מיגו דזכי לנפשיה

  • הרב משה טרגין

מקורות לשיעור

בבא מציעא י. "רב נחמן ור' יצחק..." עד המשנה. רש"י ד"ה 'הוי', 'חב', 'לא קנה'. תוספות ד"ה 'תופס'.

ביצה לט. משנה, גמרא "איתמר ... הממלא".

ביצה לט: "אלא הכא במגביה ... לא קנה". תוספות בבא מציעא י. ד"ה 'רב נחמן' "ורבינו תם פירש ... בבור".

רמב"ן בבא מציעא י. ד"ה 'אמר ר' נחמן'.

 

דף ח. – י.

השיעור הקודם עסק בכישלון שליחות במקרה בו נפגע צד שלישי. העלינו צורות שונות למינוי שליח, ודרגות שונות של ייצוג שיכולות להיות קיימות. השבוע, יעסוק השיעור במצב בו שליחות מצליחה להועיל, למרות שאחרים מושפעים ממנה בצורה שלילית. הגמרא (ח., ט:, י.) מציגה את העיקרון של "מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה": אם השליח המבצע את הפעולה יכול לקחת את החפץ לעצמו, הוא יכול לקחת אותו עבור אחר, אפילו אם בכך הוא מונע מצד שלישי לזכות בחפץ זה. לדוגמא, אם לוי חייב כסף לשמעון, שמעון יכול לגבות מקרקע של לוי לטובת חוב שיש ללוי כלפי ראובן, אפילו אם בכך הוא מונע מאחרים לגבות מקרקע זו. בדרך כלל, אם שמעון לא קשור לעסקה, הוא לא יוכל לגבות מלוי, מאחר והוא פוגע באחרים. במקרה זה, לעומת זאת, "מיגו דזכי לנפשיה" – מאחר ושמעון יכול לגבות את החוב או את הקרקע לעצמו, "זכי נמי לחבריה" – הוא רשאי לגבות גם למען אחרים. מדוע יש במקרה זה חריגה מהכלל שאין לשליח רשות לפגוע בצד שלישי?

לפני שנענה על כך, נפנה לדוגמא נוספת לשליחות בה רשאי השליח לגבות לעצמו ובכך גם לאחרים, הנמצאת בהערה של תוספות בבבא מציעא (י. ד"ה 'א"ר יוחנן'). בגמרא אנו מוצאים שר' יוחנן קובע שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. על כך מקשים תוספות:

"ואע"ג דאית ליה לרבי יוחנן בפרק הכותב (כתובות דף פד:) ובפ"ק דגיטין (דף יא:) תופס לבע"ח לא קני".

תוספות מתרצים, שאכן בדרך כלל אין אפשרות למנות שליח כאשר ביצוע השליחות יפגע בצד שלישי. אולם, מאחר ובמקרה של מציאה יכול המגביה לזכות בחפץ לעצמו, הוא יכול לזכות בו גם לאחר. לפי ר' יוחנן, כל מקרה של המגביה מציאה לחבירו הוא יישום של הכלל "מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה". ממילא הוא יכול להוות שליח, אפילו אם בשליחותו יהיה צד שלישי שייפגע.

לאחר שבשבוע שעבר הצלחנו להסביר מדוע שליחות הפוגעת בצד שלישי נפסלת, עלינו לתהות מדוע היא לא תיפסל רק בגלל העובדה שהשליח יכול היה לפעול גם לטובת עצמו. כיצד אנו יכולים להסביר את דין "מיגו דזכי לנפשיה", כחריגה מהכלל של "חב לאחריני"?

נוכל להציע הצעה לפתרון הבעיה, אם נבין בצורה טובה יותר את הייצוג שמבצע השליח: בדרך כלל, השליח פועל באופן מוחלט מטעמו של המשלח. כאשר שליח זוכה בחפץ עבור משלחו, החפץ עובר מיד לרשותו של המשלח ולא עובר דרך ידיו של השליח, אף על פי שהוא זה שעושה את פעולת הזכייה בפועל. במילים אחרות, הקניין של ראובן הוא מיידי, ושמעון השליח רק מבצע את פעולת הקניין. במקרים החריגים שהוזכרו לעיל (מלווה אחד הגובה עבור מלווה אחר, המגביה מציאה לחבירו), ניתן לראות את מעשה הקניין כמורכב משני שלבים. אם שמעון פועל מטעם ראובן בגביית חוב שקיים גם כלפיו, ניתן לראותו כגובה עבור עצמו בשלב הראשון. בשלב השני, מיד לאחר מכן, מעביר שמעון לראובן את החוב. אדם ודאי יכול לגבות עבור עצמו, אפילו אם הוא פוגע בכך באחרים – רק שליחים מנועים מגבייה במקרה כזה. יתכן והכלל של מיגו דזכי בנוי על מהלך כזה בעל שני שלבים, בו הרכישה לא נעשית עבור מישהו אחר, אלא עבור השליח עצמו. רק לאחר מכן, באופן לא ישיר, מגיע החפץ ליעדו הסופי.

ניתן למצוא ראיות לכיוון זה בהבנת מיגו דזכי, בכמה ראשונים שמדברים על רכישה בעלת שני שלבים (ראה לדוגמא באור זרוע לבבא מציעא י.). ניתן לתמוך בכיוון זה גם ע"י שתי מסקנות הלכתיות הקיימות סביב הכלל של מיגו דזכי. האחת עולה בתוספות רבינו פרץ והריטב"א, בפירושם לבבא מציעא (ח.). הם מעירים שלפי חלק מהדעות, הכלל של מיגו דזכי מוגבל רק למקרים בהם השליח רוכש את החפץ יחד עם האדם אותו הוא מייצג. לפי חלק מהדעות, שמעון לא יוכל לרכוש את החפץ רק עבור ראובן, אך הוא יוכל לעשות זאת אם הוא יקנה אותו בשבילו ובשביל ראובן. הגבלה זו לדין של מיגו דזכי יכולה להוות ראייה לכיוון שהוצע לעיל בהבנת הדין: אם מיגו דזכי הוא אכן מעשה קניין בשני שלבים – בו התחנה הראשונה היא השליח – יתכן והוא ייושם רק במקרים בהם השליח עצמו רוכש רמה מסויימת של בעלות סופית. במקרים אלו, נוכל בהחלט לטעון שהשליח רכש קודם את כל החפץ לעצמו (מה שהוא יכול לעשות גם אם הוא פוגע בכך באחרים), ומיד לאחר מכן העביר בעלות חלקית על החפץ למשלח. אולם, אם השליח לא רכש אף חלק מהחפץ באופן בלעדי, נתקשה יותר להתייחס אליו כבעלים זמניים – היות שהוא לא פועל בהקשר זה כבעלים עתידיים.

ניתן יהיה לראות את הכיוון הזה גם בדין "מיגו דזכי" נמצא בתוספות אצלנו (י. ד"ה 'רב נחמן', וכן תוספות בביצה לט: ד"ה 'הכא'). דין עירוב תחומין מאפשר לאדם לצאת מתחום אלפיים אמה של העיר, בתנאי שיניח בתוך התחום מערב שבת (או ערב יו"ט) עירוב. העירוב מאפשר לו ללכת אלפיים אמה לכל כיוון מהנקודה בו הוא הונח. לאחר שהניח את העירוב, יכול האדם לא רק ללכת, אלא גם לטלטל את חפציו (ביו"ט). הגמרא בביצה (לט:) שואלת כיצד יש להגדיר את חפציו של האדם במקרה כזה. אם שמעון שאב מים לראובן (ראה השיעור הקודם), למי שייכים המים, ומי מהם צריך להניח את העירוב כדי לטלטל מים אלו מעבר לאלפיים אמה? בדין זה, נחלקו רב נחמן ורב ששת: רב ששת טוען שמאחר ושמעון שאב עבור ראובן, ראובן הוא הבעלים הסופיים, והמים מוגדרים כשלו. לעומתו סובר רב נחמן, שהמים מוגדרים כשייכים לשמעון. שיטתו של רב נחמן קשה, שהרי סוף סוף המים שייכים לראובן! מדוע יש להתייחס למים כשל שמעון? רבינו תם, המובא בתוספות, טוען שבאופן עקרוני, שאיבת המים של שמעון לראובן תיחשב כחב לאחריני, שהרי הוא מונע מאחרים לשאוב מים. לפיכך, שמעון יכול לשאוב מים לראובן רק ע"י המנגנון של מיגו דזכי. יישום כלל זה קובע, שהמים עברו דרך בעלותו של שמעון ורק לאחר מכן באו לידי ראובן. מאחר ושמעון היה הבעלים הראשונים של המים, הוא זה שיכול לטלטל את המים ליעדם הסופי. אם כן, גם דעה זו מציעה תהליך של מיגו דזכי המתבצע בשני שלבים של בעלות.

תפיסה זו של מיגו דזכי אמנם מסתברת, אך היא כלל לא תואמת דעה מאוד בעייתית של הבית יוסף. כמקובל, כאשר מיגו דזכי מיושם במקרה של גביית חוב, הדברים עובדים כך: לוי חייב מאה שקלים לשמעון, אך במקום ששמעון יגבה לעצמו, הוא רשאי לגבות עבור ראובן אפילו שבכך הוא פוגע במלווים פוטנציאליים אחרים. מיגו דזכי מאפשר לו קודם לרכוש את החפץ עבור עצמו, ורק לאחר מכן הוא מועבר לראובן. לפי הבנה זו, ברור שלא נאפשר לשמעון לזכות עבור ראובן יותר ממה שהלוה הוא ללוי. אם לוי חייב לשמעון מאה שקלים ולראובן מאתיים שקלים, לא יוכל שמעון לזכות ביותר ממאה שקלים עבור ראובן, מאחר וזהו המירב שהוא יכול לגבות לעצמו. לתדהמתנו הרבה (ולתדהמת רוב הפוסקים), הבית יוסף פוסק ששמעון יכול לגבות את כל מאתיים השקלים עבור ראובן, על אף שהוא עצמו לא יכול לגבות יותר ממאה שקלים. ברור, אם כן, שהבית יוסף הבין את מיגו דזכי בצורה שונה לגמרי, ולדעתו אין כאן תהליך של שליחות בעל שני שלבים.

הקצות מתייחס לנושא ומנסה להגן על הבית יוסף. האסטרטגיה של הקצות היא להוכיח שמיגו דזכי אינו רק פתרון לאתגר שמציב דין חב לאחריני (כך בעצם הבנו עד כה את מיגו דזכי – באמצעות בניית תהליך בן שני שלבים, אנו פותרים את הבעיה של חב לאחריני, ומקבלים שליחות רגילה). במקום זה, הקצות מנסה להוכיח שמיגו דזכי יוצר מנגנון חדש של ייצוג, המקביל לשליחות אך איננו זהה לו. במקרים בהם שליחות רגילה כושלת, ניתן יהיה להשתמש במיגו דזכי בכדי ליצור ייצוג. נבחן קודם את ראייתו של הקצות, ולאחר מכן את הדרך בה הוא מגן על הבית יוסף.

הקצות מוצא ראיה לטיעון שלו ברש"י: רש"י בפירושו לבבא מציעא (ח. ד"ה 'תדע') טוען שמיגו דזכי פותר בעיה נוספת של שליחות. בדרך כלל, אין אפשרות למנות שליח לדבר עבירה. לדוגמא, אם ראובן ממנה את שמעון לגנוב משהו עבורו, השליחות איננה תקפה ושמעון עצמו הוא זה שיישא באחריות. הוא לא יכול להעביר את האחריות לראובן בטענה שפעל מטעמו, שהרי שליחות זו חותרת תחת יסודות השליחות ההלכתית. באופן מפתיע, רש"י טוען שמיגו דזכי פותר גם בעיה זו. הדוגמא של רש"י היא של שני שותפים המתכננים לגנוב חפץ. במקרה כזה, אם אחד פועל כשליח של השני, הוא יכול להגביה את החפץ עבור שניהם. מאחר והוא יכול היה לגנוב אותו לעצמו, הוא יכול לפעול מטעם שניהם. רוב הראשונים המומים מיישום זה של רש"י למיגו דזכי. מיגו דזכי הוא פתרון מובהק לבעיה של חב לאחריני – אני אמנם לא יכול לייצג אותך במקרה בו אחרים נפגעים, אך בעזרת מיגו דזכי, ניתן להתגבר על בעיה זו בכך שאני מייצג קודם את עצמי ואחר כך מעביר את החפץ אליך. כאשר שליחות נכשלת כי היא מתנגשת עם ההלכה (שליח לדבר עבירה), יהיה קשה מאוד ליישם את מיגו דזכי.

הקצות לומד מרש"י, שניתן להסתכל על מיגו דזכי לא ככלי להחייאה של תהליך השליחות הרגילה, אלא אולי כמבנה חדש של ייצוג הלכתי, המועיל גם כאשר מנגנון השליחות נכשל. למרות שהקצות לא מרחיב את הדיבור בנושא, נוכל אנחנו להציע כך: שליחות סטנדרטית דורשת מינוי רשמי (או כזה שמניחים שהמשלח מעוניין בו). המינוי מזהה את שמעון כסוכן של ראובן, ונותן לו את הסמכות לפעול מטעמו של ראובן. הליך זה יכול להיכשל מכמה סיבות, ביניהן הפגיעה באחרים או התוכן האסור של המשימה. אולם, במקרים אלו, אם שמעון יכול לפעול עבור עצמו (כצד פוטנציאלי בעניין) הוא יכול לפעול גם מטעמו של ראובן, אפילו אם הוא עצמו לא מוכר רשמית כשליח. מינוי שליח נדרש רק כדי לתת לו סמכות לפעול. אם הוא בעל סמכות לפעול ממילא, הוא יכול לפעול עצמאית מטעם אחר.

מה שהשיג הקצות הוא הגדרה מחדש של מיגו דזכי כצורה חדשה של ייצוג. לאחר שעשה זאת, יכול הקצות לצאת להגנתו של הבית יוסף. נזכיר שהבית יוסף טען שעל אף ששמעון הלווה רק מאה שקלים, הוא יכול לגבות מאתיים עבור ראובן. מבנה הייצוג שהציע הקצות, הידוע כמיגו דזכי, איננו מוגבל למקרים של חב לאחריני, כמו שהוא איננו מוגבל למקרים של שליח לדבר עבירה. ברגע ששמעון קיבל מעמד של גובה פוטנציאלי, הוא יכול לפעול באופן חד צדדי מטעמו של ראובן. לפי הבית יוסף, ברגע שיכול שמעון לגבות מאה שקלים עבור עצמו, הוא נחשב גורם רלוונטי, ולכן הוא יכול לפעול מטעם ראובן, וזאת אפילו מעבר לגבולות החוב שהיה ללוי כלפיו.

האתגר להגנה על הבית יוסף מונח בעקירת מיגו דזכי מדין שליחות רגילה, וייסודה כצורה עצמאית של ייצוג. ברגע שהקצות עשה זאת, שיטת הבית יוסף קלה יותר להגנה. אם מיגו דזכי היה פתרון מקומי לחב לאחריני, לא יכול היה שמעון לגבות עבור ראובן יותר ממה שהיה לוי חייב לו. אך כעת אנו מבינים שמיגו דזכי הוא צורה שונה של ייצוג המאפשרת גבייה גבוהה יותר מאשר החוב שהיה לו עצמו.            

 

                                * * *

שיעור זה הינו השיעור האחרון במסגרת השיעורים בעיון במסכת בבא מציעא. כדאי לנצל את השבועות הקרובים לחזרה ולקבלת תמונה כוללת של הדפים שלמדנו במהלך השנה. קיץ טוב ופורה.