מיהם הרשעים המביאים חרון אף לעולם? דברי סיום למסכת סנהדרין.

  • הרב ברוך וינטרוב
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

סנהדרין דף קיג – "רשע בא לעולם, חרון בא לעולם": דברי סיום למסכת סנהדרין

"הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב. וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד. וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים י"ג, טז–יח).

"'ולא ידבק בידך מאומה מן החרם' – שכל זמן שהרשעים בעולם, חרון אף בעולם; אבדו רשעים מן העולם, נסתלק חרון אף מן העולם" (משנה קיא ע"ב).

לכאורה פשטות המשנה היא שאסור לקחת משלל העיר מפני שכל עוד נותר שריד כלשהו לרשעים – קרי: לאנשי העיר הנידחת – עדיין חרון אף ה' בעולם, ורק אם יאבד להם כל זכר ישוב ה' מחרון אפו.

למרבה ההפתעה, רב יוסף (קיג ע"ב) מבאר את המשנה אחרת. לדעתו, הרשעים שמדובר עליהם במשנה אינם אנשי עיר הנידחת, כי אם הגנבים הלוקחים מן החרם (אפשר שהדבר קשור לגִרסה אחרת במשנה: "כל זמן שהרשעים..." [במקום "שכל זמן"]). משמע מדבריו שחטאם של הגנבים אינו פחות – ואולי אף גדול – מחטאם של אנשי העיר הנידחת עצמם, שהרי חרון אף ה' נאמר בהם דווקא! ובכן, מדוע חמור כל כך דינם של הגונבים מן החרם?

דומה כי חומרתה היתרה של גנֵבה היא בניסיון להשיג רווח על חשבון הזולת. דבר זה בולט במיוחד בגונב משללה של העיר הנידחת, המנצל את חורבן העיר ואת מות יושביה כדי לעשות לביתו. ביסוד חטאו של הגנב עומדת תפיסת שאר האנשים בעולם כחפצים המנוצלים לצרכיו. הגנב בוחן את העולם בשאלה אחת: כיצד יוכל להרוויח ממנו. פלוני מצא מציאה והתעשר – אין הגנב חושב על טובתו של אותו פלוני, כי אם על הרווח שיוכל להפיק ממנו. נהרג פלוני בעיר הנידחת – אף כאן אין הגנב טרוד אלא במחשבה אחת בלבד: כיצד יוכל הוא להרוויח מכך.

דרך מחשבה זו מעוררת חרון אף, כי היא חותרת תחת המסד של החברה כולה. חלקה השני של מסכת סנהדרין עוסק בדיני נפשות – עונש שהוא למעלה מכוחו של אדם יחיד. אין איש אחד יכול להחליט על הריגת אדם, ואף לא בית דין פרטי, המתאסף משלושה אנשים. רק בית דין של עשרים ושלושה או של שבעים אחד – סנהדרין, מוסד ציבורי, המייצג את החברה ויונק את כוחו ממנה (ראה הדף היומיומי לדף ג) – יכול לדון דיני נפשות. תופעת הגנֵבה – קרי: ההתרכזות בָּעצמי בלבד – מפוררת את החברה. ככל שרבים הגנבים, הולכת ואובדת לכידותה של החברה, שהרי הגנבים אינם מסוגלים לראות את טובת הציבור, ובוחנים כל דבר מצד טובתם האישית בלבד.

אם מיד לאחר השמדת עיר הנידחת יבזוז העם את שללה, תתעורר מאליה השאלה: האם ההרג אכן היה כדי לקיים את מצוַת הקב"ה, או שמא לא נעשה אלא להפקת רווחים אישיים? ומכאן קצרה הדרך לאבדן האמינות של כל מערכת הדין. בכך חמורים הגנבים יותר מאנשי עיר הנידחת: הם מקשים על החברה את ההתמודדות עם עבריינות, ובזה גורמים לעולם רעה גדולה הרבה יותר מעצם הגנֵבה.

ומכלל לאו אתה שמע הן. גם מעשי הצדיקים מועילים לחברה באורח רחב הרבה יותר מתוצאותיהם הפרטיות. השבת האמון בין בני אדם מקיימת ומחזקת את אדניה ומוסדותיה של החברה, שהם היסוד לכוחה לקיים מערכת דין בכלל, ולדון דיני נפשות בפרט.

"רשע בא לעולם – חרון בא לעולם... צדיק בא לעולם – טובה באה לעולם".

הרב ברוך וינטרוב

הדרן עלך מסכת סנהדרין