מי עשה את הכלים? | 2
בשיעור שעבר התחלנו לעסוק בשאלה מי עשה את כלי המשכן. סקרנו את הציווים השונים על הכלים, בחנו את היחס בין משה לבצלאל בנוגע לעשיית הכלים, וכן את היחס ביניהם לבין שאר עושי המלאכה.
בשיעור זה נמשיך לעסוק בנושא זה, ונפתח בשאלה מהותית בנושא זה והיא מי עשה את כל כלי הקודש.
מי עשה את כל כלי הקודש?
מי עשה את כל כלי הקודש? בעניין זה, מצינו מחלוקת בין ה'אבן עזרא' לרמב"ן.
ה'אבן עזרא' (שמות ל"ז, א) טוען כי בצלאל עשה את כל כלי הקודש. לעומתו, הרמב"ן סובר שלא יתכן שאת כל הכלים עשה בצלאל, ואלו דבריו:
"'ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה' - העניין כי על פיו נעשה הכל, כי הוא המורה לכל החכמים ולפניו היו עושים כולם ומראים אליו כל מלאכתם כמו שאמר ולהורות נתן בלבו (לעיל ל"ה, לד), אבל גם כל חכמי לב עשו במלאכה כמו שאמר 'ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן' (שם ל"ו, ח). ועל דעת רבותינו יהיה זה לשבח אותו ולומר שאפילו דברים שלא אמר לו רבו הסכימה דעתו למה שנאמר למשה מסיני. ולא בא הכתוב לומר שהוא עשה הכל, אלא שקיים בכל הנעשה על ידו כל אשר צוה ה' את משה, ולפיכך לא אמר בכל הנעשה עד הנה כאשר דבר ה' אל משה, כי היה במשמע כאשר אמר משה בדבר ה', והוא שינה הסדר בהם ממה שאמר לו משה, ולפיכך כלל זה בכאן לומר שעשה הכל כאשר אמר ה', כמו שכתבתי למעלה" (שמות ל"ח, כב).
לפי הרמב"ן כל חכמי לב עשו את המלאכה ובצלאל היה מראה לכולם איך לעשות את המלאכה, כמו שאמר "ולהורות נתן בלבו". ברור לרמב"ן כי בצלאל לא עשה הכל בעצמו, ונקודה זו נאמרת לשבחו שאפילו דברים שלא אמר לו רבו הסכימה דעתו למה שנאמר למשה מסיני, והכתוב בא להדגיש כי הוא קיים את כל אשר ציוה ה' את משה.
במקום אחר, מתייחס הרמב"ן לתיאורים השונים, ולחילופין בין לשון יחיד ללשון רבים בציווי על המשכן:
"'ויעשו כל חכם לב בעשי המלאכה את המשכן עשר יריעות'. הנה החזיר בתורה מלאכת המשכן חמש פעמים, כי הזכיר את כולה בצואה בפרט ובכלל. תחלה (לעיל כ"ה י-כח מג) אמר ועשית כך ועשית כך, ואחרי כן (לעיל ל"א, ז-יא) הזכיר כולם בדרך כלל ועשו את כל אשר צויתיך את אהל מועד ואת הארון לעדות, עד ככל אשר צויתיך יעשו.
והטעם בזה, שצוה השם למשה שיגיד אל בצלאל ואהליאב ולכל החכמים המלאכה בכללה, ואחרי כן יקרבו אליה לעשותה, כי לא יכשרו למלאכת הקדש עד שישמעו כל המלאכה ויבינו אותה ויקבלו עליהם שידעו להשלימה. ובשעת המעשה (לעיל ל"ה, יא-כ) הזכיר אותה תחלה בדרך הכלל הנזכר, ואמר (לעיל ל"א, ו-יא) 'יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה' את המשכן את אהלו וגו'', ויחסר מכאן פרט אחד, כי בודאי הוצרך משה לאמר אל החכמים העושים המלאכה, עשו המשכן עשר יריעות, ארך היריעה כך ורחב כך, וכן בכל המלאכה, ולא הזכיר הכתוב זה, כי בידוע שאמר להם הכל כסדר, אחרי שעשו כן כל דבר ודבר.
והטעם בזה, כי לא הוצרך משה לפרוט להם כל המעשה דבר בדבר כאשר הוזכר בצואה (כ"ה י, כ"ח מג) ובמעשה (ל"ו ח, ל"ט מב), אבל קצרו להם כאלו אמר שיעשו משכן בעשר יריעות חמש כנגד חמש, והם הבינו כי יעשו לולאות מקבילות וקרסי זהב, וכיוצא בזה בכל המלאכה בקצרה רמז להם הענין, והם הבינו הכל, על כן לא האריך בפרט הזה, ירמוז הכתוב חכמתם ובינתם וטוב השכל שבהם. ואחר כן (בפסוקים לו ח, לט מב) החזיר המלאכה כולה בדרך הפרט הראשון (לעיל כה י~כח מג) ויעש כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן, ויעשו יריעות עזים, ויעש את הקרשים וגו'.
והיה מספיק בכל הענין (לעיל לה ו-כ) שיאמר: ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל כל המלאכה אשר צוה ה' אותו, ויאמר (כאן) ויעשו בני ישראל ככל אשר
צוה ה' את משה כן עשו, וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו אותה ויברך אותם משה (להלן לט מג). אבל רצה לומר כי משה הזכיר אל כל עדת בני ישראל והחכמים שם (לעיל לה יא~כ) כל המלאכה בכלל, כי נתכוין בזה שיתנדבו העם כדי העבודה למלאכה הגדולה, ובעבור שישמעו החכמים וידעו אם יקבלו לעשותם כאשר נצטוה. ואחר כן הזכיר בפרט המעשה, להגיד שעשו כל החכמים במשכן, זהו שנאמר (כאן) ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות.
ואמר 'ויעש יריעות עזים' (פסוק יד), 'ויעש את הקרשים' (פסוק כ), ירצה לומר ויעש כל חכם לב יריעות עזים... ועל דעת רבי אברהם (שם א) ירמוז אל בצלאל שעשה כל כלי הקדש. ואין כן דעתי, שגם בחצר המשכן אמר כן (להלן לח ט). אבל הוא חוזר לרמוז אל כל חכם לב כאשר אמר (כאן) במשכן.
ואחר שהשלים כלל ופרט במעשה, הזכיר ההבאה אל משה בדרך הכלל, ואמר ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו וגו' (להלן לט לג), להגיד חכמתם שהביאו אליו הכל כסדר, כי לא הביא אחד מהם מלאכתו לפניו עד שנשלמה כל המלאכה, כאשר אמר (בפסוק שלפניו) ותכל כל עבודת משכן אהל מועד. ואחרי שנשלמה נאספו כלם והראו אותה אליו כסדר, אמרו תחלה, רבינו הנה האוהל והנה כליו, ואחרי כן הנה הארון והנה בדיו, וכן הכל.
והנה לא הזכיר במשכן וכל כליו 'כאשר צוה ה' את משה', אבל באלה הפקודים בבגדי כהונה יזכיר כן בכל דבר ודבר (להלן ל"ט א ה ז כא כו כט לא). והטעם, כי כלל מלאכת המשכן בפסוק שאמר בסוף (להלן לח כב) 'ובצלאל בן אורי בן חור עשה את כל אשר צוה ה' את משה'. ואולי היה זה מפני שנוי הסדר, כמו שהזכירו רבותינו (ברכות נה.). ועל הכלל כל זה דרך חבה ודרך מעלה, לומר כי חפץ השם במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה, כענין מה שאמרו במדרש יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב''ה מתורתם של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפין היא" (שמות ל"ו, ח).
הרמב"ן מבין כי סדר הדברים היה כך: ראשית נצטווה משה לומר לבצלאל, אהליאב וכל החכמים את כלל המלאכה כולה לפרטיה עד שיבינו אותה בשלמותה, ורק אחר כך היה עליהם להתחיל בעשיה. לדעתו, בפועל, משה לא פירט לפרטי הפרטים אלא אמר להם בתמצית והם הבינו את הדברים לאשורם.
אם כן, לפי מה שלמדנו כאן, יוצא כי מצד אחד משה מקבל את הציווי הראשוני לעשות את המשכן על פרטיו המבנה, הכלים ובגדי הכהונה. ואילו מאידך גיסא, את העשייה בפועל, עשו בצלאל, אהליאב, כל חכם לב וכן הנשים.
נקודה נוספת: לאורך כל פרטי העשיה, התורה מדגישה כי הכל נעשה כאשר ציוה ה' את משה. אולם, בסוף העשיה מובא המשכן, המבנה והכלים אל משה, ומשה מצטווה להקימם והוא המקים את המשכן בפועל.
המדרשים מדגימים כאן את שני צדדים:
מחד, אין דרכו של מלך לעשות את העבודה עצמה אלא מלך גוזר ואחרים עושים. מאידך גיסא, מסירות הנפש של משה כלפי כל העושים במלאכה על מנת שתיעשה במדוייק כפי שהקב"ה ציוה כאשר הראה ה' את משה בהר, מזכה אותו שהמלאכה נקראת על שמו.
אור החיים הקדוש מוסיף כי היות ומשה הוא המצוה, זה נחשב כאילו הוא העושה. אף על פי שבפועל הדבר נעשה על ידי בצלאל, אהליאב וכל חכמי לב אך כל זאת נאמר לגבי עשיית הבגדים או הכלים אבל הקמת המשכן עצמו נעשית כולה על ידי משה בעצמו.
"ועשו ארון"
כפי שראינו, הציוויים על בניית המשכן נאמרו למשה, גם אם משה לא היה המקים בפועל. חריג בעניין זה הוא הארון, לגביו נאמר הציווי בלשון רבים "ועשו ארון עצי שיטים" ולא בלשון יחיד, זאת בניגוד לכפורת הכרובים ועוד כלים לגביהם נאמר "ועשית".
גם בנוגע לביצוע הארון ישנה חריגה משאר הכלים, והיא כי בארון מצויין מפורשות כי בצלאל עשה את הארון, דבר שלא נאמר במפורש ביחס לשום כלי אחר.
ממה נובע שינוי זה? במה שונה הארון משאר הכלים?
לשאלה זאת עונים המדרשים תשובות שונות. כך למשל המדרשים הבאים מייחסים עניין זה לעובדה שהתורה נמצאת בתוך הארון:
"אמר ר' יהודה בר' שלום אמר לו הקב"ה יבואו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה" (שמות רבה לו, ג).
"ציוה הקב"ה לעשותו לכל ישראל שלא יהא לאחד מהם פתחון פה על חברו לומר שאני נתתי הרבה בארון לפיכך אני לומד הרבה, ואני יש לי בו יותר ממך ואתה לא נתת בארון כלום אלא מעט לפיכך אין לך חלק בתורה" (תנחומא ויקהל סימן ח').
מדרשים אלו קובעים את העקרון החשוב מאוד כי התורה שייכת לכל עם ישראל כולו ואין לאף אחד חלק בה יותר מאשר לשני.
בהקשר זה, כותב הרמב"ן:
"'ועשו ארון' - יחזור אל בני ישראל הנזכרים למעלה, ואחרי כן 'וצפית אותו' (פסוק יא), 'ויצקת לו' (פסוק יב), וכולן בלשון יחיד כי משה כנגד כל ישראל. ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון בעבור שהוא קדוש משכני עליון, ושיזכו כולן לתורה. וכן אמרו במדרש רבה מפני מה בכל הכלים כתוב 'ועשית', ובארון כתיב 'ועשו ארון', א"ר יהודה בר' שלום אמר הקב"ה יבואו הכל ויתעסקו בארון שיזכו לתורה. והעסק שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון או יעזור לבצלאל עזר מעט, או שיכוונו לדבר"
(שמות כ"ה, י).
ראשית מסביר הרמב"ן את הפער בין לשון יחיד לרבים זה על פי המכילתא כי משה הינו כנגד כל ישראל. בהמשך הוא מזכיר את דברי המדרש שראינו לעיל, ומוסיף כי כל אחד התנדב כלי זהב אחד לארון, עזר לבצלאל או כיוון לדבר, וכך כולם היו שותפים.
מבאר הכלי חמדה:
"כי אפילו במחשבה מי שהיה משתוקק לסייע לבצלאל בעניין עשיית הארון היה מקיים מצווה בעשיית הארון ועל כן כתיב 'ועשו ארון' שיהיה לכל ישראל חלק בו"
(פרשת פקודי קנ"ט).
חשוב לציין כי למרות שראינו כי הציווי על הארון נאמר בלשון רבים, בפרשת עקב נצטווה משה: "ועשית לך ארון עץ" (דברים י, א). המדרשים התקשו בסתירה זו, וענו במספר כיוונים:
- הבנה אחת לתרץ סתירה זו נאמרת בגמרא ביומא (עב:), והיא כי "מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו".
הבנה שניה נאמרת בגמרא ביומא (ג): "כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום". כלומר, 'בזמן שעושין רצונו של מקום' - אני רוצה בעבודה שלהם - של כל עם ישראל, אולם בזמן שאין עושין רצונו של מקום בך אני רוצה ולא בשלהם.
בניית הארון על ידי בצלאל
"וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" (שמות ל"ז, א).
שאלה נוספת בנוגע לעשיית הארון הינה מדוע נתייחדה עשייתו על ידי קריאת שמו על שם בצלאל?
רש"י בעקבות תנחומא ישן אומר "לפי שנתן נפשו על המלאכה יותר משאר החכמים נקראת על שמו" (שם).
הרמב"ן מבאר את הדברים אחרת:
"והזכיר בארון ויעש בצלאל להגיד כי האומן הגדול שבהם הוא שעשה לבדו הארון. והטעם בעבור שהוא מלא רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת שיתבונן בו ויעשנו בכונה רצויה, כי אין במעשהו אומנות גדולה. אבל יש שם מלאכות שצריכות לאומנות יתירה ממנו, וחזר ואמר סתם ויעש את השולחן (שם י), ויעש את המנורה (שם יז)".
כלומר לפי הרמב"ן, הסיבה בגללה בצלאל הוא זה שעשה לבדו הארון היא שבצלאל היה האומן הגדול שבהם.
ובמדרש תנחומא:
"'ויעש בצלאל את הארן' - אין אתה מוצא באחד מכל כלי המשכן שעשה שם בצלאל כלום, אלא בארון, וכל המלאכות האחרות כל הכלים האחרות באמירתו ובעצתו, ולמה פירש בארון מלאכתו לבד ועשאו בידו, בשביל ששם צלו של הקב"ה, שהוא מצמצם שם שכינתו ולפיכך קראו בצלאל שעשה צלו של הקב"ה בין שני הכרובים, שנאמר 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו''" (ויקהל סימן ז').
המדרש מסביר כי בצלאל הוא שעשה את הארון מפני ששם צלו של הקב"ה ועל כן הוא נקרא בצלאל שעשה צלו של הקב"ה בין שני הכרובים.
ואילו בתנחומא ישן:
"'ויעש בצלאל', וכי בצלאל לעצמו עשה, שכל פעם ופעם הוא אומר 'ויעש בצלאל'. אלא על ידי ששם נפשו הרבה על מלאכת המשכן, לפיכך לא קיפח הקב"ה שכרו והוא מפרסמו בכל פעם 'ויעש בצלאל'"
(סי' י"א).
משמע מהמדרש קצת כי לא רק בצלאל עשה אלא הארון נקרא על שמו.
מעניין כי המדרש טוען שנאמר מספר פעמים "ויעש בצלאל", אולם בתורה צירוף זה כתוב רק פעם אחת וזה בקשר לארון. יתכן כי כוונת המדרש לדברי חלק מהמפרשים הסוברים כי כל פעם שנאמר 'ויעש' בנוגע לעשיית המשכן, הכוונה היא לבצלאל (לעומת הסוברים שהכוונה היא לכל חכמי לב)[1].
גם המשך חכמה מתייחס לסוגייתנו ואלו דבריו:
"'ויעש בצלאל את הארון' מה דלא כתוב בכולהו בצלאל, משום ששאר דברים עשו גם אחרים בבית עולמים, וכן בבית שני ולעתיד. אבל ארון משנגנז עוד לא עשו אחר כי אין לעשות לוחות אחרים, ורק ארון בצלאל הוא שקיים לדורות ולא אחר. ודו"ק. ואולי דהקפיד הכתוב שלא יעשו לדורות ארון וכרובים רק זה שעשה בצלאל. ויתכן עוד דאמרו: 'בשעה שנכנסו גויים להיכל ראו כרובים המעורים זה בזה, (הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה) יעסקו בדברים הללו?! מיד הזילום' (יומא כא.). וכזה דרשו במכילתא, על 'לא תעשון (אתי) אלוקי כסף' (שמות כ, כ), שאם עשו אותן של כסף הרי הן כאילו עשו אלוקי כסף (מכילתא יתרו פרשה י). ואם כן חשש השם יתברך שמא אחרי שחטאו בעגל שמא כשיעשה אחד את הארון יבוא להרהר איזה מחשבה זרה הנוטה לדרכי הטלסמאות ועצביהם. לכן בחר בבצלאל שאבי אביו נהרג על אשר מיחה בעשיית העגל. אם כן מצד החינוך והטבע שהוא שונא כל הנוטים אחרי ההבל וציור שום דמות ותמונה, ובל יבוא לשום מחשבה זרה כלל. ולכן כתב 'ויעש בצלאל' שהוא לבדו עשה את הארון בלא שום סיוע. ובזה יבואר שהשם יתברך קודם עשיית העגל אמר 'ראה קראתי בשם בצלאל וכו' ואמלא וכו' לעשות בכל מלאכה' (שמות ל"א, ב-ג). וכשאמר משה לישראל כתוב 'לעשות בכל מלאכת מחשבת' (שם ל"ה, לג). ולפי שזה היה אחר העגל, ואז המלאכה היה צריך להיות טהורה גם בהמחשבה, שלא יהרהרו שום ציור גשם ותבנית דמות כלל- וזה "מלאכת מחשבת", שהמחשבה תהא טהורה וברורה ונקיה ודו"ק. ואולי כונו לזה במליצתם הנוראה דנפק כגוריא מבית קודש הקודשים" (שמות ל"ז, א).
ראשית מפנה ה'משך חכמה' את תשומת לבנו לנקודה מרתקת אודות הארון, והיא שבשאר הכלים במקדש שלמה עשו אחרים אבל הארון נשאר הארון שעשה בצלאל, ואף כשנגנז הארון (מימי ישאיהו ואילך ולאורך כל ימי הבית השני) לא עשו ארון אחר. לכן ייתכן שהתורה כותבת כך כי ארון בצלאל הוא היחיד שקיים לדורות ויש בו מימד נצחי. היות וישנה הקפדה שלא יעשו לדורות ארון אחר מן הארון שבצלאל, העשייה מיוחס אליו.
אך ה'משך חכמה' ממשיך ומביא נימוק נוסף. לטענתו, אם לא היה בצלאל זה שעשה את הארון, ישנו חשש שיהרהרו אחרי חטא העגל אחרי מחשבה זרה. לכן נבחר בצלאל שאבי אביו נהרג על אשר מיחה בעשיית העגל. לכן גם כתוב "ויעש בצלאל", שהוא לבדו עשה את הארון בלא שום סיוע, ולכן כתוב "מלאכת מחשבת" שתהיה מחשבה טהורה וברורה ונקיה.
1 וכך מובא בתורה שלמה שמות לז, א בהערות.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)