דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 132

מכה בפטיש | 6 | עשיית פתח בשבת

קובץ טקסט

איתא בגמרא:

"תנו רבנן אין נוקבין נקב חדש [רש"י: בכלי] בשבת ואם בא להוסיף מוסיף. ויש אומרים אין מוסיפין. ושוין שנוקבין נקב ישן לכתחילה [שנסתם, דכי חוזר ופותח - לאו כעושה פתח הוא, שהרי עשוי ועומד, וסתימתו לאו כלום]. ותנא קמא מאי שנא מנקב חדש דלא? דקא מתקן פיתחא. אוסופי נמי קא מתקן פיתחא! [שמרחיבו, ויש כאן משום גמר מלאכה].

אמר רבה: דבר תורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח, ורבנן הוא דגזור משום לול של תרנגולין דעביד לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא. ואם בא להוסיף מוסיף [ולא גזרינן דילמא אתי לאוסופי בלול של תרנגולין, דלא מוסיף איניש עליה]. אוסופי ודאי בלול של תרנגולים לא אתי לאוסופי משום ריחשא [שלא יכנס בו שרץ, כגון נמייה וחולדה שממיתים את התרנגולים]  ויש אומרים אין מוסיפים זימנין דלא תקניה מעיקרא ואתי לארוחי ביה [שיהא כדי להוציא הבל ולהכניס את האויר].

דרש רב נחמן משום רבי יוחנן הלכה כיש אומרים" (קמו.).

הברייתא דנה בעשיית נקב חדש ובהוספה עליו. הברייתא אומרת כי הכול מודים שיש איסור דרבנן בעשיית נקב חדש אם עושים אותו רק להכניס או להוציא, גזירה שמא יבוא לעשות נקב בלול של תרנגולים שעשוי להכניס ולהוציא. נחלקו התנאים בתוספת לנקב אם שייך לגזור גם בו אטו לול, והלכה כדעת האוסרים אף תוספת.

תחילה נברר את יסוד איסור עשיית פתח בשבת, ואת הצורך בפתח שעשוי להכניס ולהוציא. ונפתח ביסוד העולה מדברי הרמב"ם, שדבריו בשתי הלכות נראים כסותרים זה את זה:

"העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים כדי שיכנס להן האורה חייב משום בונה.

והעושה נקב כל שהוא בין בעץ בין בבנין בין במתכת בין בכלים הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב, וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אין חייבין על עשייתו"

                                                 (פ"י, הלכות יד, טז).

ודבריו אלה יש בהם קושי כפול:

  1. האם חיוב עשיית נקב הוא משום בונה או משום מכה בפטיש? לכאורה היא מחלוקת מפורשת בגמרא (קב:) בין רב ושמואל, ואם כן הוא מזכה שטרא לבי תרי, וצ"ע[1].
  2. בהלכה יד אינו דורש שהנקב יהיה עשוי להכניס ולהוציא, ומסתפק בעשוי להכניס האורה, ואילו בהלכה טז הוא אומר כי כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אין חייבין על עשייתו!

ונראה להסביר בביאור הקושי השני, שיש לחלק לשיטתו בין עושה נקב במחובר לקרקע לבין עושה נקב בכלי. העושה נקב במחובר לקרקע, אין חיובו משום הפתח עצמו, אלא מפני שכל פעולה בבניין היא תולדת בונה, וכקודח כלשהו, וכן בעשיית חלון, ובזה אין לנו עניין בטיבו של הפתח, כי לא הפתח עומד במוקד אלא הבניין עצמו שנוסף לו 'חלון'[2]. ברם, כשעושה נקב בכלי, שלא שייך בו דין בונה מפני שאין בניין בכלים כלל, לשיטת הרמב"ם, בזה יש לחייב מצד עשיית הפתח, שהיא מלאכת האומנים הנהוגה בכלים. כיוון שדרך האומנים לעשות פתח העשוי להכניס ולהוציא, אין לחייב אלא על פתח כזה, שרק הוא יש בו גדר מלאכת האומנים, ושאר הפתחים לא נאסרו אלא כגזירה אטו פתח זה.

אמנם, התוס' סוברים שאין לחייב על עשיית פתח משום בונה אלא אם הוא עשוי להכניס ולהוציא, ובלא זה אינו נחשב פתח כלל (וזוהי הסיבה שלדעתם סבר שמואל בדף קב: שאין לחייב משום בונה[3], שאינו עשוי להכניס ולהוציא). אמנם, אם יעשה פתח כזה יש לחייבו לא מצד עשיית הפתח, אלא מצד גמר מלאכת הלול[4], וחייב משום מכה בפטיש.

והנה, לשיטת הרמב"ם, היסוד מובן וברור: שֵם פתח קיים בכל פתח שאדם עושה, ואם עושהו במחובר לקרקע, הרי זה בונה. אמנם בכלים אין בניין, ואין לחייב אלא מצד מלאכת האומנים[5], ורק פתח שעשוי כדרך האומנים חייבים עליו מצד מכה בפטיש.

אבל לשיטת התוס' לא מובן למה בעינן דווקא עשוי להכניס ולהוציא כדי שיתחייב משום בונה? ויש לפרש שבלאו הכי אין עליו שם פתח, ואינו מובן כל כך למה[6]. ואולי יש להציע, שעשיית פתח בכלי מצד עצמה אינה שייכת למלאכת בניין הקלאסית. רק אם עושה פתח שהוא משמעותי מאוד לכלי, שהרי כל כלי העשוי לקיבול נועד להכניס לו ולהוציא ממנו, ולכן אינו חייב אלא כשעושה פתח כזה, שעקרונית יכול לשמש כמקום שכל השימוש בכלי יעבור דרכו, ובזה הרי עושהו לכלי, ויש לחייב עליו משום בונה[7]. ואם עושה פתח רק כדי להוציא דרכו או רק כדי להכניס, אין זה עיקר הכלי, אלא שימוש מקומי ונקודתי, ואין לחייב בזה משום בונה[8].

נוסיף תוספת ביאור לדברינו: יש לחלק בין שני מצבי פעולה של האדם: יש פעולה שעיקר מגמתה בתיקון הכלי, ויש פעולה שעיקר מגמתה בפתרון צורך מסוים של האדם. מלאכת בונה שייכת רק אם המוקד הוא הכלי, אבל אם המוקד הוא הצורך של האדם אין זה שייך לבונה. כשאדם עושה פתח להוציא או להכניס, הוא מתמקד כרגע בצורך שלו, כי הוא צריך להוציא מהכלי את היין וכיו"ב, אבל כשחושב על הכנסה והוצאה, הרי מעוניין שיהיה פתח בכלי שיאפשר שימוש בו וממילא הוי בונה בכלי[9].

שוב ראיתי שה'חזון איש' כתב  לפרש הדברים בכיוון דומה לעקרון שהתווינו כאן, וז"ל:

'דנקב שאין עשוי להכניס ולהוציא אינו בנין מה"ת ואפילו במחובר[10], ויש לעיין בטעמא דמילתא דהא בעושה נקב להכניס לחוד או להוציא לחוד נמי מתקן מנא ולמה לא חשיב בונה, וי"ל כיוון דכל כלי אינו ראוי לשימוש אלא אם יש לו פתח להכניס ולהוציא, ואם עשה עוד פתח לחד מינייהו, פתחא רבה עיקר, ופתח לחד מינייהו אינו מתיחס לגוף הכלי אלא זהו שימוש לפי שעה[11] להכניס או להוציא ולפירש"י דעושה נקב חייב משום מכה בפטיש הכא חשיב כלי גמור מקדם"      (סי' נא ס"ק י).

מפיס מורסא

המשנה בעדויות אומרת:

"המפיס מורסא בשבת - אם לעשות לה פה חייב, ואם להוציא ממנו לחה פטור"            (פ"ב, משנה ה).

ובגמרא איתא:

"כל פטורי דשבת פטור אבל אסור, בר מהני תלת דפטור ומותר: צידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא"         (ג.).

וכתבו התוספות:

"וא"ת היכי מתחייב אפתיחת פה דמורסא הא אמרינן לקמן בפ' חבית (ד' קמו.) כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח. ותירץ ר"ת דהאי נמי עשוי להכניס אויר ולהוציא ליחה[12]" (שם ד"ה ומפיס).

אבל הרמב"ם כתב:

"המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש, שזו היא מלאכת הרופא, ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה מותר"    (פ"י, הלכה יז).

הרמב"ם הולך בזה לשיטתו שעיקר הדרישה של להכניס ולהוציא אינה דרישה מצד הגדרת הפתח, אלא מצד הצורך בעשייה כדרך שהאומנים במלאכה זו עושים. בכלים נוהגים האומנים לעשות פתח העשוי להכניס ולהוציא, ואילו הרופאים נוהגים לעשות פתח כזה, ויש לחייב עליו גם אם אינו להכניס ולהוציא, שהעיקר הוא מפני שזו מלאכת הרופא.

ונראה לי שגם לדרכנו, שהסברנו את הצורך בפתח שעשוי להכניס ולהוציא, לא רק כהגדרה טכנית, שכל פתח שאינו כזה אינו פתח, אלא שעיקר דין פתח נאמר באופן שיש בו תיקון הכלי עצמו - שיש בו פתח שהפעילות המרכזית בכלי עוברת דרכו, ניתן להבין את דין מפיס מורסא. גם בפתח כזה שהינו פתח מסוג אחר ניתן להכיר גם בלא שיהיה עשוי להכניס ולהוציא, והיינו שאם עושהו רק כדי להוציא ליחה, הרי אין כוונתו לפתח כלל, אלא לסילוק הליחה, אבל אם מתכוון לעשות לה פה, דהיינו, שתהייה מורסא שכל הטיפול בה יעבור דרך הפתח הזה, נחשב תיקון מנא, אע"פ שאינו להכניס ולהוציא. זאת משום שעיקר הדבר של תיקון מנא נבחן ע"פ הסברה והצורך, אימתי רואים זאת כחלק מן המבנה המשמעותי שאדם עושה.

ונראה לי שזוהי כוונתו של שער הציון שכתב על דברי הרמב"ם המובאים אצלו:

"וכל פתח שאין עשוי להכניס ולהוציא אין חייבין על עשייתו"          (סי' שי"ד, ס"ק ח).

ובשער הציון העיר:

"נראה דרק אכלים קאי, דהנקב שעושה להם יש עליהם שם פתח, כדאיתא בגמרא, ולכן בעינן שיהא עשוי להכניס ולהוציא דומיא דפתח, אבל בשאר דברים לא בעינן רק שיהיה דרכו של אותו דבר לעשות בו נקב כזה לאיזה תשמיש. והמגן אברהם קצר בלשון הרמב"ם, ומשמע קצת דאכולהו קאי, ולא נהירא לעניות דעתי" (שם, אות ט).

ונראה שכוונתו להעיר נגד המג"א שדין עשוי להכניס ולהוציא אינו מגדיר בשם פתח, אלא תלוי בצורך הספציפי בכל מקום. לכן, במחובר[13] אין צורך בפתח העשוי להכניס ולהוציא[14], ומאותו הטעם אין מקום לדרוש זאת לפי יסוד זה גם במפיס מורסא, וכפי שנתבאר.

נקב במשחת שיניים ובפחיות

ומעתה, יש לעיין לפי זה אם יש איסור דאורייתא בעשיית נקב בראש השפופרת של משחת שיניים חדשה. לכאורה הוא פתח להוציא בלבד, שלשיטתנו נראה ברור שיש לחייב בזה מן התורה, שזהו פתח יפה, וזוהי דרך שימושו לצורך הכלי. אך, בזה יש לדחות, שאף שזוהי דרך השימוש בשפופרת זו, מ"מ אפשר שאין זה נחשב לכלי, כי זהו פתח שהמוקד שלו בשימוש של האדם ולא בהגדרת הכלי, כיוון שהשפופרת הרי אינה מוגדרת כל כך ככלי מצד האדם, ודומה יותר לחותלות של תמרים, וצ"ע.

מכל מקום, נראה שאם יעשה נקב בכלי שמשתמש בו באופן קבוע להוציא דרכו, ואינו ראוי להוציא דרך הפתח הראשי, כבקבוק של תינוק שעושה נקב יציאה בפיטמת המוצץ שלו, מסתבר מאוד שבזה יש איסור תורה, כי זהו עיקר הכלי וכך דרכו. ושוב ראיתי שכתב כן הגרש"ז זצ"ל ב:

"ולפי זה כלי כמו קומקום של תה אם מתקן את הצואר אף על פי שזה רק להוציא מכל מקום הוי מכה בפטיש. וכן אסור לחתוך את פי הפיטמה של בקבוק העשוי מחומר פלסטיק, משום עושה נקב.."

                           (שולחן שלמה ח"ב עמ' קפא ס"ק ז אות ג').

אמנם, מתבאר מן הסוגיות, שלא כל פתח שעשהו להכניס ולהוציא חייבים עליו, אלא אם עשה אותו בדרך בניין ולא בדרך 'שבירה', כדאיתא במשנה:

"שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי"   (קמו.).

ופירש רש"י שם: 'לנוקבה יפה בפתח נאה'.

ובהמשך הסוגיה שם נאמר:

"בעו מיניה מרב ששת מהו למיברז חביתא בבורטיא בשבתא [רש"י: ברומח, לתוחבו בדופניה לנקבו] לפיתחא קמיכוין ואסיר או דילמא לעין יפה קמיכוין ושרי [להרחיב מוצא היין בנקב גדול, מדלא נקיב ליה כדרך הנוקבין נקב עגול ויפה] אמר להו לפיתחא קא מכוין ואסיר".

ונראה לי פשוט, שאם פתח פתח לחבית באמצעות הרומח, יש איסור דרבנן בלבד, ואינו חייב אלא כשמתכוון לעשות נקב עגול ויפה.

ונמצאו שלוש דרגות:

  1. שובר החבית - שאינו מתכוון לפתח כלל, אלא לקלקל החבית כדי להוציא את תכולתה, והוא היתר גמור[15].
  2. פתיחת פתח ברומח - מתכוון לפתח, אך אינו עושהו יפה - אסור מדרבנן.
  3. כשעושה נקב עגול ויפה - חייב משום מתקן מנא.

והמאירי נקט בלשונו:

"וז"ש לשון שובר שלא יכוין בנקב לעשותה במדה ובנוי עד שיהא ככלי".

ונראה לי שכיוון שהגדרנו למעלה את החילוק בין הפן הפונקציונאלי גרידא שהמוקד שלו הוא באדם המשתמש, שזה לא נחשב תיקון מנא, ורק כשעושה באופן שהמוקד שלו בכלי, הן מבחינת התפקוד, שיוכל לשמש כן באופן סדיר והן מבחינת הנוי נחשב עשיית כלי.

ומכוח זה יש לדון בפתיחת פחיות משקה שיש להן לשונית, אם יש לאסור בזה מצד עשיית פתח יפה, שהנקב עגול ויפה. הגרש"ז היקל בזה מכיון שעיקר כוונתו לנקב בעלמא לשתייה ומתכוון לזורקו מיד, ואין כאן רצון לעשות פתח יפה לשימוש קבוע וחוזר. אך עיין שמירת שבת כהלכתה (פ"ט, סעיף ה) שנראה שאסר לעשות נקב יפה, ואולי כוונתו שם לפחית שמן דווקא שמשתמש בפתח לאורך זמן, וצ"ע.

אמנם, נראה לענ"ד, שכיום שהלשוניות שבפחיות המשקה, וכן בקרטוניות אינן ניתקות לגמרי ולא נעשה פתח יפה, יש לראות זאת כנקב בעלמא, והכול יודו שיש להתיר לעשותו בפחיות שאינן מיועדות לשימוש ארוך טווח[16].

 

 

  

 

 

 

 

 

 

[1] לעיל במלאכת בונה הבאנו דברי הלח"מ, עיי"ש. במסגרת זו נמקד את מבטנו בעיקר בדין עשיית הנקב מצד מכה בפטיש.

[2]   להסברנו זה, יש לומר שבהלכה יד, מדובר במחובר לקרקע, וכן נראה מן ההקשר שם.

[3]   ז"ל שם: לול של תרנגולין - דלא חשיב ליה שמואל בונה אומר ר"י משום דלא חשיב להאי פתח עשוי להכניס ולהוציא. וצ"ע שבדף קג. שם כתבו בדעת רב שמחייב משום בונה מפני שהוא עשוי להכניס ולהוציא. ועיין לעיל מלאכת בונה. וראה עוד בחכמת שלמה על התוס' שם שנראה מדבריו שהוא עשוי להכניס ולהוציא, שבלא זה אין לו שם פתח כלל, ומ"מ  אין לחייב בו משום בונה לשמואל: 'היינו משום דאי לאו הכי לא הויא פתח כלל אבל מ"מ אינו עשוי להכניס שמה כשאר פתח שיהא שם בונה עליו'.

[4]   והיינו דווקא במקום שפתח זה הוא גמר מלאכה, אבל אם יעשה פתח כזה שאינו להכניס ולהוציא, ואין בו גמר מלאכה, אינו חייב לא משום בונה ולא משום מכה בפטיש.

[5]   טעם הדבר שהאומנים עושים רק פתחים להכניס ולהוציא, כי זוהי דרכו של פתח משמעותי.

[6]   ראה הערה 3 מדברי החכמת שלמה שאינו פתח כלל, וצ"ע.

[7] בפתח כזה יודו רב ושמואל לחייב משום בונה, לשיטת התוס', ורק בלול של תרנגולים שהפתח עשוי להכניס אורה ולהוציא ריח, לא נחשב לשמואל פתח של בונה, כי אינו מיועד להכניס ולהוציא דרכו את התרנגולים.

[8] ואף שראוי מצד עצמו להכניס ולהוציא אם לא כיוון לכך, אין זו עשיית כלי, ויש לדמותו למקומות רבים שבהם אם אינו מכוון לדבר אין זה נחשב עשייה, וכדברי המ"מ בפרק יב גבי צירוף, שאם לא מתכוון אין זה צירוף, וכן גבי קטימת קיסם בביצה לג: שתלוי בכוונתו, אם להריח מותר, ואם לחצות בו שיניו מותר, ומבואר שרק אם כיוון לעשות אותו לכלי, חייב, וה"ה בעשיית פתח.

[9] וכל זה לתוס' וסיעתם שיש אפשרות לבניין בכלים, אבל לרש"י החיוב בזה משום מכה בפטיש.

[10] לענ"ד יש לחלק בין מחובר לבין כלים, וכפי שביארנו בדעת הרמב"ם. אנחנו מביאים את דברי החזון איש רק לעניין דין עשיית פתח בכלים. וטעם החילוק הוא שכל פעולה במחובר לקרקע, שיש בה שינוי במבנה, היא חלק מבונה, ורק בכלים יש לחלק כפי שביארנו.

[11] לפי הבנתנו יש לפרש דבריו כך: פתחא רבה עיקר, דהיינו שהוא נחשב פתח הכלי, והפתח האחר אינו רק לצרכי האדם ואינו חלק מהותי של הכלי, ודו"ק.

[12] וכיו"ב במאירי קמו. – 'יש שואלין במפיס מורסא היאך אמרו אם לעשות לה פה חייב ופירשוה משום בונה והוא עשיית פתח והרי אין כאן מכניס ומוציא עד שקצת מפרשים פי' דוקא כשנותן בתוכה פתילה של בגד הנקראת קאלגאה שלא יסתם הנקב וי"מ בה להכניס לתוכה אבק הסמים וי"מ שאף היא עשויה להוציא ההבל ולהכניס האויר וזה עיקר'

[13] וצ"ע , שמהמג"א בסי' שיד/ג נראה שמודה שנקב במחובר אינו צריך להיות עשוי להכניס ולהוציא, ויישב בזה הקושי ברמב"ם שעמדנו עליו למעלה, וכך הבין הפמ"ג בדבריו, וז"ל שם: 'והביא דברי רשד"מ דנקב בקרקע הבית בונה, אף על גב דרק להוציא, במחובר נקב כל שהוא הוה בונה, בנין כל דהו נמי בנין'.

[14] ועיין למעלה הערה 10 שכבר הערנו כן על דברי החזון איש.

[15] בעיית מקלקל, וסתירת החבית תידון, אי"ה, בהמשך דיוננו בשבועות הקרובים. במסגרת זו אנו דנים רק מצד איסור עשיית הפתח.

[16] עיין עוד להלן בדיוננו בעניין סתירה בכלים, ובגדר מוסתקי, נבאר יותר נקודה זו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)