מחשבת הלב

  • הרב ירון בן צבי
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

כריתות דף ד – מחשבת הלב

בסוגייתנו הגמרא שואלת מדוע חכמים פטרו את המגדף מקרבן חטאת:

"לר' יוחנן דאמר: כפיפת קומתו הוי מעשה, עקימת שפתיו נהוי מעשה גבי מגדף!"

כלומר, מדברי רבי יוחנן הסובר שיש חיוב חטאת למי שמשתחווה לעבודה זרה, נלמד שהמגדף חייב על עקימת שפתיו בניגוד לדעת חכמים. הסברה אומרת שאין בהשתחוות יותר מאשר בהזזת השפתיים, בשני המקרים מדובר על הנעת האברים מדוע אם כן, שנאמר שהשתחוויה הינה מעשה בעוד שעקימת פיו אינה מעשה?

תשובת הגמרא היא שישנו הבדל מהותי בין גידוף לבין השתחוויה:

"אמר רבא: שאני מגדף, הואיל וישנו בלב, אבל בעלמא עקימת שפתיו הוי מעשה".

כלומר, עיקר החיוב במגדף תלוי במחשבתו – האם התכוון לגדף או לא. יוצא מכך שאדם שגידף ואפילו פעמים רבות ולא התכוין בדבריו כלפי הקב"ה לא מתחייב על מעשיו. הדין שונה באדם שמשתחווה לעבודה זרה, שם האיסור הוא על הפעולה (ראה בעיון לדף הקודם, כריתות דף ג – בין מעשה למעשה , שם עסקנו בכך שאף אם אין המשתחווה מתכוון לעבודה זרה וזהו פסל של עבודה זרה הוא עבר על האיסור).

בעקבות הבחנה זו שהצענו במחייב העבירה, האם מדובר במעשה או במחשבה, יתכן וניתן להסביר את עיקר האיסור שבעבירות אלה; בגידוף האיסור הוא על המחשבה של האדם, ברם, מכיון שאין לנו דרך לגלות את מחשבותיו של האדם אלא על ידי דיברו, רק לאחר שהוא מוציא זאת בפיו הוא מתחייב. בעוד שבעבודה זרה, החיוב הוא על המעשה.

כך ניתן להבין מדוע אין מועילה חזרה תוך כדי דיבור במגדף (בבא בתרא דף קכט עמוד ב, תוספות שם סוף ד"ה חוץ מעבודת כוכבים וקדושין). באופן זה נאמר גם בגמרא בקידושין (דף מ עמוד א) שעבודה זרה הקב"ה מצרף המחשבה למעשה:

"ואלא הא דכתיב: למען תפוש את [בית] ישראל בלבם! אמר רב אחא בר יעקב: ההוא בעבודת כוכבים הוא דכתיב".

אם כנים דברינו, שעיקר חיובו של המגדף הוא על מחשבתו של האדם, יתכן שאם בית דין יכולים לגלות את כוונותיו באמצעות דרך אחרת, הוא יתחייב במיתה.

הרב ירון בן צבי