ליקוטי מוהר"ן | תורה מ"ה | מחיאת כפיים בתפילה

[לְשׁוֹן רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה] מֶחָאַת כַּפַּיִם בַּתְּפִילָּה כִּי עַל יְדֵי זֶה נִתְעוֹרְרִים בְּחִינַת כְּנָפַיִם, שֶׁמִּשָּׁם בָּא הַדִּבּוּר "וּבַעַל כְּנָפִים יַגֵּיד דָּבָר", וּכְתִיב "וִידֵי אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם" נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי שֶׁאָדָם נִתְעוֹרֵר בַּיָּדַיִם שֶׁלּוֹ, אֲזַי [הַכְּנָפַיִם] נִתְעוֹרְרִים הַיְנוּ כַּנְפֵי רֵאָה, שֶׁמִּשָּׁם נִתְהַוֶּה הַדִּבּוּר אֲבָל עֲדַיִן צְרִיכִין לְהָכִין וּלְתַקֵּן פֶּה, לְקַבֵּל אֶת הַדִּבּוּר בְּתוֹכוֹ וְעַל יְדֵי שֶׁמַּכֶּה כַּף אֶל כַּף עַל יְדֵי זֶה נִתְהַוֶּה הַפֶּה כִּי בְּכָל יָד חֲמִשָּׁה אֶצְבָּעוֹת וְהַכָּאוֹת הָאוֹרוֹת, יַד יָמִין בְּיַד שְׂמאל הַיְנוּ חֲמִשָּׁה פְּעָמִים חֲמִשָּׁה גִּימַטְרִיָּא עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה וְהַכָּאוֹת יַד שְׂמאל בְּיַד יָמִין חֲמִשָּׁה פְּעָמִים חֲמִשָּׁה גִּימַטְרִיָּא גַּם כֵּן עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה שְׁנֵי פְּעָמִים עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה גִּימַטְרִיָּא חֲמִשִּׁים זֶה בְּחִינוֹת חֲמִשִּׁים פְּעָמִים יְצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁנִּזְכַּר בַּתּוֹרָה כִּי 'עַל יְדֵי בְּחִינוֹת יוֹבֵל יָצְאוּ מִגָּלוּת מִצְרַיִם' וְעִקַּר גָּלוּת מִצְרַיִם, שֶׁהָיָה הַדִּבּוּר בְּגָלוּת וּבִשְׁבִיל זֶה הָיָה משֶׁה כְּבַד פֶּה וְעַל יְדֵי גְּאֻלָּה נִתְהַוָּה בְּחִינַת פֶּה נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי חֲמִשִּׁין שַׁעֲרֵי בִּינָה נִתְהַוָּה הַפֶּה וזהו: "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם" מִי דַּיְקָא נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי מֶחָאַת כַּף חֲמִשָּׁה אֶצְבָּעוֹת יָמִין בַּחֲמִשָּׁה שֶׁבְּיַד שְׂמאל וַחֲמִשָּׁה שֶׁבְּיַד שְׂמאל בַּחֲמִשָּׁה שֶׁבְּיַד יָמִין נִתְהַוֶּה בְּחִינַת מִי שֶׁעַל יָדָהּ נִתְהַוֶּה פֶּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם" וְהַפֶּה מְקַבֵּל הַדִּבּוּרִים מֵהַכַּנְפֵי רֵאָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר" וּכְנָפַיִם נִתְעוֹרְרִים בְּהִתְעוֹרְרוּת יְדֵי אָדָם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וִידֵי אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם" וְכָל זֶה אָנוּ רוֹאִים בְּחוּשׁ, שֶׁהַיָּדַיִם הֵם כְּנֶגֶד כַּנְפֵי רֵאָה וּבִשְׁבִיל זֶה אָמְרוּ הַפּוֹסְקִים 'נִשְׁבָּר הַגַּף סָמוּך לַגּוּף טְרֵפָה' כִּי בְּוַדַּאי נִקֵּב עַל יְדֵי זֶה הָרֵאָה

ר' נחמן רצה להחזיר עטרה ליושנה ולהזמין את חסידיו להתפלל כמו החסידים הראשונים שהיו מתפללים עם התלהבות גדולה ונותנים כוח בתפילה ואף מוחאים כפיים. מסופר על אחד שלעג למתפלל שמחא כפיים במהלך התפילה ור' נחמן גער בו על לעג זה. מה מצאו חסידים במחיאת הכף ומה מוסיפה היא לתפילה? על כך בדברינו הפעם.   

אמנם, לפני שנפתח בדברינו, עלינו להקדים ולומר שאי אפשר באמת להבין את עניין מחיאת הכפיים. הנושא לא עובר דרך השכל אלא דרך הידיים. ובכל זאת, נאמר כמה מילים ברובד השכלי, בגלל שבשבילנו אפילו מחיאת כף אחת היא תנועה שקשה לנו לעשותה- בוודאי בתפילה, וצריך לחצות ולדלג מעל הרבה מחיצות בשביל לזכות למחיאת כף, לכן כל ההסברים שלנו יהיו רק פיגומים שבונים לנו תשתית עבור משהו שהוא מעבר להבנה על מנת ליישב על דעתנו את אותה תנועה פשוטה של מחיאת כף, שלעיתים היא כבידה עלינו כל כך. ייתכן שאם נמחא כף עתה ונרגיש מעט את האנרגיות הזורמות על ידה, נבין טוב יותר מכל ההסברים שלנו...ובכל זאת נאמר כמה מילים:

ר' נחמן מקשר בין הידיים לבחינת הכנפיים. כוונתו מן הסתם לומר שהידיים מעוררות את המעוף, את היכולת להפליג רוחנית מעבר לכאן ולעכשיו. ובאמת כל אחד יכול לצייר ולדמיין לעצמו איך שתי הידיים שלנו דומות לשתי כנפיים בצדי הגוף. מסתבר שממעוף כנפיים אלו מתהווה הדיבור, כמו שכתוב: "ובעל כנפיים יגד דבר". ללא מעוף אין דיבור. כך, הדיבור יכול להיות 'קצר כנף' ואז אדם מדבר דברים קטנים, פשוטים, קרובים וקונקרטיים. אבל הדיבור יכול להיות גם 'ארוך כנף' – ואז אדם יכול להגיע על ידי הדיבור שלו למקומות רחוקים הן פיזית והן רוחנית. יש לדיבור יכולת מעוף שמדלגת על הכאן ועכשיו, מעבר למה שנוכח ונמצא, שהרי מה שכבר קיים מול העיניים אין צורך לדבר עליו. אך איך עושים את זה, איך מתחילים לעוף, איך מעוררים את כח התעופה הגנוז בתוכנו? אומר ר' נחמן שבשביל זה צריך לעורר את הידיים, יש בידיים שלנו כוח שאנחנו לא מודעים אליו ולכן גם לא ממש משתמשים בו, אך אם נעורר את האנרגיה החבויה בידיים נוכל לזכות להגיע למעוף.

*

למה צריך "לעורר" את הידיים? – אם ר' נחמן משתמש בפועל - "לעורר", כנראה רוצה הוא לרמוז לנו כי הידיים יכולות להירדם. הידיים "עסקניות הן" וכשמן כן הן - כל הזמן עוסקות ב'די' (היפוך אותיות 'יד'), ה'די' הוא הצבת גבול שהציב הבורא להתפשטות העולם– "מי שאמר לעולמו די".  "די" הוא אותו מקום שבו הקב"ה ברא בעולם את הגבול, את הסוף, את פני השטח של הדברים. בעולם יש אמירה מאד ברורה, לכל דבר יש את הסוף שלו, יש את פני השטח שלו, זה ה'די' של הדבר. היד האנושית עוסקת ב'די' הזה, אך מצדו השני ולכן אותיותיה הפוכות. תפקידה של היד להפוך את ה"די" ל"יד". הידיים עסוקות כל הזמן בגבול שנוכח בכל דבר ומקום. הידיים מנסות להזיז אותו, לשנות אותו, לעצב אותו ולבנות בו. ובגלל העיסוק האינטנסיבי באותו "די" הידיים עלולות ליפול לתרדמה, תרדמת הצמצום והגבול. העיסוק בפני השטח יכול להביא את האדם לשטחיות נרדמת ולשכנעו שאכן תמונת העולם הינה צרה ומצומצמת, נעדרת עומק ופנימיות והוא בעל כורחו נתון במיצר. "מיצר" זה הוא תווי פניה הבסיסיים של "מצרים", כמרומז בשמה ומי שידיו נרדמות יכול בקלות ומבלי משים למצוא את עצמו בגלות מצרים, בעולם צר, שטחי וקטנוני כעולמו של עבד. הכוחנות של מצרים היא פועל יוצא של השטחיות שלה. כך גם הזימה הינה ביטוי להעדר העומק והפנימיות. אדם יכול לעבוד קשה במצב שכזה, אך ליבו אין עמו, נעדר פנימיות, עובד כמו מכונה במפגש שטחי בלבד עם המציאות. וכשיש צמצום אין מעוף, אדם מרגיש שאין לו מרחב לשוט בו בחופשיות ולאט לאט הידיים-כנפיים נרדמות. לידיים כבר אין כח לעוף מעבר לדי הזה, מעבר לכאן ולעכשיו, מעבר לסופיות, מעבר לפני השטח. עם תרדמת הידיים גם הדיבור הופך להיות שטחי ופשטני שלא מחדש דבר. אדם כזה חי בתוך עולם של דיבור קטנוני ואינפורמטיבי. וכל כך למה? כשהידיים משכנעות אותנו שבאמת המרחב מצומצם ומוגבל, אז גם המעוף שלנו הולך וקטן ואתו ביחד גם הדיבור. מה אם כן אפשר לעשות? ר' נחמן מנסה לתת לנו כנפיים וללמד אותנו לעוף, לעורר את הידיים ואת הגנוז בהם.

*

על מנת לעורר את הידיים ננסה קודם להבין מהו הייעוד והתפקיד אותו הידיים אמורות למלא:

כידוע, לפי הקבלה עשרת הספירות מקבילות גם כן לגוף האדם, שתי הידיים - "תרין דרועין"- מקבילות לחסד וגבורה.  יד ימין מקבילה לחסד ויד שמאל לגבורה. שתיהן אומרות ל'די' - 'הפוך את ה'די' ל'יד'. הפוך את האותיות, הפוך את פני הדברים, את פני השטח, כדי שאוכל לראות את העומק שמאחוריו.  הפוך אותי מלהיות דבר שטחי, פשטני, גשמי, סופי, רגעי, הפוך אותי להיות משהו עמוק, משהו רוחני, נצחי, חי ולא מת'. ולשתי הידיים יש את הכח לעשות את זה.

יד ימין עם תנועת החסד שלה לוקחת את הדי הזה, את הסוף הזה, ומושיטה אותו לשני – והופכת אותו, ועל ידי כך הופכת את הסופי והמצומצם ממשהו שטחי למשהו עמוק. משהו שחורג מן הגבולות של העצמי ונפגש עם המרחב שמחוצה לו. החסד הופך את הדבר הממשי להיות בעל מעוף, בעל ערך, בעל משמעות. זו ההתחלה של התעוררות ה'די' אל מקום שהוא מעבר לו. המעשה הפיסי חורג אל הרוחני והזמני חורג אל הנצח. ההעתקה של המרכז מן האני המצומצם בתוך עצמו אל עבר הזולת מעניקה לאותו מעשה עצמו ערך מוסף מעבר לעצמו, נצחי ובעל מעוף. כך למשל, אותו קוגל עצמו, אם אני אוכל אותו נשאר בצמצומו , אך שכאני נותן אותו לעני הופך הוא להיות בעל ערך רגשי מוסרי ודתי הפורסים כנף לא רק אל עבר הזולת אלא גם אל שמי השמיים, אל הקב"ה. זה היה הגילוי של אברהם אבינו, התרבות בה גדל אברהם אבינו הייתה של עולם אלילי שכולו חומר, שכולו עץ ואבן. ואיך אברהם "עורר" את העולם? בידיים! עי"ז שגילה את החסד, שהוא הראה לכולם שאותו חומר סופי ומוגבל, אותו 'די', יכול להיות יד מושטת ונותנת מעבר לעצמה, שיש לה מעוף, שהיא פותחת צוהר אל מעבר לעצמי, זוהי תחילת המעוף, תחילת היהדות, תחילת גילויו של הרוח בעולם החומר – זה תפקידה של יד ימין.

 גם ליד שמאל יש תפקיד, גם היא מעוררת את הסופיות, אלא שהפעם על ידי גבורה. מה זו גבורה? היכולת שלי לומר 'די' לעצמי! זה חידוש עצום, שהרי בדרך כלל אדם אוהב להגיד 'די' לשני... אולם בכדי לומר 'די' לעצמי יש צורך בגבורה פנימית. הגבורה דורשת התעוררות של חלק פנימי יותר, עמוק יותר ומשמעותי יותר מאשר כל הקליפות שהאדם אחוז בהם. רק שכנוע פנימי עמוק יגלה את האני המשוחרר מן השכבות החיצוניות אשר נדבקו בו והצליחו לשכנעו שהם חלק בלתי נפרד ממנו ולומר להם ולעצמו 'די'. הגבורה חושפת את הזהות הפנימית יותר על מנת להשיל את החיצוני ולשחרר את האדם מכבליו הוא.

אמנם יד שמאל היא היד החלשה, אך יש בזה רמז לכלל שכדאי לדעת אותו: כשאדם עובד עבודה פנימית הוא צריך לעשות את זה בעדינות, כמתוך חולשה ולא מתוך כח. אם אדם עובד על מידות עצמו עם הכח והעצמה של יד ימין, לבסוף יישבר. אין זה מקרי שיד שמאל היא ליד הלב, כי דווקא החולשה היא זו שמעוררת את הפנימיות הגנוזה בלב. את הכוח שיש לאדם יש לשמור לנתינה ולחסד. גבורה אמתית איננה גבורה של כוח אלא גבורה שנובעת מתוך התעוררות פנימית של אמת וצדקת הדרך. בלעדי אלה, האיפוק הכוחני לבדו לא יחזיק מעמד.

ובכן, התעוררות הידיים נעשית על ידי חסד בימין וגבורה בשמאל. אולם כל זאת בימים כתיקונם. אך כשאדם נמצא בגלות מצרים בתוך ה'די', בתוך הצמצומים, בתוך העבודה הקשה, קשה לו מאד לעורר את הידיים, קשה לו לתת חסד מחד, וקשה גם להיאזר בגבורה מאידך. הנתינה קשה כיוון שכשאדם עובד עבודה קשה והוא בצמצומים ובמוחין דקטנות קשה לו להיפרד ממה שיש לו. בעולם העבדות והצמצום, חוסר הוודאות בנוגע למחר מונע ממנו להיפרד מהצורך לאגור, כי הרי אין מספיק וכשה'די' נוגש בבשרו של האדם, תחושת החוסר מולידה צורך עצום לקחת ולאגור כך יד ימין מוצאת את עצמה לוקחת במקום לתת.

אך גם הגבורה נפגמת במצרים. כשאדם חווה צמצומים קשה לו מאד להגיד גם לעצמו די. באין מרחב פנימי, אין לאותה גבורה פנימית על מה להיתלות, אין לה את אותו שלד של עצמיות נקיה, של אמונה בעצמי ובצדקת הדרך אשר רק מתוכה יכולה היא להתגבר על הקשה מכל- על עצמה, או לפחות מה שנדמה לה כעצמה. כשאין את אורך הרוח, כשהקדושה נעדרת וחסרה את המודעות הפנימית, והכל כל כך מצומצם וצר, קשה מאד להתגבר על היצר. אין זה מקרי, אם כן, שבמצרים התחברו והצטרפו העבודה הקשה עם היצרים (מצרים -אותיות יצרי"ם, וכמו שמכנה אותה יוסף-'ערוות הארץ'). שניהם מקבילים לפגם שתי הידיים- יד ימין במקום לתת כל הזמן לוקחת, ויד שמאל במקום להגיד לעצמה די – היא כל הזמן מכה, מכה את השני. יד ימין שלוקחת הופכת את החסד שהופך לתאווה, ויד שמאל - מתוך אותה חולשה שמאפיינת אותה, הופכת את הגבורה לאלימות.

ובכן, מה לעשות? הדבר ראשון שר' נחמן אומר לנו הוא לעורר את הידיים. כשאדם מעורר את הידיים הוא מעורר את המעוף, הוא מתחיל לתת ומתוך כך מתחיל להיות מוכן להגיד גם לעצמו 'די'. כשאדם מעורר את הידיים הוא יוצר אצלו כנפיים, כנפי ריאה. הריאה הינה המרחב הפנימי לתוכו אדם נושם את הרוח. ההפנמה המתמדת של מרחב זה באמצעות הנשימה היא ביטוי לאותה כמיהה של האדם להגיע אל מעבר לעצמו, להגיע אל מקום רוחני יותר, להגיע רחוק, אשר מסתבר שהיא 'נשמת אפו' של האדם ומזינה אותו בכל רגע וללא הפסקה. וכשאדם מעורר את הידיים, כשהוא נותן מצד אחד, וכשהוא אומר לעצמו די מצד שני, הוא מפנה מקום למרחב זה. די להיות עסוק רק לעצמי ומשועבד לעצמי- ללמוד להושיט יד כמוהו כפתיחת מרחב המעוף מעבר לעצמי. וכיש לאדם מעוף והוא מסוגל לדלג מעבר לכאן ולעכשיו, מעבר לעצמו ולחייו הקטנים, הוא יכול לראות למרחוק מושגים כמו חזון תקווה ואמונה שאי אפשר להגיע אליהם ללא אותו מעוף.

*

אך מסתבר שלא די במעוף. אמנם המעוף הוא הכרחי, אך צריך גם שיהיה מי שיעוף במרחב הזה, פרסונה, סובייקט, אדם עם אישיות. המעוף כשלעצמו כמוהו כמילים במילון המביטות למרחוק אל הגדרתן, אך ללא האיש שמאחוריהן חסרות הן את הפה שיהלך בינות למילים בחופשיות וילקט אותן לכדי דיבור שיכוון אתן ויצוק אל תוכן את הכוונה. בשביל דיבור זה מייעץ לנו ר' נחמן למחוא כפיים - כף אל כף. מה היא בעצם מחיאת כפיים? אומר ר' נחמן חמש אצבעות יד ימין וחמש אצבעות ביד שמאל, וכאשר מכים במחיאת הכף את האורות הקיימים ביד שמאל על יד ימין אזי יש לנו 5 * 5 = 25, וכשמכים מהצד השני את האורות שיש ביד ימין על יד שמאל זה שוב 5 * 5 = 25, כך שסך הכול יש לנו חמישים =  50. בגימטריה 50 = "מי". כנגד חמישים הפעמים שמוזכרת יציאת מצרים בתורה, המרמזת לנו שהיכולת שלנו לצאת ממצרים תלויה במציאת אותה בחינת "מי".

מסתבר שלא מספיק שהאדם רק ייתן או מצד שני רק יתגבר. אם רק כך, יהיה חסר לו משהו, חסר לו את ה"מישהו", את בחינת ה"מי", שהיא החירות שלו והבחירה שלו, שהיא הוא בעצמו! גם אם זכה לכנף החסד ולכנף הגבורה, עדיין צריך שיהיה גם מישהו שעומד מאחוריהן, צריך שיהיה מישהו שינווט אותן, שיחליט מתי לתת ומתי אולי לא, מתי להתגבר ומתי לא. גם הן צריכות גבול לעצמן. הגבורה והחסד כל אחת כשלעצמה ללא כוונת מכוון הינה אוטומציה שיודעת רק את עצמה וחסרת מעוף מעבר לעצמה, בעלת רפרטואר קבוע וחוזר על עצמו. יד ימין לבדה הינה כמו קופת גמ"ח, יד שמאל לבדה הינה דקדוקי עניות מסובכים עם עצמם. בלי ה"מי" שמאחוריהן גם הן עצמן חסרות. בשביל המעוף צריכות גם הן גבול. ומחיאת הכף היא זו שמלמדת הן את יד ימין והן את יד שמאל את הגבול הזה.

מחיאת כף אל כף הינה היכולת של יד ימין להגיד 'די' ליד שמאל והיכולת של יד שמאל להגיד 'די' ליד ימין. מסתבר שצריך עוד שלב, חוץ מה'די' שכל אחת מן הידיים עוסקת בו, צריכות הן גם לדעת לומר 'די' לעצמן. זו אומרת 'די' לזו וזו אומרת 'די' לזו. זו מכה את זו וזו מכה את זו ויחדיו יוצאת לנו מחיאת כף המעוררת מעוף נוסף, מעבר למעוף הקודם. מעוף מן המעוף, שדואג שגם המעוף בעצמו לא ייהפך לסוג של קבעון. אלא שלשם כך צריך לדעת להגביל אפילו את המעוף בעצמו, הן את מעוף החסד והן את מעוף הגבורה על מנת לעורר את זה שמעבר לכל שיטה בין בימין ובין בשמאל. מחיאת כף מעוררת את היסוד השלישי הזה, שהוא איננו לא כנף ימין ולא כנף שמאל, אלא בעל הכנפיים בעצמו, האישיות שמאחוריהן, "מי" שמכוון אותם, "בעל כנפיים יגד דבר".

אלא שבשביל לחפש את ה"מי" צריך אמונה. כך, כשאברהם אבינו שאל "במה אדע כי אירשנה" (בראשית ט"ו,ט'), אומרים חז"ל שנפל קצת באמונה שלו. ומדוע? כי הוא בקש ערובה, תן לי ערובה, שאכן אדע כי אירשנה. מיד אחר כך מופיע ברית בין הבתרים ומפרשים חז"ל, שזה היה עונשו של אברהם שנענש זרעו בגלות מצרים. ומאברהם אפשר ללמוד לכל אדם, שכשאדם מחפש את ה"מה" בלבד, בטחונות לחייו, נופל הוא עם בטחונות אלה לגלות מצרים. אך האמונה מרפה מביטחונות אלה אל מקומות פנימיים יותר. אמונה היא לא "מה", האמונה היא "מי". האמונה הינה חיפוש אחר ה"מי", "מי שאמר והיה העולם". ה"מה" איננו צריך אמונה. ה"מה" הינו חיפוש אחר הגדרה וזהות וככזה הוא מחפש את ערובתו של השכל ואת הלכידות שבין הדברים. אך ה"מי" הינו בהגדרה נסתר, עדין ופנימי והמחפש אחריו הולך בהגדרה במקום ללא קרקע בטוחה ואשר כדי לחצותה צריך חירות ומעוף.

אך כשאדם נמצא במצרים נדמה לו שקיימות בפניו רק שתי אפשרויות, או לקחת כל הזמן מהמציאות, ז.א. להתפתות לפיתויים שלה, או להיכנע למציאות ולתת את הגב שלך למגלבים של המצריים. במובנים רבים כולנו חיים בתוך הדיכוטומיה הנעולה הזו. האפשרות השלישית חמקמקה ונראה שקשה לפלס לה דרך בעולם הצר של המצריות שבה אנו חיים. כמוה כמחיאת כף, התנוצצות של רגע החודרת אל תודעתו של האדם שיש אפשרות שלישית, שאפשר להתגבר, שלא חייבים לקחת, שאפשר לא להתפתות, שלא מוכרחים להיכנע לתכתיבי המציאות, שאפשר אף להתעלות מעליהם, לפתוח את הלב ולתת. הבזק של רגע שמפנה מקום, מרחב בלב, כנפי ראה, לראות למרחוק, מעבר לכאן ולעכשיו. הידיים מכות זו בזו כדי להזכיר האחת לשניה את אותה אפשרות שלישית.

מדהים אלו דברים פנימיים אפשר לגלות עם הידיים. דווקא הן שנראות כל כך חיצוניות יכולות לגלות את הפנימיות הגנוזה בחיצוניות זו עצמה ומעבר לה. מחיאת כף והבזק רגע מראה את שהמציאות מקפידה להסתיר ואת שאנו שוכחים לחפש אחריו. הידיים עסוקות כל כך בחוץ, ששוכחות הן את בעליהן, את "מי" שהן שייכות אליו, את הלב שנמצא ביניהן. ו"מי" ששכח את עצמו ואת ליבו, איך יזכור את "מי" שאמר והיה העולם, את לב העולם? מחיאת כף מנסה להזכיר נשכחות, מנסה לעורר ישנים, על מנת שאפילו המעוף בעצמו לא יהיה נרדם בתוך עצמו. כן, כן, אפילו התפילה, בעלת המעוף, יכולה להיות נרדמת, שקועה בתוך עצמה ועל כן חסידים היו מוחאים כפיים. 

 

 

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:  http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php