מי יינצל? 'וידעתם כי לא חינם עשיתי'

יחזקאל פרק יד, פס' יב-כ

הנבואות על הרעב הצפוי לעיר מלוות אותנו בפרקים ד', ה', ו', י"ב וי"ד - כחלק מהפורעניות הצפויות לבוא על העיר. מבין כל הפורעניות הצפויות לירושלים, תושביה ירגישו בתחילה ברעב, שהוא העונש המוחשי הראשון, שגובר ככל שמשך הזמן שבו נתונה העיר במצור נמשך. אולי משום כך מודגש הרעב לאורך חלקם הראשון של הפרקים העוסקים בתוכחה על העיר (ד'-י"ד) ולא בסופם (ט"ו-כ"ד). כך, בפרק ד', המעשה הסמלי אותו מבצע יחזקאל אמור להמחיש את הרעב הצפוי:

"הִנְנִי שֹׁבֵר מַטֵּה לֶחֶם בִּירוּשָׁלִַם וְאָכְלוּ לֶחֶם בְּמִשְׁקָל וּבִדְאָגָה וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה וּבְשִׁמָּמוֹן יִשְׁתּוּ. לְמַעַן יַחְסְרוּ לֶחֶם וָמָיִם וְנָשַׁמּוּ אִישׁ וְאָחִיו וְנָמַקּוּ בַּעֲו‍ֹנָם" (פסוקים טז-יז).

לאחר מכן בסוף פרק ה' (טז-יז), מוזכר הרעב בשנית:

בְּשַׁלְּחִי אֶת חִצֵּי הָרָעָב הָרָעִים בָּהֶם אֲשֶׁר הָיוּ לְמַשְׁחִית אֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אוֹתָם לְשַׁחֶתְכֶם וְרָעָב אֹסֵף עֲלֵיכֶם וְשָׁבַרְתִּי לָכֶם מַטֵּה לָחֶם. וְשִׁלַּחְתִּי עֲלֵיכֶם רָעָב וְחַיָּה רָעָה וְשִׁכְּלֻךְ וְדֶבֶר וָדָם יַעֲבָר בָּךְ וְחֶרֶב אָבִיא עָלַיִךְ".

יחזקאל מתאר שוב את הרעב (בין יתר הפורעניות) בפרק ו', יא-יב:

"...אֲשֶׁר בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדֶּבֶר יִפֹּלוּ. הָרָחוֹק בַּדֶּבֶר יָמוּת וְהַקָּרוֹב בַּחֶרֶב יִפּוֹל וְהַנִּשְׁאָר וְהַנָּצוּר בָּרָעָב יָמוּת וְכִלֵּיתִי חֲמָתִי בָּם".

ופעם נוספת בפרק י"ב, פסוקים טז-כ, בתיאור הפורענות:

"וְהוֹתַרְתִּי מֵהֶם אַנְשֵׁי מִסְפָּר מֵחֶרֶב מֵרָעָב וּמִדָּבֶר לְמַעַן יְסַפְּרוּ אֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'".^[1] 

ועוד פעם במעשה הסמלי:

"בֶּן אָדָם לַחְמְךָ בְּרַעַשׁ תֹּאכֵל וּמֵימֶיךָ בְּרָגְזָה וּבִדְאָגָה תִּשְׁתֶּה. וְאָמַרְתָּ ... לַחְמָם בִּדְאָגָה יֹאכֵלוּ וּמֵימֵיהֶם בְּשִׁמָּמוֹן יִשְׁתּוּ לְמַעַן תֵּשַׁם אַרְצָהּ מִמְּלֹאָהּ מֵחֲמַס כָּל הַיֹּשְׁבִים בָּהּ..." (פסוקים יח-יט)^[2]

על אף הדמיון בין הנבואות המתארות את הרעב הצפוי לתושבי העיר, ניתן להצביע על הבדלים ביניהם. תחילה בפרק ד' באמצעות המעשה הסמלי (ופשרו בפרק ה') מודיע יחזקאל כי לתושבי העיר צפויים רעב וצמא עד כדי מוות , בין יתר הפורעניות שיבואו עליהם. בפרק ו' מדגיש יחזקאל כי פורענות זו היא נחלת הכלל: לאחר מותם של הרחוקים והקרובים, ימותו ברעב גם הנשארים והנצורים. בתיאור הרעב בפרק י"ב מתייחס יחזקאל לראשונה לאפשרות שיהיו ניצולים, ומדגיש כי אלה ישרדו על מנת לספר את דבר התועבות שנעשו בעיר. לבסוף, בפרק י"ד, עוסק הנביא בזהותם של הניצולים ומדגיש כי אם יהיו צדיקים, הם יצילו את עצמם בלבד.

תיאור העונש הצפוי לעיר (ובמיוחד 'החיה הרעה') בנבואות אלה ביחזקאל עולה בקנה אחד עם התיאור של הפורענות הצפויה מספר ויקרא:

"וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם... וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב. בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ..."   (פרק כ"ו, כב-כז).^[3]

ב. זהותם של הצדיקים

בכל חלקי הפרק מציין הנביא כי העיר לא תנצל בזכות הצדיקים המצויים בתוכה. פעמיים (בפעם הראשונה והאחרונה) אף מצויינים שמותם של שלושת הצדיקים המייצגים את הצדיקים שיכולים להנצל מהעיר בצדקותם: נח, דניאל ואיוב. גם ירמיה בדומה ליחזקאל דוחה את האפשרות שתושבי ירושלים ינצלו בזכות הצדיקים שבעיר:

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ" (ירמיה ט"ו, א),

אך השוואה זו לירמיה מחדדת את ההפתעה שבדמויות אותם מציין יחזקאל: נח, דניאל ואיוב. קשה לדעת מהי מידת הצדיקות המיוצגת על ידי כל אחת מהדמויות. אמנם יתכן כי המכנה המשותף לשלושתם הוא היותם דמויות אוניברסליות. כך נח מימי המבול, לפני הולדת אבות האומה. דניאל היה כנראה דמות מפורסמת מן האומות שניכר בחכמתו, כך על פי הכתוב בנבואה לצר שבפרק כ"ח:

"הִנֵּה חָכָם אַתָּה מדנאל (מִדָּנִיֵּאל) כָּל סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ"  (פסוק ג).^[4]

גם ביחס לזהותו של איוב במקרא נחלקו המפרשים, אך אפשרות סבירה היא שגם שם זה מייצג דמות אוניברסלית של צדיק הסובל.^[5]

הדגש בפרק זה ביחזקאל הוא שאפילו בניהם ובנותיהם של אותן דמויות לא ינצלו, וקל וחומר שכל יתר תושבי העיר לא ינצלו. כך, באמצעות ההשוואה לנח, נראה החורבן הצפוי לעיר קשה עוד יותר מהמבול, אז הציל נח את כל בני משפחתו, ועתה אפילו אפשרות זו לא קיימת. בדומה, גם דניאל נותר לבדו, לאחר שזכה להכרה בו ובחבריו; וכך הוא גם באשר לאיוב. ביטוי מוחשי לקיומה של נבואה זו מצוי בפרק ט', פסוק ו – בו מצווה האיש לבוש הבדים להרוג גם את הטף.

אמנם בסופו של דבר קיימת פליטה לתושבי ירושלים, אך לא בזכות הצדיקים שהצילו את עצמם, אלא בגלל הרצון האלוקי שמעשיהם החמורים של תושבי העיר ועונשם יוודע. כך הודף הנביא את טענת דברי המתנגדים כי עונשה של ירושלים איננו תואם את מעשיה, ומדגיש כי העונש שהגיע לעיר הוא מידתי ו"לא חינם עשיתי" (י"ד, כג); "לא חינם דברתי" (ו', י). חשיבותו של מסר נבואי זה ניכר גם בכך שנבואה נוספת בפרק כ"א חוזרת ומדגישה כי לא יוותרו ניצולים לעיר, ובכך יוודע ה':

"וְהוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע. יַעַן אֲשֶׁר הִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע לָכֵן תֵּצֵא חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ אֶל כָּל בָּשָׂר מִנֶּגֶב צָפוֹן. וְיָדְעוּ כָּל בָּשָׂר כִּי אֲנִי ה' הוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ לֹא תָשׁוּב עוֹד" (כ"א, ח-י).

ג. שלושה וארבעה

לאחר הצגתם של מי שלכאורה יהיו הניצולים, ממנה אנו למדים כי למעשה לא יהיו ניצולים לעיר, מונה הנביא לראשונה לא רק את מספרם של הצדיקים, אלה גם את מניינם של העונשים ('שפטי הרעים'):

'כִּי כֹה אָמַר ה' אֱ-לֹהִים אַף כִּי אַרְבַּעַת^[6] שְׁפָטַי הָרָעִים חֶרֶב וְרָעָב וְחַיָּה רָעָה וָדֶבֶר שִׁלַּחְתִּי אֶל יְרוּשָׁלִָם לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה" (פס' כא).

כך אנו למדים כי מניינם של שלושת הצדיקים הפוטנציאליים פחות מזה של ארבעת העונשים המוטלים על העיר, ללמדנו בדרך נוספת כי בסופו של דבר ארבעת השפטים יותר חזקים משלושת הצדיקים.^[7] עתה מוסיף הנביא כי לא רק בני האדם ימותו אלא גם הבהמות, כפי שנאמר באזהרה לעם שבויקרא.

סיומה של הנבואה מפתיע: למרות כל האמור עד עתה מתברר כי:

"וְהִנֵּה נוֹתְרָה בָּהּ פְּלֵטָה הַמּוּצָאִים בָּנִים וּבָנוֹת הִנָּם יוֹצְאִים אֲלֵיכֶם",

וזאת על מנת שהגולים יראו את שנעשה לעיר:

"וּרְאִיתֶם אֶת דַּרְכָּם וְאֶת עֲלִילוֹתָם וְנִחַמְתֶּם עַל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֵת כָּל אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עָלֶיהָ. וְנִחֲמוּ אֶתְכֶם כִּי תִרְאוּ אֶת דַּרְכָּם וְאֶת עֲלִילוֹתָם וִידַעְתֶּם כִּי לֹא חִנָּם עָשִׂיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בָהּ נְאֻם ה' אֲ-לֹהִים" (פס' כב-כג).

נראה כי פסוקים אלה מלמדים כי למרות הכול תהיה פליטה, שארית ירושלמית, של בנים ובנות, שמטרתם ללמד כי החורבן הגיע בדין. גם לשון הנבואה מפתיעה, שכן היעדרותן של לשונת נחמה, בולטת לאורך כל פרקי הספר, ואילו דווקא כאן מזכיר הנביא פעמיים כי פליטי החורבן יביאו עימם נחמה: "וְנִחַמְתֶּם עַל הָרָעָה" וכן "וְנִחֲמוּ אֶתְכֶם". יתכן כי עצם קיומם של הפליטים נחמה היא (כך ר' אליעזר מבלגנצי), אולם נראה כי הבנים והבנות הניצולים, כמו גם הנחמה, הם יוצאים מן הכלל שבבדידותם הם מלמדים על הכלל. על העדרם של הניצולים, והעדרה של הנחמה המיוחלת.^[8]

ד. 'ארץ כי תחטא' –
מציאות ממשית או הצגה רטורית?!

בנבואות רבות פונה יחזקאל בראש הנבואה אל הארץ ולא אל העם: ל'הרי ישראל' (ו', א-ב; ל"ו, א, ד), ל'אדמת ישראל' (ז', ב; כ"א, ח), ל'יער השדה נגב' (כ"א, ב-ג), ל'ירושלים' (ט"ז, ב), ל'עיר הדמים' (כ"ב, ב; כ"ד, ו, ט) ול'הר שעיר' (ל"ה,ב). עם זאת, הצגת הנבואה בדרך זו אינה שכיחה בכלל המקרא ולכן היא מעוררת עניין. בחלק מהנבואות הפניה ל'ארץ' אינה רק מושא הנבואה בכותרת בלבד, אלא הנמען לאורך כל היחידה הנבואית (כך לדוגמא 'הרי ישראל' בפרק ו', א-יא). ניסוח הדברים באופן זה מעלה את השאלה מה משמעות פנית הנביא לארץ. אמנם, הפניה לארץ קיימת בחמישה פרקים שונים בספר, אך משום שפרק י"ד הוא המרכזי שבהם, נעסוק בשאלה זו כאן. נמנה מקומות אלה על פי סדרם בספר יחזקאל:

1.    בפרק ז' מנבא יחזקאל נבואת חורבן לארץ: "בָּא הַקֵּץ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" (פסוק ב). בראשית נבואה זו, הפניה היא לאדמת ישראל מבלי להתייחס במפורש לתושביה.

2.    בנבואה זו, בפרק י"ד, הארץ היא החוטאת, וחטאה מתואר כך: "אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי לִמְעָל מַעַל" (פסוק יג).  חטאה של הארץ כאן אינו כולל את תיאור מעשי האדם, כי אם תיאור עצמאי של מעילת הארץ בה'. תגובתו של ה' למעשי הארץ מנוסחת במילים ו"ְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיהָ וְשָׁבַרְתִּי לָהּ מַטֵּה לָחֶם וְהִשְׁלַחְתִּי בָהּ רָעָב וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה" (פסוק יג). עונש זה הוא עונש ארצי, טבעי, ולא עונש פוליטי הקשור במעשי האדם. הארץ שבמיטבה מצמיחה יבול ומשבירה שבר, בעוונה איננה יכולה לספק מטה לחם, כתוצאה מכך תושביה רעבים, ואדם ובהמה אינם יכולים להתגורר בה עוד. גם בפסוקים טו-כ נראה כי חורבן הארץ מתואר כעונש לארץ, ולא לתושביה שגלו ממנה ואינם. 

3.    בפרק כ"ב, כד: "בֶּן אָדָם אֱמָר לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם". בפסוק זה, מתוארת הארץ כמי שאיננה טהורה, ומיד מנויות הסיבות לכך, הקשורות כולן במעשי בעלי התפקידים:

"קֶשֶׁר נְבִיאֶיהָ בְּתוֹכָהּ כַּאֲרִי שׁוֹאֵג טֹרֵף טָרֶף... כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי... שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף... וּנְבִיאֶיהָ טָחוּ לָהֶם תָּפֵל... עַם הָאָרֶץ עָשְׁקוּ עֹשֶׁק וְגָזְלוּ גָּזֵל..." (כ"ד, כה-כט)

4.    בפרק ל"ו, דברי הנביא מכווונים ל'אדמת ישראל': "וְאָמַרְתָּ לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת כֹּה אָמַר ה' אֲ-לֹהִים הִנְנִי בְקִנְאָתִי וּבַחֲמָתִי דִּבַּרְתִּי יַעַן כְּלִמַּת גּוֹיִם נְשָׂאתֶם..."  (פסוק ו). בהמשך, פונה יחזקאל להרי ישראל ולאדמת ישראל בנבואת נחמה, שבה הארץ פורחת: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ" (פסוק ח).בפסוקים אלה תחייתו המחודשת של העם מתוארת בד בבד עם תיאור פריחתה של הארץ. בדרך זו מדגיש יחזקאל את היקפה של הגאולה, וזאת על רקע מצבה הנוכחי של הארץ בה. יצויין כי גם כאן המניע לכך שהארץ תופרח על ידי ה' הוא פגיעת הגויים בה ('כלמת גוים'), ולא מעשיהם של ישראל^[10][11]

יחידות נבואיות אלה שונות מההתייחסות השכיחה לארץ, בהן החורבן, הטומאה והגלות הם תוצאה של מעשי התושבים. אמנם סביר להניח כי שינוי זה הוא שינוי סמנטי בלבד לשם הגיוון הרטורי, אך יצויין כי המסר הנבואי באמצעות הצגת הארץ כישות עצמאית, בשונה מהתפישה המקראית בה האדם במעשיו, היא דרך נוספת בה יחזקאל מושך את תשומת הלב של קהל היעד שלו, וזאת מתוך רצון לזעזע את קהל היעד אליו הוא פונה.^[12] כדי לעשות זאת הוא מציג את המסרים באופן שימשכו את המאזינים: כך השימוש במילים חריפות ובוטות (דוגמת גילולים), כך באמצעות 'נתינת עצמאות' לארץ והשימוש באנימציה (האנשה). בדרך זו מדגיש הנביא כי הארץ ניתנה לישראל על ידי ה', אך קשר זה שבין העם והארץ מותנה במעשי העם וברצונו של ה'.

ראינו כי דיוק רטורי מאפיין את הדרך שבה יחזקאל מעביר את מסריו הנבואיים לעם. בשיעור הבא, נראה בעז"ה דוגמא נוספת לאמצעים המילוליים המגוונים בהם נוקט יחזקאל במוסרו את דברי ה' אליו לעם.