מכבה (ג) – נותן שמן בנר ומסתפק ממנו

  • הרב ברוך גיגי

הנותן שמן והמסתפק ממנו

בגמרא בביצה נאמר:

"עולא איקלע לבי רב יהודה קם שמעיה (השמָש שלו),זקף לה לשרגא (רש"י: שהיה רוצה שיסתלק השמן לאחוריו, ולא ימשך אחר הפתילה, ותכבה). איתיביה רב יהודה לעולא, הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה. אמר ליה לאו אדעתאי (רש"י: עשה השמש מה שעשה)"  (ביצה כב.)

אם כן, יש חיוב מבעיר בנתינת שמן, ואיסור מכבה בהסתפקות מן השמן שבנר.

לכאורה, היה מקום לומר שאיסור ההבערה נובע מעצם תוספת השמן, הגורמת לנר לבעור זמן רב יותר. בהתאם לכך, איסור הכיבוי הוא עצם לקיחת השמן, הגורמת לכיבוי מוקדם.

אולם, מדברי התוספות משמע שאינם סוברים כך. על פי התוספות, אין זו הבערה חדשה אלא המשכת מצב ההארה או החימום, ואין כאן כיבוי אלא גרם כיבוי בלבד.

מדברי התוספות נראה, שהמוסיף שמן חייב משום מבעיר מפני שבשעה שמוסיף את השמן מתגברת הבעירה וההארה באותה שעה. כמו כן, המסתפק מן השמן מחליש את ההארה באותה שעה.

כך כותבים לגבי מסתפק מן השמן:

"אינו רוצה לומר מפני שממהר כבוי דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביום טוב שרי אף על פי שממהר כבויה ובשבת נמי אינו חייב אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר[1](תוספות שם ד"ה והמסתפק)

אולם, הרא"ש בפסקיו חלק על התוספות וכתב:

"הלכך נראה לי טעמא דמסתפק מן הנר משום שממהר כיבויו. ואף רבנן דרבי יוסי מודו בהאי גרם כיבוי דחייב. דעד כאן לא פליגי התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה. אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה והממעט מאחד מהן וממהר את הכיבוי חייב והיינו טעמא דנותן שמן בנר משום דמאריך בהבערתו. דאילו לא נתן שמן בנר היה כבה כשיכלה השמן שבנר. ומה שהוא דולק מכאן ואילך הוי כאילו הוא הדליקו"         (רא"ש ביצה ב', י"ז)

מה יסוד מחלוקתם?

 

ב. נתינת שפופרת ביצה מנוקבת

את שיטתו, ביסס הרא"ש על המשנה בשבת, בה נאמר:

"לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת ואפילו היא של חרס ורבי יהודה מתיר" (שבת כט:)

בגמרא מבואר שטעם האיסור הוא משום גזירה, שמא יסתפק מן השמן המטפטף לתוך הנר. כפי שכתב רש"י, איסור זה הוא משום מכבה.

מקור זה מהווה הוכחה לשיטת הרא"ש ונוגד את שיטת התוספות: במקרה זה לא שייך עמעום האור, כיוון שמסתפק מן השמן בדרכו להכנס לתוך הנר – ובכל זאת נאסר משום מכבה.

כיצד יסבירו התוספות את איסור נתינת שפופרת הביצה על פי הנר? ניתן לומר, שהתוספות סבורים שאין הסוגיה מחייבת משום מכבה מן התורה, אלא זהו רק גרם כיבוי. חכמים אסרוהו מדרבנן, גזירה שמא יבוא להסתפק מן השמן שכבר הגיע לנר[2].

בנוסף, יתכן והתוספות חולקים על רש"י, ולדידם האיסור אינו משום כיבוי אלא מצד איסור מוקצה, שהשמן הוקצה לנר[3].

 

כאפשרות זו, לפיה מדובר באיסור מוקצה, עולה מפסיקת הרמב"ם:

"לא יתן אדם כלי מנוקב מלא שמן על פי הנר בשביל שיהא מנטף, ולא ימלא קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה לתוכה בשביל שתהא שואבת, גזירה שמא יקח מן השמן שבכלי שהרי לא נמאס בנר, ואסור ליהנות בשבת מן השמן שהודלק בו ואפילו כבתה הנר ואפילו נטף מן הנר מפני שהוא מוקצה מחמת איסור"[4]       (רמב"ם שבת ה', י"ב)

אולם, על דעת הרמב"ם עצמו יש לתמוה. בפרק ה' כתב הרמב"ם שיש בהסתפקות מהנר משום איסור מוקצה, ומשמע שאין בכך איסור כיבוי מהתורה. אולם, בפרק י"ב כתב שיש בכך איסור כיבוי מהתורה:

"הנותן שמן לתוך הנר הדולק חייב משום מבעיר, והמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה" (רמב"ם שבת י"ב, ב')

לכאורה, היה מקום לחלק בדעת הרמב"ם כפי שהצענו בדעת התוספות. דווקא בנידון של מסכת ביצה יש לחייב משום מכבה, מפני שמעמעם את האור בשעה שמסתפק ממנו. אולם, במסכת שבת מדובר במקרה שאין בו עמעום, וממילא אינו אסור אלא משום מוקצה.

בנוסף, ניתן להסביר את הרמב"ם כהולך עקרונית בשיטת רש"י והרא"ש, לפיהם החיוב הוא משום קירוב כיבוי. אף על פי כן, הרמב"ם סבור שחיוב זה נכון דווקא בסוגיא בביצה, שם השמן נמצא בכלי והוא חלק מהבעירה. אולם, בסוגיה בשבת, בה השמן נמצא ביחידה נפרדת, טוען הרמב"ם שאין הוא חלק מן המערכת הבוערת (דלא כרש"י), ועל כן אין איסורו משום מבעיר אלא משום מוקצה.

כך כתב הלחם משנה בדעת הרמב"ם:

"ויש לומר דסבירא ליה דאינו מכבה ממש, כיון שאין השמן הנותר בכלי שדולק" (לחם משנה שם)

אולם, עדיין הדברים אינם מתיישבים. זאת, כיוון שהרמב"ם עצמו בפירוש המשנה לשבת, כתב שהבעיה היא שהמסתפק מכבה:

"והטעם שאסרו חכמים שלשה דברים אלו כלומר שפופרת שלביצה ושל חרס וקערה, שמא יקח מאותו השמן לסוך בו וזה מכבה[5](פירוש המשניות לרמב"ם, שבת ב', ד')

יש מן האחרונים שהציעו אפשרות נוספת בדעת הרמב"ם. לדבריהם, כוונתו בפרק ה' היא שיש שני איסורים: איסור כיבוי ואיסור מוקצה. בשעה שנוטל את השמן חייב משום מכבה (כפי שכתב בפירוש המשניות), וזוהי כוונתו בכותבו "גזירה שמא יקח מן השמן שבכלי", שבלקיחה יש איסור כיבוי. בנוסף, אסור ליהנות מן השמן מפני שהוקצה, אפילו אם נוטלו לאחר שכבה.

 

מדבריהם יוצא כך: לדעת התוספות הארכת זמן ההדלקה או קירוב זמן הכיבוי אינם נחשבים אלא גרמא בעלמא[6], ובגרמא אין חיוב בשבת. לדעתם, החיוב הוא משום הגברת ההארה של הנר או החלשתה. משמעות הדבר היא, שעיקר מבעיר הוא בריבוי האש ובהגדלתה, ועיקר כיבוי הוא החלשת עוצמת האש.

לעומתם, רש"י, הרא"ש והרמב"ם לפי הבנתנו, חולקים על התוספות וסבורים שקירוב הכיבוי או הארכת ההדלקה אינם נחשבים גרמא אלא מבעיר ומכבה גמור (כמו שנבאר להלן).

יש לציין, שמדברי הרא"ש לא ברור האם הגברת עוצמת האש נחשב הבערה (והחלשתה נחשבת כיבוי), או שהוא סבור שאין כיבוי או הבערה אלא ביצירת בעירה או בהפסקת בעירה. מתוך דבריו נראה, שגדרי הבערה לשיטתו אינם באש ובעצמתה, אלא ביסוד הכילוי של החומר המתבער. לפיכך, כל פעולה שמגדילה את כמות החומר המתבער היא הבערה, וכן להיפך, הקטנת החומר המתבער היא כיבוי.

 

ג. זמן החיוב על הוספת שמן

יש לדון בזמן החיוב בהבערה או בכיבוי, במקרים אלו. האם יש לחייב את האדם מיד כשמוסיף את שמן או מסתפק ממנו, או שחיובו חל רק כשהגיע הזמן שהיה ראוי לכבות וממשיך לבעור מכוח תוספת השמן (ולהיפך, כשהגיע הזמן שהיה ראוי לדלוק ומפסיק לדלוק משום שלקח את השמן)?

לפי האפשרות הראשונה אנו רואים את האדם כמכבה או מדליק בפעולתו, ואילו לפי האפשרות השניה אנו מתייחסים אליו ככזה רק כאשר הגיעה זמן ההשפעה של פעולתו.

יתכן, שיש להביא ראיה לדין זה מדברי הרא"ש, שכתב:

"והיינו טעמא דנותן שמן בנר משום דמאריך בהבערתו. דאילו לא נתן שמן בנר היה כבה כשיכלה השמן שבנר. ומה שהוא דולק מכאן ואילך הוי כאילו הוא הדליקו. וכן לענין כיבוי נמי ממהר הכיבוי על ידי שנסתפק מן הנר הוי כאילו כבה הוא"  (רא"ש שם)

מדבריו ניתן להסיק שאנו רואים אותו כמדליק מכאן ואילך וכך גם לגבי כיבוי.

דברים מפורשים מצאנו בדברי השיטה מקובצת, שכתב:

"והלכך אסור ליטול ביום טוב מן השמן שבנר אחר שהוא דולק ואפילו ליתן אותו בנר אחר. ואם נטלו יש לו להחזירו קודם שיכבה(שטמ"ק ביצה שם, ד"ה אמר ליה)

אם כן, אסור לקחת שמן מנר הדולק ולתתו בנר אחר, משום שכיבוי ביום טוב אסור. בכל זאת, אם החזירו קודם שיכבה מותר. מכך נראה שנחשב מכבה רק בשעת הכיבוי, מפני שקירב אותו והוא כמכבה בידיים באותה שעה. אולם, אם נטל והחזיר אינו מכבה, מפני שכבה בפועל בשעה המקורית היעודה.

כך כתב השיטה מקובצת גם במקום אחר:

"וכתב הרא"ה שאם נטל אפילו מאותם שאחז בהן האור להדליק ממנו במקום אחר מותר ולא חיישינן לגורם כבוי כיון שעושה לצורך יום טוב. ואין צריך לומר אם חזר ומניחו שם שהוא מותר כמו שפירשנו למעלה[7]" (שטמ"ק שם, ד"ה אמר רב יהודה)

אולם, הראיה מדברי הרא"ש ניתנת להדחות. ניתן להציע בדעת הרא"ש, שעצם הגדלת חומר הבעירה נחשבת כמבעיר. כיוון שהאדם חיבר בין האש לבין החומר המתבער, נחשב הדבר כאילו באותה שעה כבר בוצעה הבערה בחומר הנוסף, משום שהוא נהפך להיות חלק מן הבעירה. כך הדבר גם במקרה ההפוך: ברגע שהאדם צמצם את כמות השמן שבנר, הרי התבצע כיבוי ביחס לחלק של השמן שהוצא מהמערכת.

לפי הסבר זה, כמובן, לא יועיל אם יטול את השמן שנתן או יחזיר את השמן שנטל.

לפי דרך זו, החיוב הוא לא על קירוב הכיבוי או ריחוקו, אלא על עצם הצירוף של השמן לאש או הניתוק של השמן ממנה. על כן, כוונת דברי הרא"ש הן, שהשמן החדש נחשב כאילו הדליקו אותו כבר משעה שהוסיפו אותו. כך גם בכיבוי, מרגע שנטלו אותו נחשב כאילו כובה. והדברים עוד צריכים עיון.

 

לכאורה, היה מקום להביא ראיה מסוף דברי הרא"ש:

"ואין ליטול פתילה דולקת מנר זה וליתן בנר אחר דמיד שסלקה מן הנר הוי ליה מכבה ומה הועיל אם חזר והדליק"  (רא"ש שם)

מדבריו עולה, בפשטות, שעצם הלקיחה היא הכיבוי.

אולם הדבר שונה, משום שהרא"ש מדבר על מקרה שלא לוקח את השמן אלא את הפתילה עצמה (והאש שעמה), וממילא נחשב כמכבה מיד, לכל הדעות. לעומת זאת, כאשר נוטל מעט שמן ומחזירו יש מקום להתלבט, כפי שראינו לפני כן. לפי דברינו נראה שהרא"ש יסבור שלא יועיל מה שיחזיר את השמן, כי עצם הנטילה נחשבת כיבוי, ועדיין צריך עיון.

 

לעומת דברינו, הקובץ שיעורים הבין בשיטת הרא"ש שהכיבוי הוא רק בשעה שכבה בפועל, ולא כאשר ממעט את השמן:

"המסתפק משמן שבנר חייב משום מכבה. ופירש הרא"ש, דהאיסור הוא משום גרם כיבוי, כיון שעושה מעשה בגוף דבר הדולק, שהשמן והפתילה שניהן גורמין הדליקה, ובשבת ל"א גבי כחס על השמן פטור, משום דהוי סותר שלא על מנת לבנות במקומו, פירש רש"י, דבשמן לא הוי מבעיר ולא מכבה, שהשמן אינו דולק כלל כי אם הפתילה, והשמן אינו אלא גורם שתדלק הפתילה, ואם כן המסתפק משמן, אינו עושה מעשה בגוף דבר הדולק[8], ולפירוש הרא"ש, אם יסתפק מהשמן בשבת קודם הלילה והכיבוי יהא בלילה פטור, ולפירוש תוס' חייב, דהכיבוי הוא לאלתר שמתמעט אורו" (קובץ שיעורים ביצה שם, אות נ"ה)

לעניות דעתי, אין מסקנתו ברורה. על פי הרא"ש, האש קיימת בחיבור שבין הפתילה והשמן. מפני זה, אין הדבר ככל גרם כיבוי שמותר, אלא מדובר במכבה בידיים ממש. על כן, סביר שנחשב מכבה כבר בשעת מיעוט השמן, אף אם הכיבוי בפועל יהיה במוצאי שבת. לדעת התוספות, לעומת זאת, קירוב זמן הכיבוי אינו נחשב אלא גרמא, והכיבוי אינו אלא מפני עמעום ההארה בשעה שממעט, עמעום שנעשה בשבת.

בשיעור הבא, נמשיך ונעסוק ביסודות שהובאו בשיעור זה.

 

 



[1] וראה במנחת שלמה, שחילק בין דברי התוספות הללו לבין דברי הרא"ש. לדבריו, לשיטת התוספות כהות האור באה ממיעוט השמן, ואילו לרא"ש היא באה מהטיית הנר:

"דעת התוס' בביצה כ"ב ע"א דלפיכך הרי זה מכבה ממש ולא רק כגרם כבוי, משום דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה הרי הוא כמכבה קצת הואיל ולא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר, וברא"ש כתב ג"כ כעין זה רק קצת באופן אחר, והוא דטעמא דחשיב ליה מכבה היינו משום דכשממעט את השמן ומרחיקו מפי הנר שהוא דולק, מיד כהה אור הנר ואינו דולק יפה כבתחילה"  (מנחת שלמה תניינא מא)

לעניות דעתי, אין נראה לחלק בכך. למעשה, ברור שזו גם עיקר כוונת התוספות שהכיבוי הוא מפני שנחלשת ההארה, וקשה לומר שעצם העובדה שהשמן מועט מחלישה את ההארה. אלא, ברור שגם לשיטתם אין זה אלא מפני הטיית הנר שגורמת לדילול השמן המגיע להארה, ולא רק ירידת השמן גרידא,. על פי זה, בנר שעווה או פרפין למשל, אם יחתוך מן הקצה ברור שלשיטת התוספות אין כאן כיבוי אף על פי שנתמעט השמן, וכפי שכתבו התוספות עצמם שם.

[2] לשיטתם צריך לומר, ש"כולא חדא גזירה היא": לא יקוב שפופרת שמא יסתפק מן השמן המנטף ויבוא גם להסתפק מן השמן שבנר, וצריך עיון. אכן, כך כתב הט"ז (תקי"ד, ו') להסביר את שיטת התוספות, וראה בפני יהושע (שבת שם וביצה שם) איך שיישב, ולעניות דעתי דבריו תמוהים.

[3] לכאורה צריך עיון בדברי רש"י (שבת כט: בביאורו למשנה שם). בתחילה, כתב שהבעיה במסתפק מן השמן המטפטף היא משום מוקצה, אך בסוף דבריו כתב שחייב משום מכבה ("וכיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה"). וראה בפני יהושע (שם, שכתב דארכביה אתרי ריכשי), ויישובו הוא דוחק גדול. לטעמי, נראה יותר בכוונת רש"י שכיוון שייחד את השמן לנר והקצהו לטובתו, הרי אנו רואים אותו כחלק אינטגראלי של הנר. לפיכך, הדבר דומה לשמן שבנר שהמסתפק ממנו חייב משום מכבה, כשיטת הרא"ש במסכת ביצה.

[4] ועיין עוד רש"ש שבת כט:

[5] הפני יהושע כתב, שהרמב"ם חזר בו ביד החזקה מפירוש המשנה. נראה, שרק באופן שאין עמעום האור על ידי ההסתפקות אין כיבוי דאורייתא. בכל אופן, כל הדרך הזו אינה פשוטה.

[6] דיון במחלוקת זו אם להחשיב זאת כגרם כיבוי או ככיבוי גמור, בעזרת ה' בשיעור הבא: גרם כיבוי.

[7] המשפט האחרון בשטמ"ק אינו מדברי הרא"ה, שכתב רק את המשפט לפיו גרם כיבוי מותר ביום טוב לצורך יום טוב, דין שנדון בו בהמשך, בסיעתא דשמיא. בכל אופן, אין הכרח שהרא"ה יודה למשפט הנוסף.

[8] נראה, שהקובץ שיעורים סבור שיש מחלוקת בין רא"ש לרש"י האם עיקר הבעירה הוא בפתילה, או שהוא בחיבור שבין השמן והפתילה. לכן, מבין הקובץ שיעורים שנחלקו אם הוא גרם כיבוי רגיל, או שנחשב עושה מעשה בגוף הדבר הדולק וזהו גרם כיבוי שנחשב כמכבה בידיים.

לפי הבנתו, יוצא שרש"י בשבת מוכרח לסבור כשיטת התוספות בביצה, שהחיוב הוא משום מיעוט ההארה. אולם, דבר זה אינו מוכרח, לעניות דעתי (יתירה מזאת, כפי שכתבנו לעיל נראה מדברי רש"י [שבת כט:] שהוא סבור כרא"ש). יתכן שגם לרש"י ברור שהבעירה היא בחיבור שבין שניהם, השמן והפתילה, ונחשב כעושה מעשה בגוף הדבר הדולק. יחד עם זאת, רש"י סבור שלעניין סותר על מנת לבנות במקומו בכיבוי יש צורך שיתכוון להדליק את הפתילה דווקא, כי שם נוצר החיבור בין הפתילה והשמן. בחס על השמן, אינו נחשב סותר על מנת לבנות במקומו, אף אם מתכוון להדליקו מאוחר יותר, כי זו בעירה אחרת. רק במדליק הפתילה עצמה ניתן לראות זאת כאותה בעירה, ונחשב כבונה במקומו. וראה רש"י שם מה שכתב בשם רבותיו, ועדיין צ"ע.