מחצית השקל

  • הרב נחמיה רענן
חסידות בפרשת השבוע
פרשת כי תשא
מחצית השקל
א. הקדמה
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם.
זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'.
(שמות, ל', יא - יג).
במפרשים עולות כמה שאלות בנוגע לפסוקים אלו, ונזכיר כמה מהן:
א. מה משמעות "נשיאת הראש" שמופיעה בפסוק י"ב?
ב. מדוע המפקד עלול לגרום לנגף?
ג. כיצד מחצית השקל תמנע את הנגף?
ד. מדוע דווקא מחצית השקל ולא שקל שלם?
כמה ממורי החסידות עסקו בפרשייה זו והתמודדו עם השאלות הנזכרות. כדרכם, הם הסבירו שהפרשייה, שעל פי פשטה עוסקת במפקד ומגבית למשכן, רומזת לסוגיות בעבודת השם, סוגיות שיש להם רלוונטיות לדורות.
ב. חשיבות תחושת החסרון
נפתח בדרשה של "קדושת לוי"[1]:
"לפקודיהם", לשון חסרון. הכלל, שיראה אדם את עצמו כאשר הוא באמת עדיין לא התחיל לעבוד את ה', ואז הוא באיזה מדריגה; אבל כשעולה חס ושלום על דעת האדם שהוא עובד את ה', אז בוודאי אינו משיג כלל שום בחינה מעבדות הבורא ברוך הוא. וזו הרמז בפסוק "כי תשא את ראש בני ישראל", להעלות אותם על איזה מדריגה, אז העיקר הוא "לפקודיהם", לשון חסרון, מלשון "ויפקד מקום דוד" (שמואל א' כ, כה). שידעו באמת הפקדון שלהם שהוא החסרון שעדיין לא השיגו כלל בעבודת הבורא ברוך הוא. וזהו הרמז בפסוק "ונתנו איש כופר נפשו לה'", "כופר" לשון דביקות, מלשון (בראשית, ו', ד) "וכפרת אותו מבית ומחוץ בכופר". אימתי הוא דבוק בה'? "בפקוד אותם", כשיודע האדם החסרון שלו אז הוא דבוק בה'.
נשיאת ראש בני ישראל מתפרשת, לפי ר' לוי יצחק, כתהליך ההתקדמות בעבודת השם. התנאי הראשוני שמאפשר להתקדם ("כי תשא") הוא "לפקודיהם", דהיינו תחושת חסרון: רק מי שחי בתודעה שמשהו חסר לו בעבודת ה' יוכל להתקדם. אולם, מי שמרגיש טוב עם עצמו ואין לו תחושת חסרון, דרך ההתקדמות חסומה בפניו. חווית החסרון עשויה להביא לדבקות בה', וזוהי פרשנות הביטוי "כופר", לפי דרשתו של ר' לוי יצחק. כנראה שבהתאם לרוח הדברים הללו יפרש ר' לוי יצחק מדוע נותנים דווקא מחצית השקל ולא שקל שלם: חצי השקל מבטא את תודעת החסר שמאפשרת את נשיאת הראש ואת הדבקות בה'.
ג. מעלת ההשלמה ההדדית
ר' נתן שטרנהרץ מנמירוב תלמידו הגדול של ר' נחמן מברסלב, דורש את הפרשייה בדרך אחרת:
וְזֶה בְּחִינַת הַמִּנְיָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּצְטַוּוּ לִמְנוֹתָם עַל יְדֵי הַשְּׁקָלִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "כִּי תִשָּא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקוּדֵיהֶם וְכוּ'". כִּי הַמִּנְיָן הוּא כְּדֵי לְצָרְפָם וּלְחַבְּרָם וּלְכָלְלָם יַחַד כָּל שִׁשִּׁים רִבּוֹא נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיָּאִירוּ זֶה בָּזֶה הַדַּעַת הַנַּ"ל וִיקַבְּלוּ זֶה מִזֶּה, כִּי זֶה הַדַּעַת גָּבֹהַּ וְנִשְׂגָּב מְאֹד, שֶׁהוּא לֵידַע וּלְהַכִּיר אֶת הַבּוֹרֵא הַיָּחִיד הַקַּדְמוֹן יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה בְּתַכְלִית שְׁלֵמוּת הָאֱמוּנָה. וְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בָּזֶה הַדַּעַת הַקָּדוֹשׁ, וְצָרִיךְ כָּל אֶחָד לְקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ וּלְהָאִיר בַּחֲבֵרוֹ כְּפִי מַה שֶּׁנִּמְשָׁךְ עָלָיו הֶאָרָה מֵרַבּוֹ בְּחִינַת מֹשֶׁה. וְכַמּוּבָן וּמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל[2] וְעַל כֵּן צְרִיכִין לִמְנוֹתָם וּלְכָלְלָם וּלְצָרְפָם יַחַד.
(ליקוטי הלכות, הלכות שותפים בקרקע, הלכה ה', אות כה).
במשפטים הללו מסביר ר' נתן את משמעות המניין: מטרת המניין היא לצרף את כל ישראל יחד, כדי שכל אחד ואחד מהפרטים ישפיע על הכלל בהתאם לאיכות המיוחדת שלו. כאשר בני ישראל מאוחדים ומקבלים זה את זה ומקבלים זה מזה, הם יכולים להשיג את גדלות הבורא בדרגה הגבוהה ביותר. המניין האידיאלי, כפי שהוא מתואר בדברי ר' נתן, הוא מצב בו כל אחד מהיחידים מתמסר ונותן לחברה את המיוחד שבו, מתוך נכונות ופתיחות לקבל מהאחרים את המיוחד שבהם. חברה כזאת היא חברה עשירה ומגוונת, אשר עשויה להגיע להשגת אלוקות ברמה הגבוהה ביותר.
בהמשך התורה מתאר ר' נתן את הסכנה שקיימת במניין שעשויה לגרום למגפה:
אֲבָל עַל יְדֵי הַמִּנְיָן, חַס וְשָׁלוֹם, יָכוֹל לִשְׁלֹט הַנֶּגֶף, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי יִרְצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהִתְגָּרוֹת בָּהֶם, חַס וְשָׁלוֹם, לַהֲרֹס הַגְּבוּל, שֶׁכָּל אֶחָד יִרְצֶה לִכְנֹס בִּגְבוּל חֲבֵרוֹ מַה שֶּׁאֵינוֹ שַׁיָּךְ לוֹ, וְעַל יְדֵי זֶה יוּכַל לִכְנֹס בְּקֻשְׁיוֹת שֶׁקָּשֶׁה לוֹ לְפִי דַּעְתּוֹ לְיַשְּׁבָם וְכוּ' וְכַנַּ"ל. עַל כֵּן כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ כָּל אֶחָד לְקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ וּלְהָאִיר בַּחֲבֵרוֹ הֶאָרַת הַדַּעַת הַזֶּה כַּנַּ"ל, כְּמוֹ כֵן צָרִיךְ לִזָּהֵר לַעֲמֹד עַל מְקוֹמוֹ לִבְלִי לַהֲרֹס הַגְּבוּל, וְכַמְבֹאָר לְעֵיל מִזֶּה שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת "וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה" (אבות, א, א), בְּחִינַת "סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה" (שם, ג', טז), שֶׁהוּא בְּכָל בְּחִינָה וּבְחִינָה וּבְכָל דַּרְגָּא וְדַרְגָּא...וּכְמוֹ כֵן כְּשֶׁמְּדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ בְּיִרְאַת שָׁמַיִם לְהַכְנִיס הַדַּעַת הַזֶּה בַּחֲבֵרוֹ וּלְקַבֵּל מִמֶּנּוּ בִּבְחִינַת "וּמְקַבְּלִין דֵּין מִן דֵּין" (התרגום לישעיהו, ו', ג), כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם, צָרִיךְ לִזָּהֵר גַּם כֵּן מְאֹד לְהַמְשִׁיךְ הַמְחִצָּה הַנַּ"ל שֶׁל שְׁתִיקָה לְבַל יַהֲרֹס הַגְּבוּל, חַס וְשָׁלוֹם, וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל בַּחֲבֵרוֹ יוֹתֵר מִדַּאי וְכֵן שֶׁלֹּא לְקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ יוֹתֵר מִדַּאי מַה שֶּׁאֵין רָאוּי לוֹ לְפִי מַדְרֵגָתוֹ. כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁכָּל אָדָם מְשֻׁנֶּה מְאֹד מֵחֲבֵרוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לְעִנְיַן בִּרְכַּת חֲכַם הָרָזִים לְפִי שֶׁאֵין דַּעְתָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם דּוֹמוֹת זוֹ לָזוֹ וְכוּ'. עַל כֵּן צָרִיךְ לִזָּהֵר בְּעִנְיָן זֶה שֶׁל הַמְשָׁכַת הַדַּעַת הָאֲמִתִּי, שֶׁצָּרִיךְ כָּל אֶחָד לְהָאִיר בַּחֲבֵרוֹ וּלְקַבֵּל מִמֶּנּוּ שֶׁיִּהְיֶה בְּהַדְרָגָה וּבְמִשְׁקָל וּלְקַיֵּם "וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה" הַנַּ"ל...
משמעות הנגף, לפי ר' נתן, היא מצב שבו המניין גורם ליחידים לאבד את עצמיותם. כאמור, המניין נועד לכנס את הכוחות של כל ישראל יחד, אך הוא עלול לערער את הביטחון של כל אחד מהיחידים בעצמו ובדרכו. הסכנה מתחדדת לאור העובדה שכל אחד מהיחידים פתוח לשמוע ולקבל את זולתו, שכן לעיתים הזולת יכול להיות משכנע באופן שמערער את תפיסות היסוד של האדם עצמו. הפתרון לסכנת הנגף צריך לבוא משני הצדדים - מהצד המשפיע והמצד המקבל. המשפיע מחויב לעשות "סיג לתורה", דהיינו להתאים את דבריו למקבל ולכלי הקיבול שלו; מצד שני, גם המקבל צריך להיות מודע לשונות בינו לבין חברו, ולהבין שלא כל דבר שמתאים לחברו, מתאים גם לו.
על פי כיוון זה מסביר ר' נתן את רעיון מחצית השקל:
וְזֶהוּ בְּחִינַת הַשְּׁקָלִים, בְּחִינַת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל דַּיְקָא שֶׁצָּרִיךְ לַעֲמֹד עַל הַמִּשְׁקָל דַּיְקָא וְכָל אֶחָד יִתֵּן מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל דַּיְקָא "וְהֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט" (שמות, שם, שם, טו). כִּי אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד נוֹתֵן מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, "מַחֲצִית" דַּיְקָא שֶׁמְּרַמֵּז שֶׁכָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל צָרִיךְ לַחֲבֵרוֹ שֶׁחֲבֵרוֹ יַשְׁלִימוֹ וְעַל כֵּן כָּל אֶחָד אֵינוֹ נוֹתֵן רַק מַחֲצִית דַּיְקָא. אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר שֶׁיִּתֵּן אֶחָד בְּעַד חֲבֵרוֹ, כִּי נִזְהֲרוּ "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט", כִּי הָאֱמֶת שֶׁכָּל אֶחָד צָרִיךְ לְהַשְׁלִים חֲבֵרוֹ, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר כַּוָּנַת הַמִּנְיָן כְּדֵי לְכָלְלָם וּלְצָרְפָם וּלְחַבְּרָם זֶה בָּזֶה, כְּדֵי שֶׁיָּאִירוּ זֶה בָּזֶה הַדַּעַת הַקָּדוֹשׁ הַנַּ"ל. אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן כָּל אֶחָד וְאֶחָד עוֹמֵד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְצָרִיךְ לִזָּהֵר לִבְלִי לַהֲרֹס הַגְּבוּל, רַק כָּל אֶחָד יְקַבֵּל וְיַמְשִׁיךְ הַדַּעַת בְּהַדְרָגָה וּבְמִדָּה וּבְמִשְׁקָל לְקַבֵּל וּלְהָאִיר בַּחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁצְּרִיכִין לְקַבֵּל זֶה מִזֶּה. וּמַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל וּלְהָאִיר צְרִיכִין לִשְׁתֹּק וּלְקַיֵּם "וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה" הַנַּ"ל.
מחצית השקל מבטאת, לדעת ר' נתן, את הרעיון שכל אחד מהיחידים הוא רק חצי, וזקוק לחבריו לצורך השלמת עצמו; ומצד שני, כל אחד ואחד חייב בהבאת מחצית השקל ולא מוותרים על אף אחד. דין נוסף שמוזכר בדברי ר' נתן הוא שאדם אחד לא יכול היה לשלם שקל שלם עבור עצמו ועבור חברו[3]. סיבת הדבר היא שכל אחד אמור להביא את עצמו לטובת הכלל ואין אף אדם מיותר שאפשר לוותר על תרומתו לחברה.
ניתן להציע הסבר נוסף לעניין הבאת מחצית השקל לפי המהלך של ר' נתן. כאשר אדם מביא את עצמו ואת תרומתו לחברה הוא צריך לזכור שהוא מביא חצי, כלומר דבר חלקי ולא שלם. כך הוא יוכל להיות פתוח לקבל במקביל לנתינה, ובנוסף לכך הנתינה שלו תבוא ממקום של ענווה, וממילא הוא ידע במקום הצורך לעשות "סיג לתורה".
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולנחמיה רענן, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1] ר' לוי יצחק מברדיצ'ב (ה'ת"ק - ה'תק"ע), המכונה "סנגורם של ישראל", תלמידו של המגיד ממעזריץ'.
[2] ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה ז'.
[3] אלא אם כן נותן את מחצית השקל לחברו במתנה או בהלוואה. רמב"ם שקלים פ"ג ה"ג.