מכות | דף טו | לאו הניתק לעשה

"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל לא תעשה שקדמו עשה – לוקין עליו" (דף יד ע"ב, בסופו).

רש"י מבאר שהלכה זו היא מעין 'הסתייגות' לכלל המובא בסוף דף טו ע"א, שאין לוקין על לאו הניתק לעשה: אף על פי שהעובר על לאו שניתק לעשה (כגון הגוזל, שיכול להשיב את הגזלה) פטור ממלקות, אם קדם העשה ללאו – העובר על הלאו לוקה. אם כן, עלינו לבאר תחילה את דין לאו הניתק לעשה, ורק לאחר מכן נוכל לבוא לדין לאו שקדמו עשה.

רש"י (טו ע"א, ד"ה ההוא) מסביר: "עשה שאינו מתקיים אלא לאחר עברת הלאו, לנתק את הלאו מעונש מלקות הוא בא". כיצד העשה מנתק את הלאו ממלקות? יתכנו שתי דרכים בביאור הדבר:

א. העשה מתקן את הלאו: מאחר שניתן לתקן את המציאות הפגומה שיצר הלאו (לדוגמה: להשיב את הגזלה), אנו דורשים מן העובר לתקנהּ קודם שאנו דנים אם הוא חייב בעונש.

ב. אין הלאו נגמר אלא על ידי ביטול העשה: לא בלבד שהעשה מתקן את הלאו, אלא שכל עוד ניתן לקיימו, לא הושלמה העבֵרה על הלאו. לדוגמה: גזלה שניתן להשיבה, טרם נגזלה מבעליה לחלוטין; רק כאשר ישמיד הגזלן את הגזֵלה ניתן יהיה לומר שהשלים את מעשה העבֵרה.

מרש"י (טו ע"א, ד"ה הניחא) משמע שהמחלוקת אם לוקים על לאו הניתק לעשה רק כשביטל את העשה או אפילו כשלא קיימו ("'קיימו' ו'לא קיימו'" או "'ביטלו' ו'לא ביטלו'") תלויה בדיוק בחקירה זו: אם הלאו מושלם רק בביטול העשה, אינו לוקה עד שיבטל את העשה בידיו; אך אם העשה הוא הזדמנות לתיקון, הרי משחייבוהו בית דין לקיים את העשה והוא החליט שלא לעשות כן, ניתן לחייבו מלקות. [יש להעיר שלשיטת הרמב"ם (הלכות שחיטה פי"ג ה"ג, לעניין שילוח הקן), במילים "לא קיימו" אין הכוונה שלא קיימו על פי דרישת בית הדין, כי אם שלא יוכל עוד לקיימו, אלא שלא ביטלו בידיו; וגם שיטה זו היא על הדרך שהעשה הוא תיקון הלאו.]

בעל "ערוך לנר" מעיר כי יתכן שחקירה זו תלויה בגרסת הגמרא. בגרסה שלפנינו נאמר שהעשה "לנתוקי לאו הוא דאתא", וכאמור, גרסה זו עשויה להתאים לשני צדדי החקירה. אך גרסת רבנו חננאל – "לתקוני לאו הוא דאתא" – מטה בבירור לצד הראשון.

כעת, משביארנו מעט את דין לאו הניתק לעשה, שאין לוקים עליו, נבוא לעיין בדין לאו שקדמו עשה, שחייבים עליו מלקות.

הראשונים התחבטו מהו בדיוק לאו שקדמו עשה: האם הקדימות היא בסדר הפסוקים בתורה או בעשייה בפועל, ושמא צריך העשה לקדום ללאו בשני הדברים גם יחד.

מרש"י (יד ע"ב, ד"ה כל לא תעשה) משמע שהיחס בין הלאו ובין העשה אינו תלוי בסדר כתיבתם בתורה, אלא הוא מוגדר לפי סדר קיומם במציאות: אם אין העשה יכול להתקיים אלא לאחר שנעבר הלאו (כגון עשה דהשבת הגזלה, שאינו יכול להתקיים קודם שתהיה גזלה) - נחשב הדבר לאו הניתק לעשה, ואין לוקין עליו; אך אם העשה יכול להתקיים גם קודם הלאו - העובר על הלאו לוקה.

הראשונים הקשו על רש"י מן העשה דשילוח טמאים אל מחוץ למחנה: עשה זה, לא ניתן לקיימו אלא לאחר שכבר היו הטמאים במחנה וטימאוהו, ואם כן, מדוע הגמרא רואה בזה עשה הקודם ללאו, ולא לאו הניתק לעשה?

והנראה בביאור שיטת רש"י, שקדימת העשה ללאו היא סימן, ולא סיבה, רצוני לומר: אם ניתן לקיים את העשה גם מבלי לעבור את הלאו, הדבר מוכיח שהעשה אינו חלק מן הלאו, ואף לא בא לתקנו, אלא יש לו ערך מצד עצמו; ומאחר שאין העשה חלק ממערכת הלאו, אין הוא פוטר ממלקות.

ברם, מסתבר שיש מצוות עשה שברור כי אין הן ממערכת אחת עם הלאו, אף אם לא תיתכן מציאות של קיום העשה קודם העבֵרה על הלאו. מצוַת שילוח טמאים היא דוגמה מובהקת לכך: מאחר שהשילוח אינו מבטל למפרע את העובדה שהטמא היה במשכן, אלא רק מונע את קיומה של הבעיה מכאן ולהבא, לא ניתן לראותו כתיקון מעשה העבֵרה או כחדילתו (ודלא כגזלה, שאיסורהּ בחיסור הממון מבעליו, ולכן בהשבת הממון מתוקן האיסור, ומצד שני, בהשמדתו מושלם מעשה העבֵרה). [ביאור זה לדברי רבי יוחנן מובא כבר בפני יהושע על אתר, וביתר הרחבה בקהילות יעקב על מסכת תמורה, סימן ד'.]