פסחים | דף סח | מטרת לימוד התורה

הגמרא (דף סח ע"ב) הביאה את מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע בעניין אופן ההתנהלות הרצוי בשבתות ומים טובים: לדעת רבי יהושע חציו לה' וחציו לכם, ואילו לדעת רבי אליעזר או כולו לה' או כולו לכם. בהמשך הסוגיה סייגה הגמרא את דבריה ביחס לחלק מן המועדים:

אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא - יום שניתנה בו תורה הוא.

מדברי רבי אלעזר עולה שבחג מתן תורה כולם מודים שיש חובת שמחה "לכם" המבטאת את השמחה על קבלת התורה. בהמשך לדברים אלו הביאה הגמרא דוגמאות של אמוראים ששמחו בלימוד התורה שלהם:

רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלא תלתא. אמר: אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא?
רב ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה, ותלי וקאי בעיברא דדשא ואמר: חדאי נפשאי, חדאי נפשאי, לך קראי לך תנאי. איני? והאמר רבי אלעזר: אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (ירמיהו לג) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי! - מעיקרא כי עביד איניש - אדעתא דנפשיה קא עביד.

הן רב יוסף והן רב ששת (אחרונים עמדו על כך שתכונת העיוורון משותפת לשניהם) הביעו את שמחתם האישית על לימוד התורה, כאשר רב ששת אמר באופן מפורש שתכלית לימודו הייתה לצורך עצמו: "לך קראי, לך תנאי". הגמרא הקשתה על אמירה זו מדברי רבי אלעזר שמהם עולה שלתורה יש חשיבות אוניברסאלית ולא אישית, ותירצה ש"מעיקרא כי עביד איניש – אדעתא דנפשיה קא עביד".

נראה שאפשר להבין את עומקם של דברי הגמרא לאור דברי הרמב"ם בפרק האחרון של מורה הנבוכים (ח"ג פרק נד, הציטוטים מתוך תרגום שוורץ). הרמב"ם שם מונה ארבע שלמויות אפשריות שאותן יכול האדם לרכוש: א. שלימות הממון. ב. שלימות הגוף. ג. שלימות המידות. ד. שלימות השכל. הרמב"ם מבטל לחלוטין את ערכה של שלימות הממון, ומקטין גם את ערכן של שלימות הגוף והמידות. בדבריו אודות שלימות השכל הוא מסביר את החילוק המהותי שבין שלימות זו לאחרות:

המין הרביעי הוא השלמות האנושית האמיתית והיא השׂגת המעלות השׂכליות, כלומר, תפישׂת מושׂכלות המלמדים דעות אמיתיות במטפיסיקה. זאת היא התכלית האחרונה והיא המביאה את האדם לידי שלמות אמיתית. והיא לו לבדו. והיא מעניקה לאדם את הקיום הנצחי. ובה האדם הוא אדם.
התבונן בכל שלמות משלוש השלמויות הקודמות ותמצא שהן לזולתך ולא לך. ואם אין מנוס, בהתאם למקובל - לך ולזולתך. ואילו השלמות האחרונה הזאת היא לך לבדך. אחר אינו משתתף בה עמך בשום אופן: יהיו לך לבדך [ואין לזרים אתך] (משלי ה', 17). לכן ראוי שתשקוד להשׂיג את זה הקיים לך ולא תתייגע ותתאמלל למען אחרים, אתה המתעלם מנפשך עד שהלובן שלה השחיר בהשתלט הכוחות הגופניים עליה! כמו שנאמר בתחילת אותם משלים שִירִיִּים שהומשלו לעניינים אלה: בני אמי נִחֲרוּ בִי כי שֹמֻני נֹטרה את הכרמים. כרמי שלי לא נטרתי (שיר השירים א', 6). ובאותו עניין עצמו אמר: פן תתן לאחרים הודך ושנֹתיך לאכזרי (משלי ה', 9).

דברי הרמב"ם הולמים היטב את התחושות שאותן הביעו רב יוסף ורב ששת, ומבארים אותן. ייחודיותו של לימוד התורה הוא בכך שערכו אינו נמדד ביחס למציאות חיצונית כלשהי. בעוד ששאר תכונותיו של האדם (עושרו, כוחו, מידותיו) באים לידי ביטוי רק במפגש עם גורמים חיצוניים (חפצים לרכוש, בני-אדם להתנהג עמם במידות טובות), הרי שידיעותיו השכליות של האדם קיימות אצלו באופן בלעדי ללא קשר לסביבה החיצונית. (ולדעת הרמב"ם הן למעשה חלקו של האדם לעולם הבא)

בפסקה זו נדמה שהרמב"ם מעודד את האדם לאגואיזם, "ראוי שתשקוד להשיג את זה הקיים לך, ולא תתייגע ותתאמלל למען אחרים, אך בהמשך הפרק כותב הרמב"ם דברים ברוח אחרת, תוך הסבר דברי ירמיהו (ט, כג), "כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ":

התכלית שאותה ציין בפסוק זה היא אפוא שהוא הבהיר ששלמות האדם שבה יתפאר באמת היא (מדרגתו של) מי שהגיע להשׂיג את האל יתעלה כפי יכולתו ויודע כיצד היא השגחתו בברואיו בהביאו אותם לידי מציאות ובהנהיגו אותם. לאחר אותה השׂגה, אותו אדם יתכוון בהתנהגותו תמיד לחסד משפט וצדקה מתוך הידמות אל מעשׂיו יתעלה כמו שהסברנו מספר פעמים בספר זה.

כלומר, הרמב"ם מחלק בין נקודת המבט האישית של האדם, שמבחינתה לימוד התורה הוא הפסגה העליונה, לנקודת המבט של התכלית האלוקית, שלפיה לימוד התורה הוא רק שלב ביניים. לאחר שהשיג האדם את השלימות האישית של לימוד התורה, תובע ממנו הקב"ה ליישם את מה שלמד ולהוביל את המציאות החיצונית לאור הערכים שאותם רכש בלימודו.

הרב אברהם סתיו