מכיר את מקומו

מאת הרצי"ה קוק זצ"ל

היה ראש ישיבת מרכז הרב וממנהיגיה הרוחניים הבולטים של הציונות הדתית. בנו ותלמידו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

 

מכיר את מקומו[1]

הכרת האדם את מקומו – זוהי הנקודה הראשונה של מציאות האדם. במציאות אין מקום לחילוק בין הגוף לנשמה, הואיל ושניהם אחוזים זה בזה. הגוף מתגלה בנשמה, והנשמה מתגלה בגוף. הגוף הוא בבחינת הנרתיק[2] ובבחינת הגילוי של מה שיש בו, הגילוי של הנפש. יש רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא-תעשה, וכנגדם רמ"ח אברים ושס"ה גידים באדם. דבר זה אינו דרש, רמז או סוד, כי אם פשט לאמיתו. כל גופנו הוא גילוי חיצוני לפנימיותנו. כל נשמה היא חלק מנשמת ישראל הכללית ההיסטורית, נשמות ישראל מתקשרות עם אותיות התורה[3], וכל אדם הוא המגשים את תורת ישראל.

תפקידנו הוא לגלות את נשמת ישראל[4]. אין אנו 'בית היוצר'[5] לנשמות, אלא הקב"ה הוא יוצר הנשמות, אך כאשר האדם מחדש בתורה, אזי הוא 'עושה תורה' ועושה את העולם.

מציאות של מקום שייכת לעצם מהותו של האדם. האדם וקביעות מקומו – חד הוא. האדם המציאותי ייתכן רק במקום. האדם שייך למקום – מקום רוחני וגשמי. החיוב לקביעות בתורה, במקום מיוחד[6] ובזמן מיוחד[7] – זהו חלק ממציאות האדם. ככול שיש פחות תנודות בלימוד התורה ויותר קביעות, כן קיימת יותר הכרת המקום הפנימית של האדם – ההכרה בדבר מקומו של האדם בבית המדרש בין אלה העוסקים בתורה. קביעות זו נמשכת ממעמד הר סיני ועד ימינו; ואי-קביעות בתורה, מאידך גיסא, היא בבחינת 'קטוע מטורא דסיני'[8].

יש לאדם שייכות לקרקע, לקרקע גשמית – 'אין לך אדם שאין לו ארבע אמות בארץ ישראל'[9]; ולקרקע רוחנית – תורת ישראל[10].

שייכות בין האדם למקום אנו מוצאים אף במצוות סוכה. לפי 'מעשה רב'[11], דעת הגאון היא, שאם אדם יוצא מן הסוכה אפילו מאה פעמים ביום, הרי הוא מחויב לברך בכל פעם ופעם את ברכת הישיבה בסוכה. לכאורה, קשה הדבר, מדוע יהא צריך לברך אפילו לאחר שהייה קצרה, שאין בה כדי להסיח את הדעת מן הסוכה? אלא, שיש לחלק בין היסח-הדעת בשאר המצוות, כגון במצוות תפילין, לבין היסח-הדעת במצות הישיבה בסוכה. בתפילין האדם מקיים מצוה בחפץ מסוים- בתפילין, וכשאין היסח הדעת, הרי המחשבה מקשרת בין הפעולה הראשונה לשנייה. אולם בישיבה בסוכה המצווה אינה בחפץ, אלא בעצמותו של האדם, באישיותו- האדם יושב בסוכה, כאן ישנה שייכות בין האדם למקום. במצות סוכה יש התקשרות בין כל רמ"ח איבריו של האדם לבין הסוכה; ולכן, בשעה שהאדם ניתק מן הסוכה, אין המחשבה יכולה לעזור, שהרי האדם נתלש מן הסוכה, וישנה הפסקה במצווה[12]. הוא הדין לגבי הקישור שבין האדם למקום המיוחד ללימוד התורה, קביעת המקום לתורה היא המעצבת את מהותו של האדם. ככול שישנה קביעות בתורה, כן משתכללת מהותו של האדם, והוא מגיע למדרגה אידיאלית. קביעות המקום מבטאה את יציבותו של האדם. האדם במלא ערכו הוא בהכרח האדם המכיר את מקומו.