מי רשאי למול?

בשיעור שעבר ניתחנו את אלמנט החובה שבברית המילה. ראינו כי התלמוד (קידושין כט ע"א) מציג חיוב תלת שכבתי – המחויב הראשון הוא אבי הילד; כאשר נבצר ממנו לקיים את המצווה, או כאשר הוא מתרשל בתפקידו, עובר החיוב אל בית הדין; אם מסיבה כלשהי גם בית הדין לא מל את הילד עד שגדל, הרי שהחיוב חל עליו ברגע שהתחייב במצוות. דנו בשיעור שעבר באופי החיוב החל על האב וכן באחריותה של האם (הפטורה מן המצווה הפורמלית) ושל הקהילה לוודא כי הילד יהיה בסופו של דבר מהול.

 

השבוע נדון בשאלה מי רשאי מבחינה הלכתית לבצע את מעשה המילה עצמו. במסגרת זו נראה מה הדין במקרה של מילה על ידי גוי, אישה ויהודי ערל.

הגמרא במסכת עבודה זרה (כז ע"א) לומדת כי ברית מילה צריכה להיעשות על ידי יהודי:

 

על פי דרו בר פפא, גוי נפסל מקיום מצוות ברית מילה, מפני שאינו שייך לזרעו של אברהם אבינו. על פי ר' יוחנן לעומת זאת, פסולו של הגוי לא נובע מהייחוס שלו, כי אם מהעובדה שהוא איננו שייך בעצמו במצוות ברית המילה. כפי שנראה בהמשך, הגמרא מציעה כי השאלה האם אישה יכולה למול עשויה להיות תלויה בשתי הבנות אלו לגבי פסולו של גוי, שכן אישה בוודאי נחשבת כזרעו של אברהם אבינו, אך עם זאת היא אינה מצוּוה על המילה.

 

מה קורה כאשר הילד נימול בכל זאת על ידי גוי? הסמ"ג (עשין כט) מורה כי במקרה כזה יש לשוב ולהטיף דם ברית – כיוון שהגמרא מתייחסת למילה שכזו כאל מעשה פסול, הילד חייב לעבור מילת נוספת, כשרה. ואולם, לכאורה נראה כי הרמב"ם (מילה ב, א) חולק על פסיקה זו:

 

הבית יוסף (יו"ד רסד) מסביר כי הרמב"ם למעשה איננו חולק על הסמ"ג, אלא כוונתו לומר כי די בהטפת דם ברית על מנת לפצות על המילה שנעשתה בפסול על ידי גוי. לעומתו עומדים הב"ח והגר"א (שם) על כך שהרמב"ם חולק על הסמ"ג ולא מצריך הטפה כלל.

 

יש המציעים כי המחלוקת בין הסמ"ג לבין הרמב"ם (על פי פרשנות הב"ח והגר"א) נעוצה בשאלה מהותית יותר הנוגעת לאופי מצוות ברית המילה – האם מוקד מצוות המילה הוא 'מעשה המילה' (פעולת הסרת הערלה) או שמא עיקר המצווה הוא דווקא בתוצאה – בהיותו של הילד מהול. כך, לפי הסמ"ג יש לומר כי עיקר המצווה הוא בפעולת המילה, ולכן כאשר נעשתה הפעולה שלא כדין לא התקיימה כלל המצווה, בעוד על פי הרמב"ם מוקד המצווה הוא בתוצאה, בכך שהילד מהול, והרי התוצאה מתקיימת אף אם הפעולה נעשית בצורה פסולה על ידי גוי.

 

ואולם, מסקנה מעין זו עשויה להיות בעייתית, שכן הרמב"ם פוסק במקום אחר (מילה א, ז) כך:

 

במקרה של קטן שנולד מהול יש 'תוצאה' של מילה, ובכל זאת פוסק הרמב"ם כי יש צורך בהטפת דם ברית. מהו אם כן טעמו של הרמב"ם?

 

אנו יכולים להציע כי הרמב"ם אכן רואה את מוקד מצוות המילה בתוצאה, ולא בפעולה. בכל זאת, התוצאה הרצויה חייבת להיות מושגת באמצעות 'מעשה מילה'. כך, מילה המבוצעת על ידי גוי עודנה נחשבת כ'מעשה מילה', אף אם פסול, (כפי שמסביר רבינו מנוח – המילה איננה מצריכה כוונת 'לשמה' לביצוע המצווה) בעוד שבילד שנולד מהול,  מעולם לא נעשה 'מעשה מילה', ועל כן הם צריכים הטפת דם ברית.

 

באופן אחר, השאגת אריה (ישנים נד) מסביר כי כאשר הברית מבוצעת בפסול, לא ניתן שוב לתקן מה שכבר נעשה ('מעוות לא יוכל לתקון') ועל כן אין שוב שום צורך בהטפת דם[1].

 

השולחן ערוך פסק להלכה את לשון הרמב"ם, בעוד הרמ"א הביא ב'יש אומרים' את דעת הסמ"ג לפיה יש לחזור ולהטיף דם ברית במקרה בו נימול הילד על ידי גוי[2].

הגמרא שהבאנו לעיל (ע"ז כז ע"א) מציעה לתלות את השאלה האם אישה יכולה למול במחלוקת הדרשנית בנוגע למקור פסולו של גוי:

 

ואולם, מקשה הגמרא, כיצד ניתן לומר שמילה פסולה באישה, לאור הסיפור המקראי בו ציפורה מלה את בנה? הגמרא מתרצת בשני אופנים:

 

(תירוץ ראשון:) קרי ביה ותקח והכתיב ותכרות קרי ביה ותכרת דאמרה לאיניש אחרינא ועבד. (תירוץ שני:) ואיבעית אימא, אתיא איהי ואתחלה ואתא משה ואגמרה:

 

הדעה הראשונה מוציאה את הפסוק מפשטו ועל ידי שינוי הנקוד של הפעלים שבפסוק (ותקח, ותכרות) דורשת אותו כאילו היה כתוב שציפורה לא עשתה את המעשים בעצמה, אלא גרמה לאחרים לעשותם. (במקום 'ותיקח' – 'ותקח' בקמץ. במקום 'ותכרות', 'ותכרת בקמץ.)

 

הראשונים חלוקים בשאלה כמי יש לפסוק להלכה – האם כרב, הפוסל מילה בידי אישה, או כר' יוחנן, המכשיר אותה. תוספות (ד"ה אשה) פוסקים כרב, וכן כתבו הסמ"ק והמרדכי, בעוד ראשונים אחרים כמו הרי"ף (שבת נו ע"א), הרא"ש (שבט יט, יא) והרמב"ם (מילה ב, א) פוסקים כר' יוחנן ומתירים לאשה למול.

 

השולחן ערוך (יו"ד רסד, א) מורה כי אשה יכולה לבצע את המילה. הרמ"א לעומתו, מביא דווקא את העמדה המחמירה וכותב: 'ויש אומרים דאשה לו תמול, וכן נוהגין להדר אחרי איש'. האחרונים (ראו ש"ך ס"ק ב, גר"א ס"ק ו) מתלבטים בביאור כוונתו של הרמ"א – אם כוונתו היא לומר כי עדיף שגבר ימול (בשביל לצאת ידי חובת כל השיטות או מכל סיבה אחרת), אבל בדיעבד גם אישה כשירה, במה שונה דעתו מדעת המחבר שכתב מיד קודם לכן 'ואם יש שם ישראל גדול שיודע למול הוא קודם לכולם'? ומדוע הוא טורח להשיג עליו? מנגד – אם דעתו של הרמ"א לפסול מילת אישה לגמרי, מדוע הוא כותב זאת בלשון רכה של 'מנהג' ו'לחזר', ולא מורה הלכה פסוקה? יתרה מזאת – הש"ך מעיר כי הלשון 'נוהגין' היא תמוהה על כל פנים, שכן מציאות שבה ישנה אישה שיודעת למול ואך אין גבר שיודע למול היא נדירה ביותר בלאו הכי, ואם כן כיצד יכול היה להיווצר 'מנהג' בנוגע לסיטואציה שכזו?

 

ערוך השולחן (יו"ד רס"ד ג-ד) מציע כי שהרמ"א מסכים באופן בסיסי עם הדעה המקילה, אלא שהוא סובר שאף כאשר אין מוהל גבר בעיר אין לסמוך עליה לכתחילה, אלא יש לטרוח וללכת לעיר אחרת על מנת למצוא מוהל זכר.

לגבי קושייתו של הש"ך, ערוך השולחן (שם) כותב:

 

במילים אחרות, בגלל שאנחנו מהדרים תמיד אחר מוהל, אפילו במקום אחר, אז בפועל המנהג הוא שאין האשה משמשת כמוהלת.

למסקנת הגמרא (ע"ז כז ע"א), יהודי ערל כשר למול. הדוגמה המובאת בגמרא לאדם כזה הוא מי ששני אחיו הבוגרים מתו מחמת המילה ומשום כך הוא פטור מלמול מחשש סכנה. ואולם – מה לגבי מי שאיננו פטור מן הדין ממילה? האם גם ערל מבחירה יכול לשמש כמוהל?

 

התוספות (ד"ה איכא) טוענים כי 'מומר לערלות' – אדם המסרב למול על אף שהוא מחויב בכך – יכול לשמש כמוהל. תוספות מסבירים שגם לדעה הלומדת את פסולו של גוי מהפסוק 'ואתה את בריתי תשמור', נחשב מומר לערלות כ'בר שמירת ברית' שכן בעצם 'בר שמירת ברית הוא, אלא שאינו חפץ' (לשון תוספות שם).

 

הרמב"ם (מילה ב, א) רומז אף הוא לכך שכל יהודי שאיננו מהול כשר לשמש כמוהל, אף אם אין לו את ההצדקה ההלכתית של 'מתו אחיו מחמת מילה'.

 

ואולם, ראשונים אחרים חולקים על דעה זו. הבית יוסף (יו"ד רסד) מביא את דעותיהם של רבינו מנוח ובעל העיטור (הלכות מילה נ, ג) הסוברים כי מי שבמודע ובכוונה הפר את הברית שבבשרו, לא יכול לשמש כמוהל עבור אחרים. כמו כן, הרמ"א בדרכי משה (יו"ד שם) מביא את ספקו של האור זרוע (הלכות מילה צז) בנוגע לכשרותו של משומד כמוהל. האור זרוע כותב כי על אף שאין סיבה פורמלית לפסול את המשומד מלשמש כמוהל באופן קטגורי, הרי שאנו חוששים לכוונת ה'לשמה' שלו, ולכן אין להתיר לו למול.

 

המחלוקת ממשיכה גם אצל האחרונים. השולחן ערוך פוסק כי 'הכל כשרים למול; אפילו עבד אשה וקטן וערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה.'. לדעת הש"ך (שם א, וראה גם פרישה שם) המחבר רומז כי דווקא מי שמתו אחיו מחמת מילה רשאי למול, אבל לא מומר לערלות. הרמ"א (שם) מכריע כך באופן מפורש, וכותב – 'מומר לכל התורה כולה, או שהוא מומר לערלות, דינו כעובד כוכבים.' כמובן שניסוח זה כולל גם את המשומד שהאור זרוע הסתפק לגביו[3].

 

מנגד, כמה אחרונים (הפרי חדש המובא בפתחי תשובה ס"ק ח, וראו גם בשו"ת רעק"א ד, עג; אבן העוזר או"ח קפט; ערוך השולחן רסד) מעירים כי פסיקתו של הרמ"א סותרת את פשט הגמרא כמו גם את דברי התוספות. משום כך, פוסק רעק"א כי בנסיבות מקילות, בין היתר כאשר ישנו רצון למנוע קטטות ועימותים בתוך הקהילה, מותר לתת למוהל מחלל שבת (ונחשב משום כך כ'מומר לכל התורה') לבצע ברית מילה.

 

ר' משה פיינשטיין (אג"מ יו"ד ב, קכג) מתבסס על הרמ"א וקובע כי ברית מילה הנעשית על ידי רופא או מנתח יהודי המחלל שבת בפרהסיא נחשבת כפסולה, ויש לבצע הטפת דם ברית לאחריה. אחרונים בולטים אחרים, כמו ר' שמואל וואזנר (שבת הלוי ה, קמו), הרב עובדיה (ילקוט יוסף, שובע שמחות ב, טו, ז) והרב יצחק יעקב וייס (מנחת יצחק ד, קא) חולקים על פסק זה ומורים כי בדיעבד אין צורך בהטפת דם ברית במקרה בו נימול הילד ע"י יהודי שאיננו שומר מצוות. הרב וואזנר מעלה את האפשרות שהטפת דם ברית במקרה כזה עשויה להיות אסורה, שכן יש בה איסור מיותר של חבלה (ראו בהקשר זה שאגת אריה נ). ספר מילה שלימה (ט, יד) קובע כי זו היא פסיקת גדולי הדור.

 

 

כמה מהאחרונים דנו במקרה בו רופא מחלל שבת בפרהסיא הוא המוהל הזמין היחידי. כיצד יש להכריע כאשר הבחירה היא בין מוהל המוגדר כמשומד לבין דחייתה של הברית מהיום השמיני.

 

הרב משה פירוטינסקי (ספר הברית, עמ' 159) מביא את דבריו של ר' יעקב עמדין (יעב"ץ) הטוען כי גם כאשר אין באיזור שום 'ישראל כשר' היכול לבצע את הברית, יש להמתין עד שיזדמן אחד כזה למקום, אף במחיר איחורה של הברית מהיום השמיני. באופן דומה, מביא הרב פירוטינסקי את מה ששמה מהרב מנדל זקס, חתנו של החפץ חיים, כי כאשר נשאל בנוגע לרופא מחלל שבת בלונדון ששימש כמוהל, הורה החפץ החיים כי עדיף לדחות את המילה כך שלא תתקיים בזמנה, מלאפשר מילה על ידי יהודי שאינו שומר מצוות. כאשר הראה הרב זקס לחפץ חיים את דעת רעק"א בנושא (שהובאה לעיל), ענה החפץ חיים: 'אף על פי כן לא תהיה זאת בישראל שימול מחלל שבת ומוטב לגדור גדר.' כך, נראה שהחפת חיים הסכים לדעת ר' משה פיינשטיין שהובאה לעיל.

 

הרב שאול ישראלי (מובא במראה הבזק ג, קכב) מצדד בדעתו של רעק"א ופוסק כי כאשר אין מוהל שומר שבת בסביבה בהגיעו של היום השמיני להולדת הוולד, יש להעדיף יהודי מחלל שבתות כמוהל  פני דחייה של המילה ממועדה. ספר מילה לשמה (ט, טו) כותב כי אין למחות במי שסומך על דעה זו.

 

בשיעור הבא נדון בשאלה מי יכולים ולא יכולים להיות נימולים.