פסחים | דף יג | מכריע

במשנה לעיל (יא עמוד ב) הובאה מחלוקת תנאים משולשת בעניין זמני חלות איסור חמץ בערב פסח:

"רבי מאיר אומר: אוכלים כל חמש, ושורפין בתחלת שש. רבי יהודה אומר: אוכלין כל ארבע, ותולין כל חמש, ושורפין בתחלת שש...
רבן גמליאל אומר: חולין נאכלין כל ארבע, ותרומה כל חמש, ושורפין בתחלת שש".

מכיוון ששיטת רבן גמליאל מהווה פשרה בין רבי מאיר לרבי יהודה, מציע רבא לרב נחמן שיפסוק כמותו (יג עמוד א):

"ונימא מר הלכה כרבן גמליאל, דהוה ליה מכריע!
אמר ליה: רבן גמליאל לאו מכריע הוא, טעם דנפשיה קאמר".

רב נחמן אינו פוסק כרבן גמליאל משום שלדעתו הוא לא נחשב כ"מכריע" אלא כמי שאמר "טעם דנפשיה". רש"י (ד"ה דאין) מסביר זאת באופן הבא:

"דאין הכרעת דעת שלישית מכרעת, והא הכרעת דעת שלישית היא, דהא ר' מאיר ור' יהודה לא איירי דניהוי שייך חילוק בין זמן תרומה לזמן חולין כלל, דאי הוה תנן: ר' מאיר אומר אחד חולין ואחד תרומה כל חמש, ר' יהודה אומר אחד חולין ואחד תרומה כל ארבע, ורבן גמליאל אומר: חולין כל ארבע, תרומה כל חמש - הויא הכרעה, אבל השתא, דאינהו לא אדכור תרומה וחולין כלל, ולא גלו דעתם שיהא שום רמז דין לחלק ביניהם - לאו הכרעה היא, אלא דעת שלישית".

כלומר, היות ורבי מאיר ורבי יהודה לא קיבלו כלל את החילוק של רבן גמליאל בין חולין לתרומה, מוכח שלא קיבלו כלל את סברתו ודעתו לא מהווה הכרעה שפוסקים כמותה. על טענה זו הקשה ר' אלחנן ווסרמן בקובץ שיעורים על אתר (סימן נב):

"וקשה דטעמא דהלכה כמכריע פירש"י בפ' ראשית הגז משום רבים במקום יחיד עיין שם וא"כ זה שייך גם הכא דר"ג הוי כשנים לגבי אחד בתרומה ובחולין. ואפילו אין טעמיהן שוין מיקרי רבים כמבואר בגמ' חולין (לו.) כמו שכתב מהרי"ק והובא בחו"מ סי' כה".

הקובץ שיעורים מעלה סברה הגיונית למדי: בסופו של דבר, בין בתרומה ובין בחולין יש רוב דעות שסבורות כרבן גמליאל. שהרי בחולין ר"ג ורבי יהודה מסכימים (שנאכלים עד ארבע שעות) ובתרומה ר"ג ורבי מאיר מסכימים (שנאכלים עד חמש שעות). ממילא, מסתבר לפסוק כרבן גמליאל משום שיחיד ורבים הלכה כרבים.

מה יאמר רש"י על טענה זו? ננסה לבחון את שיטת רש"י מתוך ראיותיו של הקובץ שיעורים. ר' אלחנן הביא ראיה לדבריו מן הגמרא בחולין (לו עמוד א), שבה מצרפים שתי דעות שאין טעמן שווה. השאלה שנידונה בגמרא שם היא דין אוכלים שהוכשרו בדם שיצא מצוואר הבהמה בתחילת שחיטה ונתקנח לפני שנגמרה השחיטה. לדעת רבי הדם הזה מכשיר משום שדם שחיטה מכשיר ו"ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף" (היינו שגם תחילת השחיטה נחשבת שחיטה). ואילו בין לרבי חייא ובין לרבי שמעון הדם אינו מכשיר: לרבי חייא משום ש"אינה לשחיטה אלא לבסוף" (ולכן דם שיצא בתחילת שחיטה אינו דם שחיטה), ולרבי שמעון משום שדם שחיטה אינו מכשיר. בגמרא שם אכן מבואר שאנו מצרפים את דעות רבי חייא ורבי שמעון כדי לפסוק נגד דעת רבי, ומכאן ראיה לכאורה לשיטתו של ר' אלחנן. (גם הדוגמה שבשו"ת מהרי"ק סימן צד היא ברוח זו).

כיצד יתמודד רש"י עם הוכחה זו? נראה שיש לחלק חילוק מהותי בין שתי הסוגיות: הסוגיה בחולין דנה במקרה מציאותי אחד שמתעוררות בו שתי שאלות הלכתיות שונות (האם דם שחיטה מכשיר? האם ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף?). במקרה כזה מסתבר מאד לצרף את שתי המחלוקות ל"ספק ספיקא" ולהכריע שדם של תחילת שחיטה אינו מכשיר. אך בסוגייתנו מדובר בשאלה הלכתית אחת: מאיזו שעה מתחיל איסור אכילת חמץ? כאן אין משמעות לצירוף מקרי של כמה דעות, אלא יש להכריע הכרעה הלכתית עקרונית. ממילא, עמדת רבן גמליאל שמבוססת על סברה שלא נאמרה על ידי חבריו התנאים אינה מצטרפת כדי להכריע.