה עד חצות, הוא מזמין על שלמי תודתו אחיו ואוהביו ומיודעיו לאכול ולשמוח עמו. וישאלו זה את זה: על מה היה תודתו? והוא יגיד להם הנסים והנפלאות שעשה עמו ה'. וירוממהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו (תהילים ק"ז, לב)...בראותו הבשר והלחם רב בביתו, ושלא יאכל אלא ליום ולילה אחד, בהכרח יקרא רבים ממיודעיו ואחוזת מרעהו לאכול, פן יהיה ביום המחרת ללעג ולקלס לבני אדם, הרואים אותו שורף כמות גדול מתודת שלמיו, ואת אחיו ואוהביו לא קרא.

 

[11] צמד זה מופיע יחדיו (ולא כשהוא מפורק בשתי צלעות מקבילות) בשני הפסוקים הבאים: "וֶאֶמוּנָתִי וְחַסְדִּי עִמּוֹ (– עם דוד)" – תהילים פ"ט, כה; "זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל" – שם צ"ח, ג. בשני הפסוקים מדובר בברית שכרת ה': בפסוק הראשון מדובר בברית עם דוד, וכמפורש בהמשך (שם כט) "לְעוֹלָם אֶשְׁמָר לוֹ חַסְדִּי, וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ"; בפסוק השני מדובר בברית שכרת ה' עם ישראל, שזכר אותה, ומכוחה הושיע את עמו, כנאמר בהמשך אותו פסוק "רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱ-לֹהֵינוּ".

אף בפסוקים שצמד המילים 'חסד'-'אמונה' בא בשתי צלעות מקבילות (כשם שהדבר במזמורנו), הכוונה לברית שכרת ה' עם בני בריתו. ראה בראש מזמור פ"ט – פסוקים ב–ג שבכל אחד מהם חוזר הצמד הנידון, ומקורו של הצמד הזה מתפרש בפסוקים ד–ה הבאים אחריהם "כָּרַתִּי בְרִית לִבְחִירִי, נִשְׁבַּעְתִּי לְדָוִד עַבְדִּי...". וראה גם פסוק לד שם.

[12] 'המושב בחיים' (שהוא תרגום המונח בגרמנית Sitz im Leben) הוא ההקשר התרבותי, החברתי או הפולחני שבו שימשה היצירה הספרותית הנידונה. 'חקר הסוגים' במקרא, מיסודו של גונקל (ראה הערה 3 בחלקו הראשון של עיוננו) ראה בזיהוי 'המושב בחיים' של היחידה הספרותית במקרא תנאי חשוב להבנתה.

[13] הנה ביטוי לתפיסתו זו במהלך פירושו לפסוקי המזמור: "בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה... בציווי זה ניתנת הרשות לחוגגים להיכנס למקדש... ואפשר שהאומר את הדברים הוא הלוי שומר המקדש". דוגמאות נוספות פזורות בפירושו גם בעוד מקומות.

[14] מזמורים ל"ג, מ"ז, ס"ו, צ"ו, צ"ח, קי"ז, קמ"ח.

[15] אף עמוס חכם עצמו פירש את מילותיו האחרונות של מזמורנו בדרך שאמרנו: "לְעוֹלָם חַסְדּוֹ – ...'חסדו' משמע: הבטחתו לשמור ולהושיע את בני בריתו ויראיו, ומקביל אל 'אמונתו'... עד סוף כל הדורות קיימת 'אמונתו' – נאמנותו לקיים הבטחתו ובריתו."

[16] מזמורי תהילה מסוג זה צוינו בהערה 14, וישנם עוד מזמורים העוסקים באחרית הימים שאינם כלולים ברשימה זו (לדוגמה מזמור ס"ז).

[17] על מהותם של מזמורי אחרית הימים ראה בנספח המופיע להלן.

[18] ולא זו בלבד שקריאתו תישמע, אלא שגאולתו שלו היא שתשמש בפיו טיעון בקריאתו אל העמים. בכמה מזמורים נקראים הללו להכיר בה' ולהללו על כך שגאל את עמו מביניהם, ובכך פקח את עיניהם להכיר בשלטון ה' בהיסטוריה האנושית ובטבע. וכבר הבאנו ארבעה מזמורים כאלה בסעיף ד בעיוננו. וכפי שאמרנו בסעיף ה, מזמורנו דווקא אינו משתמש בטיעון זה כהנמקה לקריאה לגויים להלל את ה', שכן ההנמקה במזמורנו לקריאה לעמים נושאת אופי אוניברסלי ואינה מזכירה את ישראל ואת גאולתו.

[19] האם קרבן תודה יכול להיות מובא על ידי ישראל כולם על גאולתם? אין כל סיבה לענות על כך בשלילה. בנחמיה י"ב, כז ואילך מסופר על חנוכת חומת ירושלים. לשם כך זומנו כל הלוויים לירושלים "לַעֲשֹׂת חֲנֻכָּה וְשִׂמְחָה וּבְתוֹדוֹת וּבְשִׁיר", ופשוטו של מקרא הוא שחגגו את הצלחת בניין חומות ירושלים, בזמן קצר ולמרות התנגדות צרי יהודה, בקרבנות תודה. ואם על השלמת חומת ירושלים הביאו תודות, כל שכן על גאולת ישראל מבין הגויים ושיבתם לארצם.

 

[20] בסוף עיוננו למזמור מ"ז (עמוד 175 בספר) כתבנו ביחס אליו, כי הוא מחיה את חזון העתיד המשיחי (וראה הערה 26 א באותו עמוד).