מחשבת אוכלים

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

נידה דף נ – מחשבת אוכלים

סוגייתנו מהווה את אחד המקורות היסודיים בדין מחשבה באוכלים. בכדי שאוכל יהיה ראוי לקבל טומאה, הוא זקוק באופן עקרוני לשני תהליכים: מחשבה והכשר (עוקצין ג, א). ההכשר הינו תהליך של נתינת מים על המאכל, ואילו המחשבה היא שלב מוקדם יותר שבו האדם חושב על החפץ ומייעד אותו לאכילה. החקירה היסודית בדין מחשבה היא מהו אופיו של התהליך: האם מדובר בתהליך פורמאלי שמגדיר את החפץ כמיוחד לאדם, או שמא מדובר בבירור טכני של תכלית החפץ. (עי' בספר מנחה טהורה לרב דני וולף, ישיבת הר עציון תשס"ט).

השלכה בסיסית לשאלה זו תהיה במאכלים שמיועדים בבירור לאכילת אדם משעת בריאתם: לפי ההבנה הראשונה גם בהם יש צורך בייחוד לאדם, ואם אין צורך במחשבה בפועל זה רק משום שאנו אומרים שמן הסתם האדם חושב עליהם. אך לפי ההבנה השנייה באמת אין צורך במחשבה במאכלים אלו כי המחשבה נועדה רק לברר את תכלית החפץ במקרים מסופקים.

ייתכן שניתן למצוא את הדיה של חקירה זו בניסוחי הראשונים בסוגייתנו. עיקר סוגיית הגמרא נסובה סביב הכלל שאותו קבע רבי יוחנן: "מחשבת חיבור לא שמה מחשבה". כלומר, מחשבה לא יכולה לחול על חפץ שמחובר עדיין לקרקע, וכן אינה חלה על בעלי חיים בעודם חיים.

מהו הטעם לקביעה זו? התוספות על אתר (ד"ה מחשבת) ביארו זאת באופן הבא:

"מחשבת חיים לא שמה מחשבה - דמחיים לא חשב לאוכלה עד אחר שחיטה והרי מתה".

כלומר, התוספות מסבירים שמחשבת האכילה בשעה שהחפץ היה מחובר או חי איננה מחשבה גמורה. זאת משום שלא מדובר במחשבה על החפץ כפי שהוא עכשיו אלא רק במחשבה עתידית על תכלית החפץ לאחר שימות או ייתלש.

לעומתם, הריטב"א (ד"ה אלמא) הסביר את הדברים בלשון אחרת:

"אלמא מחשבת חבור לאו שמא מחשבה. פירוש לפי שאינן ראויין לקבל טומאה באותה שעה".

לפי הריטב"א אין פגם במחשבה עצמה, אלא שאין המחשבה יכולה לחול על חפץ שאינו ראוי לקבל טומאה.

נראה שהראשונים הנ"ל אחזו בשני צדדי החקירה הנזכרת לעיל בעניין מהות דין מחשבה באוכלים:

א. התוספות הבינו את המחשבה כפעולה טכנית שעניינה לברר את הייעוד המעשי של החפץ. לאור זאת אין הם מגבילים את האפשרות העקרונית של המחשבה לחול על כל חפץ באשר הוא, והם נאלצים להסביר את הבעיה במחשבת חיבור ומחשבה מחיים כבעיה באופי המחשבה עצמה.

ב. לעומתם, הריטב"א מבין שהמחשבה היא חלות פורמאלית של ייחוד שנוצרת בחפץ. משום כך הוא סבור שעל חלות זו קיימות ההגבלות הקיימות בדיני טומאה, ומבאר שהמחשבה לא יכולה לחול על חפץ שאינו ראוי לקבל טומאה.

הרב אברהם סתיו