מט. - חיוב האב במזונות ילדיו

  • הרב יאיר קאהן

חיוב האב במזונות ילדיו (מט.)

סוגייה זו היא אחת הסוגיות הקשות בפרק זה, אך לא משום שנדונים בה עניינים מסובכים. הדיון הוא ברור ופשוט, והוא מסתדר עם הסוגיות המקבילות עד שכמעט לא נשאר מקום לספק בנוגע להבנת כוונת הגמרא. אולם דווקא משום כך נובע הקושי. המסקנה הפשוטה מהסוגייה, שהאב אינו חייב במזונות ילדיו, אינה מתיישבת על הלב, ותמהים אנו בניסיון להסביר או אפילו להצדיק קביעה זו, הסותרת את תפיסתנו בנוגע לאחריות ההורים לילדיהם. אמנם בשיעורים אלו אין אנו נוהגים לעסוק רק בהיבטים המוסריים של הנלמד, ולכן נדון בסוגייה זו כדרכנו, ובע"ה נזכה גם להארה בתחום חשוב זה.

שנינו במשנה:

"האב אינו חייב במזונות בתו. זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה: הבנים יירשו והבנות יזונו - מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת האב, אף הבנות אין ניזונות אלא לאחר מיתת אביהן". (כתובות מט ע"א)

כעין זה מצאנו בברייתא:

"מצוה לזון את הבנות, קל וחומר לבנים, דעסקי בתורה - דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: מצוה לזון את הבנים, וקל וחומר לבנות, משום זילותא. ר' יוחנן בן ברוקא אומר: חובה לזון את הבנות לאחר מיתת אביהן, אבל בחיי אביהן - אלו ואלו אינן ניזונין". (מט ע"א)

משני המקורות האלו, למדנו שהאב אינו חייב במזונות ילדיו.

ילדים מתחת לגיל שש

אמנם, התוספות (מט ע"ב ד"ה כשהם) מצמצמים דין זה לילדים מעל גיל שש בלבד, וקובעים שהאב חייב במזונות ילדיו כאשר הם קטני-קטנים. ואכן, כך מפורש בסוף פרק "אף על פי":

"דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה אף על פי שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים. עד כמה? עד בן שש". (סה ע"ב)

כדי להוכיח שהאדם חייב לזון את ילדיו עד גיל שש, הביאה הגמרא את דינו של רב אסי: "קטן בן שש יוצא בעירוב אמו". ומבאר רש"י:

"ערבה אמו לצפון ואביו לדרום - אמו מוליכתו אצלה ואין אביו מוליכו אצלו, שעדיין הוא צריך לאמו, ובתרה שדיוהו רבנן. אלמא, עד שש צריך סיוע מאמו, וכשם שהבעל זן אותה - כך זן אותו עמה". (סה ע"ב ד"ה יוצא)

ועיין ברי"ד שפירש:

"עם אמו יוצא ולא עם אביו, שאינו יכול להפרד מאמו. והלכך, כשם שחייב לזון את אשתו - כך חייב לזון בנים קטנים התלויין עליו".

פירוש הרי"ד דומה לפירוש רש"י, אך יש ביניהם הבדל יסודי. רש"י לומד מדינו של רב אסי שקטן פחות משש נמשך אחרי אמו, והחיוב לזון אותו הוא הרחבה של החיוב לזון את האם. לפי הרי"ד, כיוון שהקטן אינו יכול להיפרד מאמו - קיימת חובה עצמאית על האב לזון אותו, כיוון שילדיו הקטנים תלויים בו.

ואכן, מצאנו שהראשונים נחלקו בשאלה זו במפורש. הר"ן כותב שהחיוב לזון קטני קטנים נכלל בחיוב הבעל לזון את אשתו, כמו שדייקנו מרש"י. לכן הוא קובע שחיוב זה תקף רק כל עוד האשה בחיים, אבל אם נפטרה - האב אינו חייב במזונות ילדיו הקטנים. בהסבר שיטתו, ייתכן שחיוב מזונות האישה כולל את מה שהיא רגילה לתת לאחרים. כשם שמוסיפים למזונות האשה כדי לתת לאורחים (סד ע"ב), כך מוסיפים לה גם כדי לתת לילדיה. כך הסביר הגאון הרב משה פיינשטיין זצ"ל (אגרות-משה אבה"ע ח"א סי' ק"ו). על פי הסבר זה, הוסיף הגר"מ פיינשטיין שאם ילדי האשה גרים ביחד איתה - האב חייב במזונותיהם גם אחרי גיל שש.

הרב מאיר שמחה מדווינסק הסביר שיטה זו בדרך אחרת. לדעתו, הדאגה למזונות הילדים היא חלק ישיר ממילוי צרכי האשה. וכך כתב:

"וכמו מה שחייב אדם לזון בניו ובנותיו הקטנים עד שש הוא מטעם חיוב מזונות של אמן... הוא משום טובת אמן, שתדע שבנותיה יהיו ניזונות". (אור-שמח, הל' אישות י"ט, יב)

כלומר, התחייבות המזון לאישה כוללת גם התחייבות לדאוג לילדיה.

רוח אחרת הייתה עם הריב"ש. הריב"ש פסק שהאב חייב לזון את ילדיו שנולדו לו מאישה פנויה, וכך פסק אף השולחן-ערוך (אבה"ע ע"א, ד). מוכח מתוך פסק זה שחיוב המזונות המוטל על האב הוא חיוב ישיר לילדיו הקטנים, ואינו רק הרחבה של חיוב מזונות האישה, כדעת הרי"ד. לכן, האב חייב לזון את ילדיו אפילו אם נולדו מאישה פנויה, שהוא אינו חייב במזונותיה.

הרי לנו, שנחלקו רבותינו הראשונים בהבנת חיוב האב לזון את בניו ובנותיו כאשר הם קטני קטנים. ה"חלקת מחוקק" (אבה"ע ס"א, א) הביא נפקא-מינה התלויה במחלוקת זו. בחיוב המזונות לאישה, קיים דין "עולה עמו ואינה יורדת עמו", ולכן אם החיוב לזון את הילדים הוא הרחבה של מזונות האישה - שייך גם בו דין "עולה עמו ואינו יורדת עמו". לעומת זאת, אם מזונות הילדים הוא חיוב נפרד, שאינו תלוי במזונות האישה - דין "עולה עמו ואינה יורדת עמו" אינו שייך בו כלל.

פסק הרמב"ם:

"כשם שאדם חייב במזונות אשתו - כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים". (הל' אישות י"ב, יד)

מלשון זה, התולה את מזונות הילדים במזונות האשה, יש שדייקו שהרמב"ם סובר כמו הר"ן (עיין בהגהה ב"משנה למלך"). אמנם, במקום אחר (י"ט, יד) הרמב"ם פוסק שאדם שהתחתן עם שנייה לעריות - חייב במזונות ילדיו, אע"פ שהוא אינו חייב במזונות האם. מכאן, שלדעת הרמב"ם חיוב מזונות הילדים הקטנים הוא חיוב ישיר, ואינו תולדה של מזונות האישה.

ילדים מעל גיל שש

כל זה אינו נוגע אלא לקטני-קטנים, מתחת לגיל שש. ביחס לילדים מעל גיל שש - האב אינו חייב במזונותיהם, אך מצאנו מחלוקת אם יש מצווה לזונם (למרות שאין חיוב). לדעת רבי מאיר ורבי יהודה יש בזה מצווה, ואילו רבי יוחנן בן ברוקה סבור שאפילו מצווה אין כאן.

עם זאת, הגמרא קובעת שלוחצים על אב שאינו מוכן לזון את ילדיו:

"כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה, אמר להו: יארוד ילדה ואבני מתא שדיא! כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא, אמר להו: כפו ליה אסיתא בצבורא, וליקום ולימא: עורבא בעי בניה, וההוא גברא לא בעי בניה!... כי הוה אתי לקמיה דרבא, אמר ליה: ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה? ולא אמרן אלא דלא אמיד, אבל אמיד - כפינן ליה על כרחיה". (מט ע"ב)

אם האב אינו אמיד - מפעילים עליו לחץ ציבורי שיזון את ילדיו, אך אם הוא אמיד - כופים עליו, מדין "כופים על הצדקה". והקשו תוס' על כפייה זו:

"ואם תאמר: היאך כפה אותו בשביל צדקה, והכתיב מתן שכרה בצדה, דכתיב "(למען) יברכך", ואמרינן בפרק "כל הבשר" - כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה, אין בית דין של מטה מוזהרין עליה?". (מט ע"ב תוד"ה אכפיה)

תוס' העלו מספר תשובות לשאלה זו, כגון שהכפייה כאן אינה אלא כפייה בדברים, האפשרית גם במצווה שמתן שכרה בצדה, או שהכפייה כאן אינה מצד העשה אלא מצד הלאוים של "לא תאמץ את לבבך" ו"לא תקפוץ את ידך".

כך או כך, תוס' סבורים שבית הדין אינו יכול לכפות את האדם לקיים מצוַת עשה שמתן שכרה בצדה. כראיה לשיטתם, מביאים תוס' גמרא במסכת חולין:

"אייתוה לההוא גברא, דלא הוה מוקר אבוה ואמיה. כפתוהו. אמר להו: שבקוהו, דתניא: כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה - אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה". (חולין קי ע"ב)

אך עיין ברמב"ם, שכתב בפירושו למשנתנו:

"ומן הידוע, שיש לו לדיין לכפות בני אדם על נתינת הצדקה, לפי שהיא מכלל מצות עשה. שהוא מן החיוב להלקות האדם עד שיעשה מצוה זאת שיש לו לעשותה באותו הזמן או ימות".

לדעת הרמב"ם, בית דין רשאי לכפות לקיים מצוַת צדקה, כשם שכופים על שאר מצוות העשה, כפי שלמדנו:

"אבל במצות עשה, כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה - מכין אותו עד שתצא נפשו". (כתובות פו ע"א)

וקשה על הרמב"ם, שהרי סוגייה מלאה היא במסכת חולין, שאין בית דין מוזהרים על מצוות עשה שמתן שכרן בצדן.

ייתכן שהרמב"ם חולק על דין זה, שהרי פסק בהלכות ממרים (ה', טו) שמותר לבית דין להכות מכת מרדות למי שמבזה את אביו ואמו, למרות שמתן שכרה של מצווה זו בצידה. ואולי יש לדייק, שהרמב"ם שם מדבר על מכת מרדות, אך גם הוא מודה שאין מכים אותו עד שתצא נפשו, כדין כפייה על מצוות עשה. לפי זה, אין לדייק משם שהרמב"ם סובר שבית הדין מוזהרים על מצוות עשה שמתן שכרן בצדה.

ונראה, שבית הדין אינו חייב להעניש על קיום מצוות עשה שמתן שכרן בצדן, אך הוא רשאי להכות אותו עד שתצא נפשו. דין "מכים אותו עד שתצא נפשו" אינו מצד עונש, אלא מצד כפייה על מי שעומד בסירובו לקיים מצוות, ולדעת הרמב"ם כפייה זו שייכת גם במצוות שמתן שכרן בצדן. לכן בנידון דנן, שהאב אינו רוצה לזון את בניו ואינו מקיים את מצוַת הצדקה המוטלת עליו - בית הדין כופין אותו לקיים את המצווה, אף על פי שמתן שכרה בצדה.

הריטב"א הסכים עם בעלי התוס', שבית הדין אינו רשאי לכפות על מצוות עשה שמתן שכרן בצדן, אך הסביר שבסוגייתנו כופים על האב משום מחסורם של העניים:

"התם הוא בשאר מצות, כגון כיבוד אב ואם וכיוצא בזה. אבל לענין צדקה - כייפינן [מפני] מחסורם של עניים, וכדכתב רחמנא "ועשית" - אזהרה לבתי דין שיעשו".

כלומר, דין כפייה על הצדקה אינו משום הצורך בקיום מצוַת צדקה, אלא משום צורך העני, הזקוק לכסף.

בעל "קצות החושן", בספרו "אבני מילואים" על אבן העזר, מסביר את דין הכפייה בסוגייתנו באופן אחר:

"ונראה, כיון דאפילו לא אמיד - נמי כופין אותו בדברים, כדאמרינן 'עורבא בעי בני' כו', ואף על גב דאין בו משום מצוַת צדקה כיון דאינו אמיד - אם כך, באמיד מעלין מעלה אחת, וכופין אותו, ומצוה על הבית דין לכוף אותו. ולאו משום מצוַת צדקה לחוד, דכיון שמתן שכרה בצדה - הרשות ביד הבית דין שלא לכוף, אלא דהא לגבי בניו דחמירא, דבלא אמיד נמי כייפינן בדברים - באמיד כופין אותו ממש. דהרי בלאו הכי הרשות ביד הבית דין לכוף, והכא - דינא ועצה טובה קא משמע לן, שיכופו אותו משום דעורבא בעי בני". (אבני-מילואים ע"א, ד)

כלומר, הכפייה בסוגייתנו אינה משום מצוַת צדקה שמתן שכרה בצדה, אלא משום מזונות הבנים. ואולי לדבריו, אנו פוסקים כרבי יהודה ורבי מאיר, שיש מצווה על האב לזון את ילדיו, ובמצווה זו אין מתן שכרה בצדה.

בדרך זו, מסביר ה"אבני מילואים" מדוע כופים על האב לזון את בניו רק עד שיגדלו. אם בדין צדקה אנו עוסקים - הרי שיש לכופו גם לאחר שגדלו, שכן עניי משפחתו קודמים לעניי משפחות אחרים, ופרנסת הבנים מוטלת על האב לפני אחרים גם לאחר שגדלו. אמנם, אם דין הכפייה הוא משום המצווה המוטלת על האב לזון את בניו - ברור שמצווה זו היא רק עד שבניו גדלו, כפי שהסביר רש"י את תקנת אושא, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים, "עד שיביאו שערות" (רש"י מט ע"ב ד"ה כשהן).

וכך כתב ה"אבני מילואים" שם:

"ובזה יתישבו דברי השולחן-ערוך, שכתב מוציאין ממנו בעל כורחו משום צדקה, וזנין אותם עד שיגדלו. והקשה בדרישה: הא אפילו אחר שיגדלו - חייב לזון אותם בתורת צדקה?... ולפי מה שכתבתי ניחא, דאחר שיגדלו - הרשות ביד הבית דין שלא לכוף, כיון שמתן שכרה בצדה. אבל עד שיגדלו - מצוה על הבית דין לכוף אף על גב דמתן שכרה בצדה, משום ד'עורבא בעי בניה', כי היכי דכייפינן בדברים למאן דלא אמיד. שהרי הרשות ביד בית דין לכוף על צדקה דעלמא, וגבי קטנים - מצוה על הבית דין שיכופו, ומוציאין ממנו בעל כרחו...".

ה"קצות" מוכיח שאיננו פוסקים כרבי יוחנן בן ברוקה, שאין מצווה על האב לזון את בניו, מכך שהאמוראים לחצו על האב כדי להכריח אותו לזון את בניו.

אמנם, ייתכן שדין כפייה על מזונות הילדים נאמר גם לשיטת רבי יוחנן בן ברוקה, הסובר שאין מצווה במזונות הילדים מעל גיל שש. כדי להסביר נקודה זו, יש לעיין ברש"י בבבא-מציעא, שכתב:

"מציאת בנו ובתו הקטנים - ...בתו הקטנה, בכתובות ילפינן לה מקראי, דקטנה ואף נערה - כל שבח נעוריה לאביה". (ב"מ יב ע"א רש"י ד"ה מציאת)

לכאורה, דברי רש"י - שמציאת בנו ובתו הקטנים שייכים לו משום שבח נעורים - נסתרת מתוך אותה גמרא שהוא מביא. שהרי למדנו שם שהאב זכאי במציאת בתו משום איבה, ולא משום "שבח נעורים", ופירש רש"י:

"דכיון דאינו חייב במזונותיה - אי אמרת מציאתה שלה, איכא איבה ולא זיין לה תו". (מז ע"א רש"י ד"ה משום)

והנראה לומר בשיטת רש"י, ש"איבה" אינה הטעם שחז"ל תיקנו שמציאת הבת שייכת לאב, אלא היא טעמא דקרא. כלומר, הסיבה שהתורה זיכתה את האב במציאת בתו היא משום שרצתה שהאב יזון אותה, ואם מציאתה תהיה לעצמה - יש לחשוש שתיגרם איבה, והאב לא יזון אותה. ולמדנו מדברי רש"י, שאף על פי שהאב אינו מחוייב במזונות בתו - מכל מקום, התורה מקבלת כהנחה שהאב אמנם יזון אותה.

לפי פירוש זה, יש לומר שלדעת רבי יוחנן בן ברוקה התורה לא ציוותה לזון את הילדים כיוון שאין צורך בציווי כזה. כעין זה מצאנו באכילת בשר אדם: לפי הרבה ראשונים, התורה לא אסרה אכילה זו, אבל ברור שהיעדר הציווי אינו משום שהתורה רצתה לאפשרה (עיין כתובות ס ע"א). כמו כן, יש לומר בנידון דנן: היעדר החובה על האב - ולפי רבי יוחנן בן ברוקה, אף היעדר הציווי - אינו משום שהתורה רצתה שהאב יפקיר את ילדיו. הייתכן שלדעת הר"ן, לולא חיוב המזונות לאשתו - האב לא היה אמור לטפל בילדיו הפחותים מגיל שש? הרי כל בית ישראל מתפללים לקב"ה שירחם עליהם "כרחם אב על בנים", וברור שרחמים אלו נטועים בטבע האדם בכלל. על אחת כמה וכמה, בני ישראל - רחמנים בני רחמנים - מרחמים על בניהם וזנים אותם. לכן נראה ברור, שחסרון הציווי על מזונות הילדים מושרש בנורמה שכל אב מטפל בצאצאיו. חז"ל ירדו לעומק רצון התורה, ועל אף שצו זה נעדר מהתורה - קבעו שיש ללחוץ על אדם שאינו עומד בדרישה זו. ולפי זה, ייתכן שלדעת ה"קצות", כאשר האב אמיד - אפשר אפילו לכוף אותו כדי שיקיים את המוטל עליו במישור האנושי הבסיסי.