מכות דף כ – המקיף פאת ראשו

במשנה דף כ ע"א מבואר איסור הקפת פאת הראש. ויש לחקור באיסור זה חקירה יסודית: האם האיסור הוא במעשה ההקפה, או שמא זהו איסור על האדם להיות ניקף?

שאלה זו עולה בכמה הקשרים.

במשנה נאמר "ואינו חייב עד שיטלנו בתער". על מה מוסבות מילים אלו: האם על השחתת הזקן בלבד, או שמא גם על הקפת פאת הראש? הרא"ש (סימנים ב–ג) טען שהגבלה זו נוגעת רק להשחתת הזקן, אבל המקיף חייב, לדעתו, גם במספריים; בפשטות, חילוק זה מלמד שאיסור הקפת פאת הראש אינו במעשה, כי אם בתוצאה – הקפת הראש. הרמב"ם, לעומת זאת, פוסק (הלכות עבודה זרה פי"ב ה"ו) שגם איסור הקפת הראש הוא בתער דווקא – משמע שסבר שמוקד האיסור במעשה ההקפה.

אמנם תליית מחלוקת הרא"ש והרמב"ם בחקירתנו יכולה להידחות בשני הכיוונים. בדעת הרמב"ם ניתן לומר שהשוני בין תער למספריים אינו רק במעשה, אלא גם בתוצאה, כי התער משחית. אשר לרא"ש, יש מקום לומר שהן איסור הקפה הן איסור השחתה, עיקרם במעשה האיסור, אלא שמעשי האיסור שונים: השחתת הזקן נאסרה בתער דווקא, ואילו הקפת הראש נאסרה בין בתער בין במספריים (אם כי ההבנה הפשוטה יותר היא שאיסור השחתה ואיסור הקפה הם בעיקרם איסורים דומים, דהיינו כהבנה העומדת ביסוד מה שהוצע קודם לכן).

הרמב"ם (שם) פוסק שיש להותיר פאה של ארבעים שערות. ההגהות מיימוניות על אתר מביא את שאלת הסמ"ג מן התוספתא פ"ה ה"ה: "יש תולש שתי שערות עובר משום ארבעה דברים: משום נזיר, משום מצורע, משום יום טוב ומשום מקיף" – הרי מפורש בתוספתא כי שיעור האיסור הוא תלישת שתי שערות, ולא כמות הפאה הנשארת!

ונראה שגם דבר זה תלוי בשאלתנו: אם מוקד האיסור הוא במעשה, יש לנקוט כתוספתא, המחייבת על פי גודל המעשה; אם מוקד האיסור בתוצאה, כנים דברי הרמב"ם, שיש לילך אחר השֵׂער הנשאר.

אמנם הכסף משנה על אתר טרח ליישב את דברי הרמב"ם עם התוספתא וטען שהרמב"ם אינו חלוק על התוספתא, אלא שלדעתו יש תנאי נוסף, וגם המגלח שתי שערות או יותר אינו חייב אלא אם כן הותיר בפאה פחות מארבעים שערות. דא עקא, שדין שתי שערות אינו נזכר ברמב"ם.

סוגייתנו (כ ע"ב) דנה כיצד יתכן לחייב גם את הניקף, שאינו עושה מעשה. רבא אומר שמדובר במקיף לעצמו, ומתחייב שתיים: אחת משום מקיף ואחת משום ניקף. ואילו רב אשי תירץ שמדובר בניקף המסייע למקיף (בהטיית הראש וכדומה), כלומר שעושה מעשה. שיטת רבא מניחה ששני מסלולי החיוב קיימים: ניתן להתחייב גם כעושה מעשה ההקפה וגם כנושא בתוצאותיה.

ומעניין הדבר שהרמב"ם הביא להלכה רק את תירוצו של רב אשי, ולא הביא את תירוצו של רבא, זאת אומרת: הוא כנראה לא קיבל את הקביעה ששני מסלולי החיוב קיימים.

הרמב"ם (שם ה"א) כותב שהקפת הראש נאסרה משום שכך הייתה דרכם של עובדי עבודה זרה. הטור (יורה דעה סימן קפ"א) מביא את דברי הרמב"ם ומשיג עליו: "וזה אינו מפורש, ואין אנו צריכים לבקש טעם למצות, כי מצות מלך הם עלינו אף לא נדע טעמן". והסביר הט"ז (שם ס"ק א), שהרמב"ם כתב שזה טעם המצוה משום שיש לכך נפקא מינה – שהדבר מותר משום שלום מלכות, וכמו שמצינו בדין מלבושי גויים (יורה דעה סימן קע"ח סעיף ב).

אם נקבל את ההבחנה בין שני ערוצים שונים באיסור הקפת הראש (וכאמור, מן הרמב"ם עצמו נראה שלא קיבל אותו), אפשר שיהיה מקום לחלק ביניהם בעניין זה: האיסור על מעשה הגילוח עומד בפני עצמו, ללא קשר לחוקות עבודה זרה, ולא ניתן להתירו משום שלום מלכות; ואילו האיסור על התוצאה – היות האדם ניקף – הוא משום שכך היה מנהג עובדי הכוכבים, ועל כן ניתן להתירו משום שלום מלכות. לפי זה יצא, שאף הקפת הראש משום שלום מלכות תותר במספריים דווקא, ולא בתער, ומוטב שהמקיף יהיה גוי.