מחלת החטא

בתנ"ך ישנם כמה דימויים המשווים בין חטא למחלה. כך בספר תהילים (ק"ג) - "לדוד, ברכי נפשי את ה'... הסולח לכל עווניכי, הרופא לכל תחלואיכי"; וכך בספר ישעיהו (נ"ז): "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו". את הפסוק האחרון אנו קוראים בהפטרת יום הכיפורים. הנביא קורא לקרובים ולרחוקים לשוב בתשובה, ומתאר את התשובה כרפואה.

כשמתרגשת עלינו מחלה שמקשה עלינו לתפקד, ואנו מחליטים בלבנו שאנו באמת חולים, ואין זו סתם חולשה העוברת עלינו - אנו הולכים לרופא. הרופא בודק אותנו, מנסה לאבחן איזו מחלה תקפה אותנו, ובהתאם לאבחון - מנסה לטפל במחלה כדי שהגוף יצליח להתגבר עליה בזריזות וביעילות. בדיוק כך אנו צריכים לנהוג גם כשאנו באים לחזור בתשובה. עלינו לשאול את עצמנו: מה קרה? מהו החטא שעליו אנו מבקשים לחזור בתשובה? לְמה גרם החטא? מה עלינו לתקן? בלי אבחון ראוי, כל המאמץ שלנו עלול להיות לשווא, כי לא נתקן את הדברים הצריכים תיקון.

ובכן, לְמה גורם החטא? ההבנה הפשוטה היא שעצם עשיית המעשה האסור היא בעייתית. מעבר לכך, אנו מאמינים במערכת השכר והעונש, ואדם שעבר עבירה - עתיד להיענש על כך. הראי"ה מתאר בצורה נפלאה תוצאה שלילית נוספת של החטא: "כל חטא מדאיב את הלב, מפני שסותר את האחדות שבין האישיות הפרטית עם כל ההויה כולה. ומתרפא הוא רק ע"י תשובה" (אורות התשובה ח', ג). לדברי הרב קוק, בעולם יש אחדות בין האדם לבין העולם. הקב"ה ברא את האדם בהתאמה לעולם, כדי שהאדם יוכל להסתדר בתוכו בצורה טובה. האופן שבו יכול האדם ליצור את האחדות בינו לבין העולם הוא ע"י ציות למצוותיו של הקב"ה. לכן, אדם העובר עבירה יוצר נתק בינו לבין העולם, ובעצם - מנתק גם בינו לבין הקב"ה. האחדות שבין האדם לעולם מתרופפת, ונוצר עימות סמוי ביניהם, שאינו יכול להסתיים בנצחונו של האדם. הרב קוק קובע כי החטא מדאיב את לבו של החוטא בגלל הקושי שהוא מערים על חייו בעולם.

אם כן, מעבר לעצם המעשה השלילי ולעונש שהוא גורר, החטא גם פורס מסך המרחיק את האדם מהקב"ה ומהעולם. זוהי השפעה ארוכת-טווח של החטא: אם החטא לא יתוקן, האדם יישאר רחוק מהקב"ה, יוסיף לחטוא וכך יתרחק ממנו ית' עוד ועוד. לכן, האדם חייב להתרפא מהחטא - לשוב בתשובה ולהתקרב בחזרה לקב"ה.