מכות דף ב – מלקות בעדות בן גרושה ובן חלוצה

  • הרב אביהוד שורץ
סוגיות הפתיחה של מסכת מכות עוסקות בעדים זוממים. כפי שהגמרא מעירה בשורות הפתיחה של הפרק, אין מדובר כאן בתרחישים קלסיים של הזמה, אשר נידונו במסכת סנהדרין, כי אם בתרחישים חריגים.
המשנה דף ב ע"א עוסקת בעדים שהעידו על כהן שהוא בן גרושה ובן חלוצה. מטבע הדברים, לא ניתן לקיים בעדים אלה "כאשר זמם" (דברים י"ט, יט), משום שלא ניתן לשנות את זהותם האישית ולהפכם לפסולי כהונה. אשר על כן, קובעת להם המשנה עונש אחר:
"אין אומרים: יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו, אלא לוקה ארבעים".
התוספות על אתר התקשו בדין המשנה. הלכה יסודית בדיני עדות קובעת, שעדות שאי אתה יכול להזימה אין שמה עדות; לא תיתכן עדות בלא מנגנון הביקורת של ההזמה. אם כן, כיצד אפשר לקבל עדויות כגון אלו שבמשנתנו, שלא ניתן לקיים בהן "כאשר זמם"?!
התוספות מציעים שתי תשובות, הנבדלות זו מזו הבדל מהותי:
"ויש לומר: כיון דלוקין הוי 'כאשר זמם', והוי שפיר אתה יכול להזימה...
ועוד יש לומר, דגבי עדות דבן גרושה וחלוצה לא חיישינן כלל ב'אתה יכול להזימה'... מוכח בגמרא ד'כאשר זמם' לא נכתב לגבי עדות דבן גרושה, ולא קאי כלל עליה בשום צד שבעולם".
התירוץ הראשון מחדש חידוש גדול. לפי תירוץ זה, דין "כאשר זמם לעשות לאחיו" הוא דין נרחב, הקובע שיש להעניש את העד הזומם. טיב העונש אינו קריטי: אמנם לרוב יהיה זה העונש שביקש העד להמיט על זולתו, אך יתכנו גם עונשים אחרים. הרי הדברים בניסוחו הבהיר של בעל קהילות יעקב (מכות סימן א'):
"אבל הוא מדיני ומגדרי עונש ד'כאשר זמם', שהוא בעיקרו עבירה שבין אדם לחבירו, דמשום שזמם להרע לחבירו נענש ב'כאשר זמם'. והכי נמי המלקות דבן גרושה הוא בעיקרו עונש עבור שזמם להרע לחבירו ולפוסלו מכהונה".
לעומת זאת, התירוץ השני של התוספות גורס שבמשנתנו אכן אין מתקיימת ההלכה הקלסית של עדים זוממים, וחיוב המלקות יסודו בעניין אחר. התוספות אינם אומרים בפירוש מה הדבר, אך סביר להניח שמדובר באיסור הכללי להעיד עדות שקר: "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ', יב). אמנם הגמרא בעמוד ב מעלה בהקשר זה את שאלת לאו שאין בו מעשה, שאין לוקים עליו, אך יש מן האחרונים (עיין קהילות יעקב שם) שאכן הלכו בדרך זו.
שאלת היחס שבין האיסור הכללי לשקר בעדות ובין דין עדים זוממים היא שאלה נרחבת, שתידון גם לאור הסוגיה להלן ד ע"ב, וראה הדף היומיומי שם.