מחיר הגלות

  • הרב משה ליכטנשטיין

סוף טוב

בראשית הדברים נציין את הערבות בין האחים העולה ומתגלה בפרשתנו. בסוף פרשת מקץ כאשר יוסף שולח לחפש את הגביע, אומרים האחים כי האח אשר ימצא הגביע בידו יומת ואחיו יהיו לעבדים, והשליח עונה שרק האשם יילקח לעבד. אך בפועל כאשר מתגלה הגביע – אומרים האחים שיהיו כולם לעבדים. קודם כול האחים ביחד, אך הם גם מוכנים להקריב כל אחד את חייו לטובת השני.

מושג ערבות זה חשוב ביותר, אף בעולם הישיבה. בישיבה קל מאוד להסתגר בתוך ד' אמות של הלכה, אולם חשוב לדעת שמעבר להתקדמות האישית על פי האמת הפנימית של כל אחד ואחד, יש צורך בערבות, במחויבות של האחד כלפי חברו. ערבות זו נחוצה להתקדמות הפרטית של כל אחד, לצד התקדמותו של הכלל כולו.

על פניו אפיזודה זו של יוסף ואחיו מסתימת כאשר "סוף טוב הכול טוב", יש Happy End כאשר המשפחה מתאחדת מחדש במצרים ושם יוסף דואג לכל הצרכים של משפחתו. אולם נראה שדמותו של יוסף מתאפיינת בטרגדיות, כפי שנראה להלן.

איש עברי

המדרש בדברים רבה (ואתחנן ב, ח) מתאר את הפער בין משה לבין יוסף. בעוד משה נקבר בערבות מואב, זכה יוסף ונקבר בארץ ישראל. מדוע? מדוע זכה יוסף במה שלא זכה משה? המדרש מסביר: משה, לא טרח להגדיר את זהותו כיהודי, כישראלי. הדבר בא לידי ביטוי בכך שבנות יתרו מתארות אותו כאיש מצרי:

וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים     (שמות ב, יט).

לעומתו, יוסף חוזר ומדגיש את זהותו במספר הזדמנויות. הוא חש בכל נימי נשמתו את זהותו היהודית, הישראלית. כך למשל מתאר יוסף את עצמו באזני שר המשקים ושר האופים:

כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים                    (בראשית מ, טו).

גם במפגש עם אשת פוטיפר, מחליט יוסף לעמוד על שלו. כאן עלינו להיות מודעים לפיתוי הכבד שרבץ על כתפיו של יוסף. הפיתוי הברור ביותר הוא אשת פוטיפר עצמה, אשר עשתה כל שיכלה בכדי למשוך אליה את יוסף. אולם, מעבר לכך - בהיענות לאשת פוטיפר יש הזדמנות להימלט ממעמד העבדות בו יוסף נמצא. יוסף מודע לפוטנציאל זה, אולם, הוא יודע שמעשה זה יהיה כרוך בוויתור על הגדרתו כבן ישראל. יוסף מצליח לעמוד בפיתוי. הוא בוחר ללכת בעקבות דמות דיוקנו של אביו, ונשאר בזהותו היהודית.

אולי הביטוי החזק ביותר לישראליותו של יוסף בא לידי ביטוי בקבורת יעקב. יעקב, בעל מעמד מכובד בשל זהותו כאב השליט, מבקש להיקבר בארץ ישראל. המדרש (סוטה לו ע"ב) מתאר דו-שיח בין יוסף לבין פרעה, כאשר זה האחרון מנסה לגרום לקבורתו של יעקב במצרים. יוסף מצליח לדחוק את פרעה לפינה, ולקבור את יעקב בארץ ישראל.

משמעותה של קבורה דווקא בארץ ישראל ולא במצרים היא גדולה. כאשר הברון רוטשילד החליט להיקבר בזיכרון יעקב ולא באירופה, רעשו מכך אנשים בצמרת השלטון הצרפתית שלא הבינו כיצד אדם שכל כך מחובר למדינתם מחליט להיקבר דווקא בארץ ישראל. בחירה להיקבר בארץ מסוימת מעידה על זהותו של האדם כחלק מאותה הארץ. משמעות בקשתו של יוסף מפרעה לאפשר לו לקבור את אביו בארץ ישראל היא שלמרות היותו מעורה במקום ולמרות שייכותו לפרעה ולתרבות מצרים, בסופו של דבר יוסף אומר לפרעה שאין זה מקומו והוא שייך למקום אחר. הוא עברי מארץ העברים. זכה יוסף בעצמו, ובקשתו התגשמה - הוא נקבר בארץ ישראל.

ואולם, יוסף אמנם זכה להיקבר בארץ, אך הטרגדיה היא שלא זכה לחזור לארץ בחייו. הוא לעולם לא חזר לביתו, לחדרו אותו עזב באותו יום מר ונמהר. יוסף חלם להיות ראש המשפחה, להיות המנהיג. האם החלומות התגשמו? לא. החלום היה להיות המנהיג בארץ ישראל! האם חלם, האם פילל שבגללו ירדו יעקב ובניו למצרים? החלום אינו מתגשם. אמנם יוסף זוכה להנהגה, אולם הנהגה בארץ מצרים של עם מצרי ולא כפי שחלם מתחילה. כאשר יעקב יורד למצרים הוא משתחווה לפרעה, ולא ליוסף. וגם הנהגתו של יוסף בסופו של דבר אינה שלמה והוא נתון כל העת למרותו של פרעה. יוסף לעולם אינו חוזר לביתו כפי שרצה ואינו חוזר להיות חלק מהמשפחה כפי שחלם.

אם כן, אנו למדים שיוסף עשה כל שיכל בכדי לשמור על זהותו. מאז גילוי יחסם של האחים כלפיו, יוסף נמצא בכל העת באותו מצב קשה של בדידות, בלב תרבות מצרית חזקה - ומצליח לשמור על זהותו ועל אמונותיו.

אפשר למצוא ראיה נוספת לדבקותו בזהותו העברית בתיאור שליחת העגלות לאביו לקראת ירידתו למצרים (בראשית מה, כז). מתואר שם שכאשר ראה יעקב את אותן העגלות, חייתה רוחו. רש"י על אתר מסביר מדוע:

סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, זהו שאמר (שם) "וירא את העגלות אשר שלח יוסף" ולא אמר אשר שלח פרעה.

                                                         (רש"י שם).

יוסף משדר מסר לאביו - מעבר לכך שהוא חי, הרי שהוא שמר על אותה תורה אשר למד עם יעקב אביו. זאת ניתן ללמוד מכאן, נוסף על הקשר של העלילה בעצמה עם פרשת עגלה ערופה העוסקת באדם שנהרג ולא נמצאו האחראים להריגתו.

ההשפעה המצרית

אולם, לא הכול ורוד. חז"ל מתארים כי אותן עגלות עצמן אשר נושאות מסר כה חיובי נשאו עליהן סמל של עבודה זרה. יוסף לא היה  מודע לכך כיוון שמדובר היה בסמל בית המלוכה - אך יעקב שם לב לכך והתעצב. רגישותו של יוסף לעבודה זרה קהתה.

ביטוי נוסף להשפעה המצרית על יוסף בא לידי ביטוי במפגש בין יוסף לבין יעקב. הרמב"ן שם מתאר:

והנכון בעיני כי כבר היו עיני ישראל כבדים קצת מזוקן, וכשבא יוסף במרכבת המשנה ועל פניו המצנפת כדרך מלכי מצרים, לא היה ניכר לאביו וגם אחיו לא הכירוהו, לפיכך הזכיר הכתוב כי כאשר נתראה אל אביו שהביט בו והכירו נפל אביו על צוארו ובכה עליו...                                    (רמב"ן בראשית מו, כט).

לדברי הרמב"ן, יעקב לא זיהה את יוסף ברגעים הראשונים, כיוון שיוסף היה חבוש במצנפת של מלכי מצרים. יוסף יודע שהוא עומד לפגוש את אביו, שהיה בטוח שבנו האהוב מת כבר עשרים ושתים שנה. כשהוא עומד מול ארון הבגדים שלו בבוקר ומחליט מה ללבוש לקראת המפגש המיוחל עם אביו הוא שם את המצנפת של מלכי מצרים. יתכן שיוסף לבש אותה  ללא מחשבה, ויתכן שלבש אותה בכדי להביא גאווה לאביו בתור שליט מצרים. כך או כך, אותה מצנפת גורמת ליעקב לא לזהות את בנו אהובו. אותה מצנפת, אותה השפעה מצרית, חוצצת בין יוסף לבין אביו.

בהמשך הסיפור אנו מוצאים ביטויים נוספים להשפעה המצרית שהושפע יוסף. ביטוי מובהק לכך הוא בבחירתו של יוסף לחנוט את אביו:

וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל.            (בראשית נ, ב).

ניתן להסביר את החלטתו של יוסף גם ממניעים קונקרטיים. באופן פשוט, ייתכן שיוסף בחר לחנוט את אביו בכדי לאפשר את הבאתו לקבורה בישראל, אשר כרוכה במסע שיימשך כמה ימים. למרות זאת, ברור לחלוטין שיש במעשה החנטה השפעה ממצרים, על כל תרבות המוות שבה.

היחס למוות הוא ממאפייניה המרכזיים של דת ותרבות. עד היום, כאשר אנו חושבים על מצרים עולות לראשנו מחשבות על פירמידות ומומיות. פולחן המוות המצרי עמד במרכז תרבותם, וזאת בניגוד מוחלט לדרכו של ישראל סבא. כאן אנו רואים שמוטיב בולט ומשמעותי זה, נתן את אותותיו על יוסף.

גם בדרך בה טיפל יוסף בחלוקת המזון במצרים יש אלמנטים מצריים:

וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה. וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ. רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה. וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם. וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה. וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה:                                         (בראשית מז, כ-כו).

בפסוקים אלו מתואר כיצד הפך יוסף את כלל ארץ מצרים לחברה של עבדים. פעולה כזו היא באופן מובהק בעלת אופי מצרי, הקשור לתרבות של עבדות. אכן, סביר להניח שלולא דאגתו של יוסף, לא היו מגיעים שמונים אחוזים מהתוצרת למצרים ועשרים אחוזים לפרעה - אלא להיפך, ואולם עדיין - יוסף הוא זה שהפך את החברה לחברת עבדים.

מעבר לכך, מתואר בפסוקים כי כוהני מצרים זכו באוכל חינם ללא עבדות. יוסף בן ישראל מוכרח כאן בהוראתו של פרעה להתייחס לכוהני העבודה הזרה ביחס עודף. כאן בלית ברירה - נכנע יוסף בפני הלחץ המצרי.

השיא של ההשפעה המצרית על יוסף בא לידי ביטוי בפסוק הבא, שהוא אולי אחד הפסוקים הכואבים ביותר בתורה:

וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן.        (בראשית מו, כח).

רש"י על אתר מתאר את הסיבה לשמה נשלח יהודה:

ומדרש אגדה: להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה.      (רש"י שם).

יעקב שולח את אחד מבניו בכדי להכין תשתית דתית בגושן לקראת הגעת משפחת בני ישראל המורחבת. כיוון שמדובר בשבט של שבעים נפש, הרי שיש צורך בתשתית דתית מלאה: בית כנסת, בית מדרש, מקווה וכדומה. את מי בוחר יעקב לשלוח למטרה זו? לא את יוסף, שליט מצרים הבקי בשפת המקום ובמנהגיו - אלא דווקא את יהודה. כאשר יש צורך בתשתית רוחנית - הרי שיוסף, שהושפע מתרבות מצרים כבר עשרים ושתים שנה, לא מסוגל לעשות זאת כפי שמסוגל יהודה.

האמירה ברורה: אחרי כל מאמציו של יוסף לשמור על ערכיו הרוחניים, על זהותו היהודית, עשרים ושתים שנה - כפי שראינו לעיל משליחת העגלות, יעקב נצרך לומר לו, עם כל הכאב שבדבר, שמשפחת יעקב היורדת למצרים עם כל העוצמות הרוחניות שלה, צריכה אווירה שונה מזו שיוסף חי בה. אין להם אפשרות לגור בקרבת מקום ליוסף -לבית פרעה. יהודה הוא זה שיקים בית מדרש, יהודה הוא זה שינהיג את משפחת יעקב, שכן לו יש את היכולת הרוחנית ולא ליוסף.

יוסף מכיר במחיר

אנו למדים כאן כיצד ניסה יוסף בכל כוחו לעמוד בפני התערות מצרית, וכיצד הצליח לעשות זאת ברמה מסוימת. אולם, על גבי זה עומד המחיר. לא ניתן לחיות בארץ אחרת, בתרבות זרה, ללא ההשפעה שלה. יהיה האדם חזק ככל שיהיה, ואפילו חזק כיוסף - הוא לא יוכל להימנע מהשפעות - במודע, ושלא במודע.

אם האדם רוצה לשמור על הרמה הרוחנית הגבוהה ביותר ללא השפעות חיצוניות, אין באפשרותו לגור במצרים. שם יפגוש באותה תרבות חיצונית שתשפיע עליו ותשנה אותו.

לסיום, נפנה את תשומת הלב לכך שלבסוף יוסף עצמו מבין את המחיר ששילם, ומבין שהחלומות בסופו של דבר לא מתגשמים, והוא מתנער מהם:

 

וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים                                                                  (בראשית מה, ז-ח).