פורים | מגילה דף ז | האומנם מיחייב איניש לביסומי בפוריא?

ידועים ומפורסמים[1] דברי הגמרא במסכת מגילה:

"אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי[2] בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז:).

פשט הדברים, הוא כמובן כי ישנה חובה על האדם להתבסם, עד אשר יגיע למצב בו לא יוכל להבדיל בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'. ואולם, האם סביר כי אכן זוהי כוונתו של רבא? האם ניתן להבין את דבריו בדרך שונה?

דברי רבא נתפרשו במהלך הדורות בדרכים רבות ושונות, ובשיעור זה נסקור כמה מהם.

חייב איניש לבסומי?

מיד לאחר דבריו של רבא, מספרת הגמרא את המעשה הבא:

"רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה, אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי. אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא[3]" (שם).

לאור ההקשר בו מובאים הדברים, נראה כי יש בסיפור זה מסר מסוים, אותו רוצה הגמרא להעביר בנוגע לדברי רבא. האם הכוונה היא כי הגמרא דוחה את דברי רבא? אולי הגמרא רצתה להראות לנו שלא מדובר בפסיקה מוחלטת ויש כאן דעות שונות בעניין?

נראה כי הדבר נתון במחלוקת בין הראשונים:

הרי"ף והרא"ש הביאו את דברי רבא, ומשמע מכך שהם סבורים כי הדברים נפסקו להלכה.

לעומתם, יש שכתבו כי בכך שהגמרא הביאה את המעשה, היא התכוונה לומר כי דברי רבא אינם להלכה בשל הסכנה הטמונה בהם. ואלו דברי המאירי:

"חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה באכילה ובשתייה עד שלא יחסר שום דבר. ומכל מקום אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה, שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות, אלא בשמחה של תענוג שנגיע מתוכה לאהבת ה' והודאה על הניסים שעשה לנו. ומה שאמר כאן עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כבר פירשו קצת גאונים שממה שהזכיר אחריו קם רבא שחטיה לרבי זירא נדחו כל אותם הדברים" (מאירי על אתר).

יש לשים לב, כי לגרסת המאירי, הסיפור מסופר על רבא ולא על רבה! כלומר, לאחר שהגמרא הביאה את דבריו, היא מספרת כיצד הוא קיים את דבריו ובעקבות כך קרה מה שקרה, מה שמחזק את הגישה כי דבריו לא נפסקו להלכה.

דברים חריפים עוד יותר, מצינו בדברי ה'כל-בו':

"וחייב אדם לבסומי בפוריא, לא שישתכר, שהשכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו, שהיא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים ולכמה עבירות זולתן. אך שישתה יותר מלימודו מעט כדי שירבה לשמוח ולשמח האביונים וינחם אותם וידבר על ליבם, וזו היא השמחה השלמה" (סי' מה).

אם-כן, ראינו כי נחלקו הראשונים האם דברי רבא נפסקו להלכה, ויש ששללו אפשרות זו מכל וכל. אפשרות ביניים מובאת בדברי הראבי"ה (סי' תקס"ד) שכתב, כי דברי רבא הנם בגדר המלצה והדרכה בלבד ואינם חובה.

דעת ביניים אחרת מובאת בדברי הרמב"ם:

"כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה, כפי אשר תמצא ידו; ושותה יין, עד שישתכר ויירדם בשכרות" (הל' מגילה פ"ב, הל' טו).

כיצד הגיע הרמב"ם לשיטה זו? ייתכן, והרמב"ם הבין, כי לא סביר שעל האדם להגיע למצב כל כך עמוק של שכרות, עד כדי כך שלא ידע להבדיל בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'. הרמב"ם הבין כי מצב זה ייתכן רק כאשר האדם ישן, ועל היין לסייע לו להירדם.

בהקשר זה כתב ה'יד אפרים'[4]:

"ולי הצעיר נתפרש בחזיון לילה, שהכוונה היא, שעיקר החיוב של המשתה הוא שיהיה שרוי בשמחה, כדכתיב 'ויין ישמח לבב אנוש' ומחמת שיהיה שרוי בשמחה יהיה חדות ה' מעוזו ויתן תודות לה' על הנס מתוך הרחבת הלב. .. ולכן אין לו להשתכר יותר מדי שיתבלבל דעתו ולא יכיר בתוקף הנס, וזה שכתבו חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו' - עד ולא עד בכלל הוא, ורצה לומר: שגדול חיוב השתייה בזה לבסומי עד גבול דלא ידע שמן הגבול הזה והלאה הוא ביטול כוונת חיוב שחיבו חכמים לבסומי כדי שיתן הלל והודאה, שכיון שיתבלבל דעתו כל כך דלא ידע... פשיטא דאין בו דעת ותבונה לשבח ולפאר על תוקף הנס. ואתבונן בו בבוקר וראיתי כי נכון הוא... ולכך יש ליזהר לבסומי רק עד הגבול הזה".

כלומר, לדעתו 'עד דלא ידע' - פירושו: עד ולא עד בכלל, ואין להגיע לרמה זו.

ארור המן וברוך מרדכי

לאחר שביארנו את עניין השכרות, עולה השאלה: מה פשר חוסר הידיעה וההבדלה בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'? בעניין זה מצינו דעות שונות ומגוונות:

כתב הב"ח:

"וצריך שישתכר וכו'. מימרא דרבא שם. וקשה הא אפילו שתה טובא לא טעי בה! ופי' התוס' עד דלא ידע בין 'ארור המן לברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל הרשעים ברכים כל היהודים', ורבא קיצר בלשונו וכן פירש הר"ן. אבל בספר 'צידה לדרך' פירש שישתכר עד שלפעמים יטעה לומר להפך ברוך מרדכי ארור המן. וז"ל האגודה: י"מ לחשבון, כי חשבון זה כזה עכ"ל. ולע"ד כפשוטו דצריך שישתכר הרבה עד דלא ידע כלל מה חילוק יש בין ארור המן לברוך מרדכי, שזה הגיע קרוב לשכרותו של לוט" (סימן תרצ"ה)

כלומר, לדעת הב"ח משמעות הדברים הנה כפשוטם - על האדם להיות חסר יכולת להבדיל בין הדברים.

הב"ח מביא גם את דעת האגודה, וכך פירש גם ר' ירוחם (אדם נתיב י', חלק א'), שהגימטרייה של 'ארור המן' וברוך מרדכי' שוות, ולכן בנקל האדם יכול להגיע למצב זה של טשטוש וחוסר הבדלה ביניהם.

פירוש אחר מובא באבודרהם (דיני פורים עמוד ר"ט) שכתב, כי רבא התכוון לפיוט מסוים שהיה בידיהם, ובו היו עונים לאחר כל קטע 'ארור המן' או 'ברוך מרדכי' וקל מאוד להתבלבל ולהחליף ביניהם.

כמו כן, יש שכתבו, שדברי רבא נאמרו בלשון גוזמא. אמנם לדעתו יש חובה לשתות, אך לגבי שיעור החובה הזאת רבא נקט בלשון גוזמא ואמר 'עד דלא ידע'.

חילוק מעניין מופיע בדברי ה'כתב סופר' בפירושו על המגילה. הוא מציע כי יתכן ודברי רבא אמורים רק לגבי השרויים בגלות ובצער, ולא לגבי היושבים בא"י. הוא הבין, כי המצווה המרכזית היא השמחה, ויש לנקוט באמצעים שונים על מנת להגיע אליה. מי ששרוי בצער ובגלות זקוק - לאמצעים כמו שתייה על מנת שיוכל לשמוח באמת, אך מי שנמצא בא"י אינו זקוק כלל ל'אמצעי עזר' מעין אלו והוא יכול להגיע לשמחה גם ללא שתיה.

דבר דומה הביא הרב נבנצל בשם הגרש"ז אויערבך (קובץ 'מבקשי תורה' גליון י"ד, עמוד קל"ג): כתוב כי ימי הפורים לא יעברו מתוך היהודים גם לימות המשיח, ואולם אמר הגרש"ז כי עניין השתיה בפורים יתבטל בכל זאת. זאת משום, שכל מטרת השתייה הנה לשמש כאמצעי להתגברות על הצרות והמצוקות, ובימות במשיח לא יהיה צורך בזה וניתן יהיה להגיע לשמחה גם ללא היין.

לסיום פרק זה נביא את דברי השל"ה החריפים ביותר על דבר השכרות בפורים:

"מצאתי כתוב ואף אותם המשתכרים יהיה כוונתם לשם שמים, כדי לזכור הנס שבא במשתה היין. ולא כאותן המשתכרין כדי למלאות גרונם, כאשר ראיתי רבים בני אדם, אשר המה ביין שגו פקו פליליה ומרבים בימי הפורים האלה לעשות שחוק וקלות ראש, ואינם חוששים להתפלל בימים האלה. ואדרבה מרימים קולות בשעת התפילה וקריאת מגילה, ומערבבים החזן עד כי לא ישמע. גם באכלם לבם ועיניהם שם על מעדניהם, ולא נשאו את ראשם לאו הביטו העולם העליון אשר ה' א-להי ישראל בא בו. ולא יחושו על נטילת ידים ולא על ברכת המוציא ולא על ברכת המזון, עד כי נדמה לרוב המון שבשני ימים האלה הותר לכל אדם לפרוק עול תורה ומצות מעליו, וכל המרבה להיות משוגע - הרי זה משובח. וכל זה בלי ספק הוא רע ומר, והוא עון פלילי. כי לא הותר לנו רק שמחה, לא שחוק וקלות ראש. וכל המבטל תפלה, ואינו שומע מקרה מגלה מלה במלה, הרי זה חוטא ומתחייב בנפשו. ואי אפשר לכל אשר בשם ישראל יכונה לפרוק מעליו עול מלכות שמים אפילו שעה אחת. ולא מצינו לראשונים שהיו מתעסקים בקלות ראש בפורים" (מסכת מגילה עמוד הצדקה).

פסק ההלכה

כתב השו"ע:

"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (סי' תרצ"ה, סעיף ב).

וכתב על זה הרמ"א:

"ויש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך אלא ישתה יותר מלמודו (כל-בו) וישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי (מהרי"ל). ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים" (שם).

וכתב ב'ביאור הלכה':

"ואם תאמר האיך יחיבו חז"ל מה שנזכר בתורה ובנביאים בכמה מקומות השכרות למכשול גדול? ויש לומר, מפני שכל הניסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש היו על-ידי משתה, כי בתחילה נטרדה ושתי על ידי משתה ובאה אסתר, וכן ענין המן ומפלתו היה על-ידי משתה, ולכן חיבו חכמים להשתכר עד כדי שיהא נזכר הנס הגדול בשתית היין. ומכל מקום כל זה למצוה ולא לעכב" (שם ד"ה חיב איניש).

ראינו אם כן דעות מדעות שונות לגבי חובת השתייה וההשתכרות בפורים. מצד אחד יש המבינים את דברי רבא כפשוטם, ומצד שני יש מי שסוברים כי אין מקום לשכרות כלל. יש כמובן גם דעות ביניים, ונראה כי הדבר תלוי גם בכל אחד ואחד, כפי שהוא מכיר ויודע בעצמו עד להיכן ראוי לו לשתות.

לסיום, נסיים בברכת 'פורים שמח' לכולם!