מכריעו לכף זכות

  • הרב שאול קלכהיים
שיעור מספר 33
שאול קלכהיים
"מכריעו לכף זכות"[1]
א.מהו לימוד לכף זכות?
'הכרעה לכף זכות' מופיעה במקורותינו בכמה מימרות וסיפורי אגדה. ניתן למצוא מאמרים בנושא זה במסכת אבות ובמאמרי אגדה שונים בתלמוד הבבלי; ריכוז מיוחד של מעשים אשר מלמדים על מידה זו מופיע במסכת שבת דף קכז:, ובמקורות אלו נעסוק בהמשך.
שורש המידה של "לימוד זכות" נובע מהרעיון שכל אדם הוא חלק אלו-ה ממעל: אם בפנימיות הנשמה יש חלק אלוקי, אזי עלינו להיזהר מהכתמת האדם גם אם הוא מעד או שנראה לנו כאילו מעשיו לא ראויים. אולם, יש לחקור האם מבחינה מעשית קיימת דרישה ללמד זכות על כל אדם - גם רשע גמור, ובכל מצב - גם אם ברור בעדים והתראה שהאיש חוטא. עלינו להציב, אם כן, את שאלת המפתח בדיון זה כך: האם החיוב ללמד זכות הוא כללי, ואינו קשור לאירועים המתרחשים במציאות, אלא מדובר בדרישה לראות את החלק הראוי יותר שבאדם; או שמא לימוד הזכות נובע מהצורך לראות את המציאות נכוחה, ומטרתו למנוע חשד שווא.
למעשה, ניתן להציע שלוש אפשרויות ללימוד לכף זכות:
א. לימוד זכות "כללי", ללא קשר למציאות - יש ללמד זכות בכל מצב ועל כל אדם גם בלי קשר למציאות.
ב. לימוד זכות כללי, אך בראיה מציאותית: יש לראות את מעשה האדם בהקשר הרחב, ובכך ללמד זכות.
ג. לימוד זכות פרטני ומחובר למציאות: יש ללמד זכות רק אם יש לכך בסיס במציאות הריאלית.
יש מקום לנתח עוד את הדברים, אך כעת נסתפק במה שהעלינו, ונפנה למקורות.
ב. ההתייחסויות בפרקי אבות ללימוד לכף זכות
מאמרו של יהושוע בן פרחיה "והוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות, פרק א',משנה ו') מבטא היטב את התפיסה שלימוד זכות הוא דרך חיים. ברור מדבריו (בעיקר על רקע הרישא - "עשה לך רב וקנה לך חבר" - אשר מבטאת התייחסות פרטנית לדמויות איתן יש להתחבר, דהיינו רב וחבר) שלימוד זכות אינו מתייחס להנחה מוקדמת באשר לאישיותו של אדם ספציפי, אלא זוהי ההשקפה הכללית ביחס לכל האנושות. האם ניתן להסיק מכאן על יחסו של יהושוע בן פרחיה ללימוד זכות? האם יחסו הכללי של יהושוע בן פרחיה מלמד על תפיסתו בהגדרת עניין הזכות?
לדעתי, אין להכריע מכאן בשאלה האם ההגדרה היא כללית או פרטנית: האמירה "כל אדם" רומזת בעיקר לאנשים זרים שאין לך קשר והיכרות אתם, והמילה "אדם" מבטאת באופן כללי אצל חז"ל את הגזע האנושי כולו. אם כן, יהושוע בן פרחיה רומז לכך שחוסר ההכרות שלך עם האדם שחרג מהנורמה היא הזדמנות מצויינת ללימוד זכות, וזאת מכוח העובדה הפשוטה שאינך מכיר את מכלול האישיות. במילים אחרות, לא ברור כלל שבמידה והנך מכיר את אישיותו של הנשוא, יש ביכולתך ללמד זכות עליו, ועל כן הוראתו של יהושוע בן פרחיה היא כללית.[2]
מאמרו של הלל "ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות, פרק ב' משנה ד') מתאימה לתפיסתו (שם) בהוראתו שיש "ליישר קו" עם הנורמה החברתית הקיימת: "אל תפרוש מן הצבור ואל תאמן בעצמך עד יום מותך ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע...". ההנחה שיש כוח בשותפות עם הציבור לצקת באדם הפרטי נורמה מוסרית ודתית ראויה, היא חלק מתפיסתו הכוללת של הלל. מכוח תפיסה זו יש להבין את מאמרו של הלל "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" - אדם שהוציא את עצמו מהכלל בהתנהגותו, יש להתייחס אליו כחלק מהנורמה ולדונו רק בהקשר הציבורי. נראה שלדעת הלל, אין עניין ב"לימוד זכות" במובן הכללי שלו, אלא בצד הפרקטי שמלמד כי אין להבין התנהגות לא שגרתית בלי לראות את הקשרה הריאלי. ניתן להסיק מכאן שמטרת לימוד הזכות היא חזרה אל הנורמה. במילים אחרות, אם אדם יצא מן הנורמה עליך לדונו לפי "מקומו", דהיינו הנורמה שקיימת במציאות חייו. בכך מונע הלל אפשרות של חריגה מההתנהגות המקובלת בציבור, ואם כן אף שלשיטת הלל יש כאן ירידה לפרטי המקרה, המגמה היא לקשרו ולחברו להתנהגות ציבורית, ובכך למנוע נזק אפשרי למתבונן.
כעת ננתח את הלימוד לכף זכות בהקשר של קניין תורה, ונראה שיש להבין מידה זו מתוך הזיקה ללימוד תורה. את המידות שהובאו במשנה בה הוזכרה מידה זו יש לחלק לסוגים שונים, והמידה "מכריעו לכף זכות" שייכת לחלק הקשור ביחס של הלומד עם חבירו ללימודים:
...נושא בעול עם חבירו, מכריעו לכף זכות, מעמידו על האמת, מעמידו על השלום...
אם כן, יש לראות את הלימוד לכף זכות בהקשר המיוחד של לימוד תורה, אשר במהלכו נחשפים הלומדים למתח לימודי-שכלי ורגשי עמוק, על רקע חיפוש האמת. לימוד הזכות נועד לבנות מערכת לימוד שיהיה לה המשך.
ג. ניתוח המעשים בתלמוד בבלי שבת קכז:
בגמרא בשבת קכז: מובאים דברי רבי יוחנן, שקובע כי הדן את חבירו לכף זכות הוא בין ששה דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. לימוד זכות הוא יוצא דופן ברשימה זו, באשר הוא עוסק במידה ודרכי התנהגות, ולא במצווה כהכנסת כלה ולווית המת. מאידך, ברור שרבי יוחנן כולל מידה זו בקבוצה המאופיינת בכך שיש פירות גם בעולם הזה, שהרי זוהי מידה שיוצרת אוירה חברתית נקייה, ולפיכך יש בקיומה גם שכר בעולם הזה.
בהמשך מובאים בגמרא שלושה מעשים המחזקים את הכלל בעניין לימוד זכות:
מעשה באדם אחד
 
תנו רבנן: הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות. ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים. ערב יום הכפורים אמר לו: תן לי שכרי, ואלך ואזון את אשתי ובני. אמר לו: אין לי מעות. אמר לו: תן לי פירות. אמר לו: אין לי. תן לי קרקע. אין לי. תן לי בהמה. אין לי. תן לי כרים וכסתות. אין לי. הפשיל כליו לאחוריו, והלך לביתו בפחי נפש. לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו, ועמו משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו. אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו. אמר לו: בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני? אמרתי: שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך, ולקחת בהן. ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני? אמרתי: שמא מושכרת ביד אחרים. בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני? אמרתי: שמא מוחכרת ביד אחרים היא. ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני? אמרתי שמא אינן מעושרות. ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני? אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. אמר לו: העבודה, כך היה! הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי. ואתה, כשם שדנתני לזכות המקום ידין אותך לזכות.
מעשה בחסיד אחד
 
תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת בת ישראל, ולמלון השכיבה תחת מרגלותיו, למחר ירד וטבל ושנה לתלמידיו. ואמר (להן) [מסורת הש"ס: להם] בשעה שהשכבתיה תחת מרגלותי במה חשדתוני? אמרנו: שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבי. בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני? אמרנו: שמא מפני טורח הדרך אירע קרי לרבי. אמר להם: העבודה, כך היה. ואתם, כשם שדנתוני לכף זכות המקום ידין אתכם לכף זכות.
מעשה ברבי יהושוע
 
תנו רבנן: פעם אחת הוצרך דבר אחד לתלמידי חכמים אצל מטרוניתא אחת, שכל גדולי רומי מצויין אצלה. אמרו: מי ילך? אמר להם רבי יהושע: אני אלך. הלך רבי יהושע ותלמידיו, כיון שהגיע לפתח ביתה חלץ תפיליו ברחוק ארבע אמות, ונכנס ונעל הדלת בפניהן. אחר שיצא ירד וטבל, ושנה לתלמידיו. ואמר (להן) [מסורת הש"ס: [להם] בשעה שחלצתי תפילין במה חשדתוני? אמרנו: כסבור רבי לא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה. בשעה שנעלתי במה חשדתוני? אמרנו: שמא דבר מלכות יש בינו לבינה. בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני? אמרנו: שמא ניתזה צינורא מפיה על בגדיו של רבי. אמר להם: העבודה, כך היה. ואתם, כשם שדנתוני לזכות המקום ידין אתכם לזכות.
 
 
שלושת המעשים מתייחסים לשלושה סוגים של טיפוסים: אדם מן השורה, החסיד והחכם. בעוד שהמעשה הראשון עוסק בחשד בתחום הממוני, השניים האחרים עוסקים בעריות.
במעשה הראשון, מתברר לבסוף שלימוד הזכות לא היה מדויק, שהרי בשלבים הראשונים הסביר השכיר כל אפשרות לגופה ("אין לי בהמה" - שמא מושכרת ביד אחרים, "קרקע" - מוחכרת ביד אחרים..."), אך בסופו של עניין הסיבה לאי מתן השכר הייתה שהנכסים הוקדשו לשמים. ברור שלימוד הזכות כאן יוצא מנקודת הנחה שבעל הבית לא משלם כנדרש בגלל סיבה חיצונית המונעת ממנו תשלום, ואכן כך היה.
אולם, אין להסיק מכאן על טיבו הגורף של לימוד זכות, שהרי במעשה שלפנינו יש חריגה בוטה מהנורמה החברתית של תשלום שכר. גם גורם הזמן הוא ייחודי מאד - הזמן הוא ערב יום כיפור, והדבר מקצין את התימה על עזותו של בעל הבית בערב יום הדין. בנוסף לכך, מהמעשה עצמו ניכר כי בעל הבית "מותח" את הקו, שהרי הוא מביא משא שלוש חמורים לביתו מלאים כל טוב ולא עוסק בעניין התשלום, אלא ניגש בפירוט רב לשיחה אודות החשדות נגדו, ובכך מעמיד במבחן את העובד עד קצה הגבול. מכאן נראה שדווקא הנסיבות הקיצוניות מאפשרות את לימוד הזכות המופרך שנקט העובד. אם כן, אף שהמעשה הוא, בראייה ראשונית, סיפור מופת של לימוד זכות, הרי שבפועל ברור למעיין בדקדוק שהנסיבות הקיצוניות מצריכות לימוד זכות.
המעשה השני עוסק בחסיד שהוא עצמו טרוד בדבר מצוות פדיון שבויים, והמבקרים הם התלמידים. גם כאן יש מעשים תמוהים וחריגים מאד לאדם חסיד. אמנם ברור שהוא עוסק במצווה הדורשת התייחדות מסוימת עם השבויה, אך לאחר שהוציאה מבית האסורים, אין צורך לשכן אותה יחד איתו במלון. לימוד הזכות כאן הוא מההקשר הספציפי של אותו אירוע: הרב סבר שעדיף שהשבויה המשוחררת תשהה איתו, כיוון שהוא בטוח שלא יחטא, ולא עם התלמידים, כיוון שיש בהם "תלמיד שאינו בדוק". במקרה זה, יש הנחה מוקדמת של התלמידים כי רבם לא יחטא, ושהמצב המיוחד מכתיב התנהגות שונה. אם כן, גם כאן הנסיבות הקיצוניות מביאות את החסיד לנקוט בצעדים קיצוניים ולא שגרתיים.
במעשה השלישי מסופר על חכם שנשלח לביצוע משימה מורכבת (שיחת עומק עם מטרוניתא בהקשר פוליטי). נראה שבניגוד למעשה הקודם, כאן גם המציאות מורכבת וגם המשתתפים נמצאים בריחוק מסוים מהאירוע (אולי פיזי, וודאי שאישי, שהרי אין כאן יחס רב-תלמיד). ואף שכאן המציאות מורכבת ויש מקום לחשוש לחטא של חכם, עדיין יש לזכור שיש בסיס חזק לחכמים ללמד זכות על חברם, בהנחה שהוא מודע לכך שהם בקרבת מקום, אך בעיקר מתוקף אישיותו ותורתו.
 
ניתן לסכם, שאף שכל סיפור מהמעשים הללו מאפיין זווית אחרת ב"לימוד זכות" - האחד באדם מהשורה, השני בחסיד ותלמידיו והשלישי בתלמיד חכם - הרי שיש להבין שכל שלושת המעשים התרחשו בתוך מסגרת מסוימת המאפשרת לימוד זכות: מסגרת הסיפור כל כך קיצונית, שהעומד מן הצד מבין שיש למציאות זו פירוש אחר.
לכן, לדעתי, אין ללמוד מכאן על "לימוד זכות" מהסוג הכללי, דהיינו על הצורך ללמד זכות בלי קשר לאירועים הריאלים; נהפוך הוא - מכאן ניתן ללמוד שבנסיבות קיצוניות לימוד הזכות הוא הפירוש הנכון למציאות.
ד. הסוגיה במועד קטן יח:
לפני סיכום, יש להזכיר גישה אחרת בנושא. במסכת מועד קטן דף יח: מובא הסיפור הבא:
אמר רבי ראובן בן איצטרובילי: אין אדם נחשד בדבר אלא אם כן עשאו, ואם לא עשה כולו - עשה מקצתו, ואם לא עשה מקצתו - הרהר בלבו לעשותו, ואם לא הרהר בלבו לעשותו - ראה אחרים שעשו, ושמח.
לשיטה זו ברור כי "אין עשן בלי אש", ואם יש ריח של חשד כנראה שיש לו בסיס כלשהוא. שיטתו של חכם זה נוגדת, לכאורה, את מה שראינו עד כה. אמנם סוגיית הגמרא שם מקשה על מימרא זו, אך אין באוקימתות שם כדי לעמעם את אמירתו הברורה של רבי ראובן בן איצטרובלי.
ה. סיכום
 הצענו שלוש אפשרויות להסבר לימוד לכף זכות:
א. לימוד זכות "כללי": לפי גישה זו יש ללמד זכות בכל מצב ועל כל אדם, גם בלי קשר למציאות.
ב. לימוד זכות כללי אך בראיה מציאותית: לפי גישה זו אין צורך לברר את הסיבה הריאלית המדויקת למעשה בעייתי, אלא יש לראות את מעשה האדם בהקשר הרחב ובכך ללמד זכות.
ג. לימוד זכות פרטני ומחובר למציאות: לפי גישה זו יש ללמד זכות רק אם יש לכך בסיס במציאות הריאלית.
באופן כללי, ניתן לקבוע שמימרות כלליות וסתמיות (כבמשנה אבות פרק א' משנה ו', או מימרתו של רבי יוחנן בגמרא שבת קכז:), נראות במבט ראשון כמתאימות לגישה הראשונה, לפיה לימוד זכות הוא חובה גורפת בלי התחשבות במציאות. אולם, בניתוח של המאמרים השונים והקשרם, נראה לומר שההשקפה העולה ממאמרים אלו דומה יותר להגדרה השנייה, שיש לראות את המעשה והעושה בהקשר כולל יותר, ובכך לדון את האדם מתוך "מקומו", דהיינו ההקשר הנובע מהנסיבות.
ברור לכל שאין במאמר זה כדי להקיף את כל הצדדים של שאלת לימוד הזכות, וודאי שלא ניתחנו כאן את כל מאמרי חז"ל. בכל זאת, יש כאן ניסיון לפתח דברים מתוך מקורותינו.
אסיים בנימה אישית. בחודש שבט התשי"ח, כתב דודי, הרב עוזי קלכהיים זצ"ל, חיבור לכבוד נישואי הורי יבל"א, חיים ועדינה. שם החיבור הוא "אגרא דבי הילולי", והוא עוסק בשמחת חתן וכלה ובניתוח שבע הברכות. אביא כאן מדבריו בנוגע לענף חשוב בפרק לימוד הזכות - לימוד הזכות על עם ישראל:
דברי הרמב"ם באגרתו (אגרת קידוש השם) וכן הגמרא בפסחים (פז. בדברי התוכחה לה' להושע על דליטוריא בעם ישראל), מלמדים יסוד חשוב, 'אהבת ישראל'. ואהבה זו צומחת על הרקע של 'בחירת ישראל', לאחר הידיעה שישראל בני אברהם יצחק ויעקב שנבחנו לפני הקב"ה, מגיעים לצדק את בניו ואת כל הבריאה, "אהבת ישראל מחייבת אהבת כל האדם" (אורות ישראל ד,ה) ומקצוע זה רחב ועמוק, הדורש טיפול, טיפוח וגידול, לא לחינם האריכה הגמרא בתיאור הדו-שיח בין ה' להושע, ללמדנו שבחירת ישראל קימת לעד, ואין מקום מחשבה של "העבירם באומה אחרת" כיון שהקשר בין ה' וישראל אינו תלוי במעשים טובים, זוהי ברית אבות הקיימת גם בזמן שזכות אבות תמה.כמובן שככל שירבו המעשים הטובים יתהדק הקשר - ותגלה השראת השכינה בתוך המחנה.
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, שנת תש"ע
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit
 Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   הדברים מוקדשים לעילוי נשמת אוריאל היקר; בחור שזכיתי ללמדו וליהנות מזיו אישיותו הקורנת טוב ונועם, אשר עינו עין טובה כלפי כל אדם, ומסר את נפשו על עם ישראל ותורתו.
[2]   אני מודע לכך שעל פניו נראה שיהושוע בן פרחיה סובר שלימוד זכות הוא כללי ואינו נוגע למציאות הריאלית; אף על פי כן, העמקה במאמרו מראה שיש לבאר כפי שהצענו.