מכה בפטיש | 9 | האם יש מקום להתיר הפרשת תרומות ומעשרות בשבת?

בשיעור האחרון עסקנו ביסוד איסור הפרשת תרו"מ בשבת ויום טוב, וראינו שביום טוב התירו להפריש תרו"מ מפירות שנטבלו באותו יום, כעיסה שנילושה ביום טוב.

ויש לעיין בדבר, אם יש להתיר הפרשת תרו"מ, אפילו בשבת, בכל דבר שלא היה חייב להפריש מבעוד יום^[1], או שמא עצם איסור ההפרשה אינו תלוי בשאלה אם אפשר מבעוד יום או לא, ונקודה זו רלוונטית רק להלכות יום טוב ולא להלכות שבת. זאת משום שבהלכות יום טוב הואיל והותרה מלאכת אוכל נפש, הותרה גם הפרשת תרו"מ בדבר שאי אפשר מבעוד יום, אבל בהלכות שבת הכול אסור, שהוא בכלל מתקן, ודמי למקדיש – לשיטת הרמב"ם.

להבנת הספק יש להדגיש שתי הלכות שעומדות ביסוד הדין של חיוב הפרשת תרו"מ:

1. פירות שלא נגמרה מלאכתן למעשר^[2] - מותר לאכול מהן אכילת עראי בלא לעשר, אבל לא אכילת קבע.
2. פירות שנגמרה מלאכתן למעשר ומתכוון להכניסם לביתו, יכול לאכול מהן עראי עד שיראו פני הבית, ומאותה שעה נקבעו למעשר, ואין לאכול בלי לעשר. חכמים תיקנו שישה דברים אחרים הקובעים למעשר, ואלו הן: החצר, המקח, האש, המלח, התרומה והשבת, וכולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו^[3].

מדברי רש"י במסכת ביצה (לה.) נראה שלפי מה שקיי"ל שאין השבת קובעת אלא בפירות שנגמרה מלאכתם, מותר לאכול עראי בשבת מפירות שלא נגמרה מלאכתם. אם נגמרה מלאכתם, אסור לאכול מהם בשבת בלי לעשר, אבל למוצ"ש יכול לאכול מהם אכילת עראי, ואם ייחדם לאכילת שבת אסור לאכול מהם אפילו במוצ"ש עד שיעשר.

אמנם, מדברי התוס' (שם ד"ה רבי אליעזר בתירוצם השני) עולה שיש לחלק בין פירות שנגמרה מלאכתם לפירות שלא נגמרה מלאכתם. בפירות שנגמרה מלאכתם, השבת קובעת אותם למעשר, ומרגע שנתקדשה השבת, נקבעו פירות אלו למעשר ואין לאכול מהם כלל עד שיעשר. אולם, בפירות שלא נגמרה מלאכתם, אין השבת קובעת אותם למעשר, ומצד הפירות עדיין יש מקום לאכילת עראי, אלא שאם רוצה לאוכלם בשבת עצמה, אכילה זו עצמה מוגדרת כאכילת קבע, ואין לאכול אכילת קבע גם מפירות שלא נגמרה מלאכתם. כן עולה גם מדברי הרמב"ם שכתב:

"פירות שנגמרה מלאכתן וחשכה עליהן לילי שבת נקבעו, ולא יאכל מהן אפילו לאחר השבת עד שיעשר"

                                                         (הל' מעשר פ"ה, הלכה כ).

"היה אוכל באשכול^[4] וחשכה עליו לילי שבת לא יגמור אכילתו בשבת עד שיעשר, ואם הניחן לאחר שבת הרי זה גומרו" (שם, הלכה כג).

מבואר בדברי הרמב"ם שבפירות שנגמרה מלאכתם הוא דין בחפצא, דהיינו שהפירות נקבעו למעשר, ולפיכך אין יותר מקום לאכילת עראי בפירות אלו. לעומת זאת בפירות שלא נגמרה מלאכתם הוא דין בגברא שאכילת שבת נחשבת אכילת קבע, ולפיכך יכול לגמור אכילתם במוצ"ש בלא לעשר. וכן כתב להסביר במקדש דוד:

"וקשה ממה נפשך: אי שבת קובעת אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו דהא אמרינן דבשבת לא יגמור - אם כן יהא אסור אף למוצאי שבת כמו בדבר שנגמרה מלאכתו, ולפי זה אתי שפיר דאכילת שבת משום ד'וקראת לשבת עונג' חשיב אכילתו אכילת קבע כמ"ש רש"י ז"ל ביצה (לד:), או כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות תרומות (פ"ח, משנה ג) משום דבשבת הכל מוכן לאכילה, וקביעות שבת היא גם כן חלות^[5] דהא אף למוצ"ש גם כן אסור דאף באכילתו אינו עוד קבע ובטלה גם כן הכנתו לאכילה, דכל שחל עליהן קביעות משום שבת תו לא פקע, רק החלות של קבע אי אפשר להיות רק לאחר גמר מלאכה, אבל בשבת עצמה כיון דאכילת שבת היא אכילת קבע אסור אף קודם גמר מלאכה כשאר אכילת קבע דאסור קודם גמר מלאכה'         (מעשרות סי' לב).

ומשהקדמנו הקדמה זו נשוב לשאלתנו אם יש מקום להתיר הפרשה בפירות כאלה שבחול הותר לאוכלם בלא מעשר, ורק השבת קבעתם למעשר, אם מצד מעשה האכילה בגברא, ואם מצד שהשבת קבעה אותם למעשר בפירות שנגמרה מלאכתם:

ובמשנה למלך (מעשר ה', כג) דן בזה ורצה להתיר להפריש תרו"מ בשבת מפירות שלא נגמרה מלאכתם למעשר, והשבת אסרתם באכילה על הגברא עד שיעשר, שכיוון שהפירות מצד עצמם עדיין לא חל בהו חיוב מעשר, הוי כפירות שנטבלו היום שיש להתיר לעשרם בשבת, כההיא דעיסה שנילושה ביום טוב (ביצה לז.). אמנם בפירות שנגמרה מלאכתם, חל עליהם שם טבל מבעוד יום, ואף שאפשר עדיין לאכול עראי, כי עוד לא נקבעו למעשר, מ"מ כיוון שנגמרה מלאכתם, היה עליו להפריש מבעוד יום.

וזו לשון המשנה למלך:

"יש מקום לצדד ולומר דשרי לעשר בשבת דבר שלא נגמרה מלאכתו כיון דמן התורה לא בא לעונת המעשרות ואיסורא דשבת רביע עליה מדרבנן לא הוי כמתקן. והא דתנן בפרק משילין דאין מגביהין תרומה ומעשר אפשר דהיינו דוקא בדבר שחיובו מן התורה... ועוד ראיה מדאמרינן בפרק משילין והני מילי פירי דטבילי מאתמול כו'. וא"כ הכא נמי כיון דפירות אלו לא הוו טבילי מאתמול כיון דלא נגמר מלאכתם ואיסורא דשבת הוא דרביע עלייהו שרי לעשרם בשבת כדי לאוכלם. ותו דהא עיקר טעמא דשבת קובעת למעשר היינו משום דכתיב וקראת לשבת עונג וא"כ איך אפשר לצייר דטעם העונג יהיה סיבה שלא יאכל והלא קרא צווח ככרוכיא קום אכול משמע ומי לא עסקינן דאין לו שום דבר אחר לאכול כי אם פירות אלו אלא ע"כ אית לן למימר דטעם העונג הוא סיבה לומר דאכילת שבת חשיבא קבע ולעולם דשרי לעשרם בשבת כדי לאוכלם".

ודייק זאת שם גם מלשון הרמב"ם שכתב:

"היה אוכל באשכול וחשכה עליו לילי שבת לא יגמור אכילתו בשבת עד שיעשר ואם הניחן לאחר שבת ה"ז גומרו".

ומשמע מן הדברים שיכול להמשיך לאוכלם בשבת אם יעשר, ואם הניחן למוצ"ש יגמור אכילתו.

ובספר 'שער המלך' שם האריך לדחות שיטת המל"מ, ולדעתו אסור להפריש תרו"מ בשבת אפילו מפירות שנטבלו בשבת עצמה. ויש להוכיח כשיטת ה'שער המלך' מדברי רש"י המפרש את הצורך לומר לבני ביתו בערב שבת עישרתם באופן הבא:

"עשרתם - פירות האילן לסעודת שבת, שאף אכילת עראי של שבת קובעת למעשר, כדאמרינן במסכת ביצה (לד:) דשבת עונג איקרי, מכל שהוא הוי עונג"                                            (לד.).

מדברי רש"י עולה שאם הייתה אכילת עראי מותרת בשבת לא היה בהפרשת תרו"מ בשבת משום מתקן, שהרי הם מותרים באכילת עראי, אך כיוון ששבת קובעת למעשר הרי הם אסורים באכילת עראי עד שיעשר, ולכן נחשב כמתקן, ואסור לו לעשות זאת בשבת ועליו להקדים ההפרשה מבעוד יום. וכן כתב הרי"ף: 

"אמר רב כשם שהשבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש. פירוש, כל דבר שאוכל ממנו בחול עראי ועדיין לא הוציא ממנו המעשר, אסור לאכול ממנו בשבת אלא אם כן עישר, מאי טעמא כיון דכתיב וקראת לשבת ענג ובעי לענוגי לשבת במאכל ובמשתה איסתלק להו כל פירי מתורת עראי והוו להו בשבת כמאן דאזמנינהו למיכל מינייהו בשבת בתורת קבע ואי עשרינהו מבעוד יום מצי למיכל מינייהו בשבת, ואי לא עשרינהו מבעוד יום אסור לעשורינהו משחשכה ואפילו ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין את הודאי ומאותה העת קבעתן השבת למעשר ואסור לאכול מהן באותה שבת מפני שנקבעו למעשר"    (פסחים כא:)

ובר"ן שם פירש:

"משום דכיון דאסור לאכול מן הטבל אפי' עראי בשבת חשיב כמתקן".

והנה בשיטה מקובצת דן בשאלה למה אמרו שטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן, ופירש רש"י, שכיוון שאיסור ההפרשה אינו אלא מדרבנן אין זה מוקצה, לפי שאין מוקצה מחמת איסור דרבנן, ועל כך הגיב בשטמ"ק:

"וכבר פירש רש"י דכיון דלא נאסר הגבהת תרומה אלא מדרבנן לא אסח דעתיה בין השמשות. ולא נהיר דכיון דנאסר מדרבנן להגביה תרומה ומעשר והעובר על דבריהם חייב מיתה ודאי אסח דעתיה מיניה. אלא הכא סבירא לן דמעשר ניטל במחשבה ונותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה כגון שאינו משקה ומותר לעשות כן בשבת משום עונג שבת"      (ביצה לה.).

לדבריו מותר לכתחילה להפריש תרו"מ בשבת במחשבה, ונותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר משום עונג שבת.

אמנם, הראב"ן כתב גם כן להתיר הפרשת תרו"מ בדרך של הפרשה במחשבה, דהיינו, שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה, אך רק ביום טוב ולא בשבת, כדי שלא יבוא להימנע משמחת יום טוב, וז"ל:

"וא"ת אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב הא מימנע משמחת יום טוב, לא מימנע דמצי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר והיינו דמתרץ התם (לז.) לא מגביהין תרומה מ"ט תני רב יוסף לא נצרכה אלא ליתנם לכהן בו ביום והכי פירושא מ"ט לא מגביהין דהא מימנע משמחת יום טוב תני רב יוסף אינו נמנע דהא דתנן אין מגביהין להפרישם ממש וליתנם לכהן אבל בלא הפרשה ונתינה לכהן שרי והיכי דמי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. ואבוה דשמואל פליג ואמר אפילו גילגל עיסה מערב יום טוב אין מפרישין ממנה חלה ביום טוב דכיון דטבלה לה מערב יום טוב ולא הפריש לא מפריש לה ביום טוב אף על גב דמימנע משמחת יום טוב ונראה לי דכרבה עבדינן חדא דהוא בתרא ועוד משום שמחת יום טוב וקיימא לן גבי שמחת יום טוב בית הילל לקולא ועוד דרב יוסף קאי כוותיה כדפרישית דתני רב יוסף לא נצרכה ליתנם לכהן בו ביום ולא מימנע משמחת יום טוב"            (ביצה ט.).

ולמעשה, נראה שאין להפריש כלל תרו"מ בשבת ויום טוב, חוץ מפירות ועיסה שנטבלו ביום טוב עצמם כמבואר בביצה לז. לעניין עיסה שנילושה ביום טוב, ושם בדף יג. לעניין פירות שנטבלו בו ביום.

וכן הכריע בשו"ת שבט הלוי, ובתוך דבריו שם תמה על היעב"ץ שהתיר גם בשבת:

"הנה לא נסתפק אדם מעולם דמה דתנינן דפירות שנגמרו בהיתר ביום טוב זכאי נמי בהרמתן דזה דוקא ביום טוב דמלאכת אוכל נפש מותר אלא דבאפשר מערב יום טוב עמדו על גזירתן דמתקן, ובאם בא להם החיוב ביום טוב הוי להו כאוכל נפש דאי אפשר בערב יום טוב והתירו הפרשתן ביום טוב, וכל זה לענין יום טוב אבל לענין הפרשת תרומה בשבת פשוט דגם בנגמרו בהיתר בשבת אין מקום להתיר, על כן מה מאד תמוהים דברי הגאון יעב"ץ בס' לחם שמים כאן שסופר ומונה כמה אופנים שמותר להפריש אפילו בשבת כמו פירות שנגמרו מלאכתן ועדיין לא ראו פני הבית ורצה לאכלן בשבת דשבת קובעת למעשר כמבואר ביצה (לד:) דהשתא טביל ביומי' שיכול לתרום בשבת^[6]"                                             (ח"ד סי' נב).

ובשבט הלוי שם הוסיף לטעון שאף בגמר מלאכה ביום טוב, שהתירו להפריש ביום טוב, היינו דווקא גמר כזה שחייב להיות ביום טוב, כגון עיסה שרוצה לאכול פת חמה וטרייה, וכגון ההיא דביצה יג. שעוסקת בהפרכת שבולים שנעשה הגמר למעשר ע"י מלאכת אוכל נפש ביום טוב עצמו, אבל אין להתיר להפריש תרו"מ מפירות שהיה יכול לגמור מלאכתם ולהפרישם מערב יום טוב.

לסיום הדיון בשאלה זו של הפרשת תרו"מ בשבת ויו"ט נזכיר בקצרה, את האפשרות להפריש תרו"מ בשבת, אם הקדים והתנה מערב שבת. הדברים מבוארים במשנה מסכת דמאי (עיי"ש פ"ז משניות א,ה), ובירושלמי שם (הלכה א) חילקו בין טבל ודאי לדמאי:

"א"ר יוחנן מתניתן בדמאי הא בוודאי לא הא מתני' זו אמר אפילו בודאי דתנינן תמן היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו והוא בבית המדרש או בשדה אין תימר בדמאי אנן קיימין לית יכול דתנינן היו דמאי מה א"ר יוחנן בדמאי לא בודאי לא אמר אלא מתניתא בדמאי מה בין דמאי ומה בין ודאי דמאי אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו ודאי אין אדם".

ובמסכת מעשר:

"וכן המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות אומר מערב שבת מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר על שאר הסמוך לו ומעשר שני בצפונו או בדרומו והרי הוא מחולל על המעות, מפני שמותר לאדם להתנות תנאים אלו על הדמאי אף על פי שאינו ברשותו, אבל בודאי אינו מתנה אלא על דבר שברשותו"                                                      (פ"ט, הלכה ז).

ונחלקו הפוסקים אם משמעות התנאי  היא שחלות הההפרשה היא מערב שבת ובשבת רק מפריש בפועל, או שחלות ההפרשה היא בשבת עצמה, והיא מותרת על ידי תנאי שעושה מערב שבת [עיין בכל זה בחזון איש דמאי סי' ט' י-יד שהאריך, וראה גם שמירת שבת כהלכתה ח"א פרק יא סעיפים יח-כח ובהערות שם.] וקיצרנו מאוד בנקודה זו.