דילוג לתוכן העיקרי

מכות | דף ה | מועד חלות החיוב בנפשות ובקנס ואופיו

משנת "אין העדים נעשים זוממין עד שיזימו את עצמן" היא מוקד יסודי ביותר בדין עדים זוממים וביסוד נאמנותה של הכת המזימה. אך מכיוון שכבר עסקנו בביאורה בדיוננו במחלוקת אביי ורבא אם "עד זומם למפרע הוא נפסל" בדף היומיומי למסכת בבא קמא דף עב, נרשה לעצמנו לעסוק היום בנושא יסודי אחר הנידון בדף ה ע"א, הגם שעיקרו איננו בדיני עדים זוממים.
רבא פוסק שאם העידו עדים זוממים על אדם שהוא חייב נפשות או קנס והוזמו, הם חייבים אף אם אכן עשה את המעשה המחייב נפשות או קנס, ובלבד שבזמן עדותם טרם נגמר דינו לאותו חיוב. משמע מדבריו (וכן הסיקו רש"י [ד"ה הכי גרסינן] והתוספות [ד"ה וכן]) שבחיוב ממון הדין שונה, ואם אירע מעשה המחייב ממון (כגון נזק) קודם העדות שהוזמה, העדים פטורים, משום שהעידו בבר-חיובא.
ההסבר הפשוט ביותר לחילוק זה מופיע בגיליון הש"ס לרבי עקיבא איגר על אתר:
"דבממון... דאף דבלא עדים לא היה הבית דין יכולים לחייבו, מכל מקום הוא בעצמו שיודע האמת בר חיובא הוא, ומוטל עליו לשלם; מה שאין כן בקנס, דלקושטא דמילתא אינו מוטל עליו לשלם, דכל זמן שלא חייבוהו בית דין אינו מחויב כלל... וכן בדיני נפשות, דבמה שיודע האמת שהרג לאו בר קטלא, ואין עליו חיוב כלל להמית את עצמו, וליכא חיוב רק על פי פסק בית דין".
הווה אומר: חיוב ממון חל מאליו עם קיומה של המציאות הגורמת אותו, ואדם כשר צריך לשלם את חובותיו הממוניים; לכן בחיוב ממון העדים דרושים ככוח מברר בלבד (כדברי הגמרא בקידושין סה ע"ב "לא איברו סהדי אלא לשקרי"), ובית הדין – אך ורק ככוח כופה. חיוב קנס, לעומת זאת, אינו חל מעצם המעשה, אלא הוא נוצר בפסיקת בית הדין; על כן גנב שחזר בתשובה חייב, כמובן, לשלם את הקרן (שהיא חיוב ממון), אך אין הוא חייב לשלם את הכפל (שהוא קנס), ואם יעשה כן – יהיה זה בתורת מתנה בלבד. הוא הדין לחיוב נפשות: גם חיוב זה אינו חל, כמובן, עד פסק בית דין, ואם ימית העבריין את עצמו על מנת לעשות תשובה, יעבור בכך עבֵרה חמורה ביותר (דומה שאין חולק על כך, מלבד דעתו המפתיעה עד מאוד של הרב יעקב עמדין בשו"ת שאילת יעב"ץ חלק א סימן מ"ג).
רבי עקיבא איגר כתב את דבריו כנגד התוספות, שביססו את החילוק בין ממון לנפשות על עניין אחר:
"דכל כמה דלא נגמר דינו בממון, הוי קרוב לודאי שיבואו עדים ויעידו. אבל בעדות נפשות, דבעינן דרישה וחקירה, אז ודאי אמרינן דקודם שנגמר דינו לאו הוי בר חיובא".
משמע מדבריהם שקודם שביטלו רבנן את הצורך בדרישה וחקירה בדיני ממונות (ראה סנהדרין לב ע"א ובדף היומיומי שם), גם בדינים אלו לא נחשב הנידון לגברא בר-חיובא עד גמר הדין. מסתבר שלשיטה זו, אין די בחלות תאורטית מופשטת של החיוב כדי להגדיר אדם כבר-חיובא, אלא צריך שהדרך לאכיפת החיוב תהיה סלולה, ועל כן המבחן הקובע הוא אם קרוב לוודאי שינתן פסק דין מחייב. אשר לחלותו של החיוב המופשט לפי שיטה זו, מסתבר שהוא חל משעת המעשה הן בממונות הן בנפשות ובקנס, על אף ההבדלים היסודיים באופי החיובים הללו, ובביאור הדבר עיין קובץ שיעורים חלק ב סימן יג.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)