מכתב לקו - "כי עליך הורגנו"

  • רבני ותלמידי הישיבה

דברים לזכרו של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) ז"ל / ראש הישיבה הרב יעקב מדן:

אנשי כנסת הגדולה הורישו לנו שלוש אמירות בפתיחה למסכת אבות. נתייחס כאן לשנייה בלבד: 'והעמידו תלמידים הרבה'. אפשר שיש קשר בין אמירה זו לאחת המהפכות הגדולות שהיו אי פעם בשושלת קבלת התורה – המרת הכתב העברי שבו ניתנה התורה (לאחת השיטות במסכת סנהדרין) לכתב האשורי שעלה עמם מבבל. כך שונה הכתב גם להלכה בספרי התורה, בתפילין, במזוזות ועוד. דבר זה נעשה מסיבה אחת בלבד, הצורך להנגיש את התורה ואת לימודה לכלל העם, ושלא תהיה רק נחלתם של המשכילים ביותר, שהכירו גם בבבל את הכתב העברי הקדום. תיאור של מפעל מעין זה של אנשי כנסת הגדולה ניתן בנחמיה ח' על עזרא הקורא בתורה והלוויים המבינים לכל העם את הכתוב בה. היה שם אחד ממעשי התשובה הגדולים שאירעו אי פעם בעם היהודי.

לא רבים בעם ישראל זכו להנגיש את התורה לכל שכבות העם אחרי מעשה זה. עשו זאת רש"י בפירושיו לתורה ולש"ס, הרמב"ם בכתיבתו את 'משנה תורה' ורבי יוסף קארו בשו"ע. בדורנו זכה לכך יותר מכולם הרב עדין אבן ישראל ז"ל בש"ס שהוציא, ש"ס מנוקד ומפוסק בחזות מאירת עיניים, ש"ס עם פירוש עממי המובן לכל דורש, פירוש המתמודד גם עם בעיות המודרנה והמחקר. לימים עשה זאת הרב עדין גם לרמב"ם, לתנ"ך, לפרקי אבות ועוד. כל ספריו יקרים מפז, אך הזכות להנגיש לכל המעוניין, גם אם אינו בעל רקע תורני, את התלמוד הבבלי עולה על כולם. עמלו היה עמל סיזיפי במשך עשרות שנים, אך התוצאה הצדיקה עמל זה.

כתב החרטומים המצרי הפך להיות שם נרדף למשימה קשה ביותר לקריאה. זה היה מכוון! אנשי המשפט המצרים רצו, שידיעת המשפט תהיה של 'אנשי המקצוע' בלבד, והעם יזדקק לשירותיהם תמורת תשלום. רעיון זה בא לידי ביטוי במקצועות רבים ובתרבויות רבות. גם חלק גדול מאנשי התורה אהבו כיוון זה, אם כי מסיבות אחרות ולשם שמים. אך כוונת התורה היסודית היתה עוד מימי משה, ובדגש על עזרא ואנשי כנסת הגדולה – הנגשת התורה לכל העם וחיבובה עליו. בדורנו הפך צורך זה לחיוני הרבה יותר מבדורות קודמים, ותקצר היריעה מלפרט את הסיבות. הבעיה היתה, שמשימה כזאת דרשה עמל סיזיפי של עשרות שנים. הרב עדין ז"ל צלל למים העמוקים, שחה בהם ללא לאות והעלה מרגלית שאין כמותה בידו.

לא הספיקו שורותינו לתאר את הישיבה הראשונה שהקים במוסקבה ולא עוד מקומות תורה נוספים שהקים. יהי זכרו ברוך, ויה"ר שתעמוד לנו זכותו.

 
מסורת הלכה היא בישראל כי אדם מישראל שנהרג באלימות על ידי הגויים נקרא קדוש. ולענין זה אין מחלקים בין אדם לאדם, בין שהיה אותו אדם ירא שמים כל ימיו, מדקדק בקלה כבחמורה, ובין שהיה פורק עול שמים ועול מצוות. אולם, כיוון שנהרג הריהו קרוי ונחשב קדוש, ולא זו בלבד שאין עוונותיו נזכרים ונחשבים לו כלל אלא על כיוצא בו אומרים "אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם".
הרעיון של קידוש ה', כאשר מניח אדם מישראל שימיתוהו למען קדושת התורה והאמונה, עתיק הוא כעם ישראל עצמו. אולם לכאורה, מה טעמה ומה ענינה של הרחבה זו של המושג לגבי כל אדם מישראל בכל הנסיבות, מה האידיאה שבקריאת "קדוש" למי שלא נתכוון כלל ולא חשב כלל על קדושת ה' בשעה שנהרג? על מנת להבין את הדברים לעומקם יש להבין את דברי חכמים שפרשו באופן זה את הכתובים המזעזעים בפרק מ"ד בתהלים, וביותר את הכתוב "כי עליך הורגנו כל היום". ובעיקרם של דברים כך אמרו: כאשר נהרג אדם מישראל בידי הגויים יתכן כי באופן מיידי לא היתה המחשבה על היותו יהודי דוקא, ואף הוא האיש שמסר עצמו, לא שער ולא חשב על כך. אולם בשרשם של הדברים, במקור הראשוני שלחם, אין אדם מישראל נהרג אלא בשל היותו יהודי, והיותו יהודי מבטאה במהותה הראשונית, לאחר כל ההסתרים, שלעתים הוא חפץ בהם, את הקשר הנצחי המהותי של ישראל והקדוש ברוך הוא. ומשום כך – הרי בסופו של חשבון כך היא האמת: "עליך הורגנו".
במשך דורות אחרים התעוררה תנועה רבת-משמעות בעם ישראל אשר ניסתה להעמיד את בעיות היהודים על צרור של סיבות רציונליות ופשטניות. רבים טענו היהודים נרדפים בשל העדר מגע תרבותי עם יושבי הארצות בהן הם גרים. אם אך תהיה ליהודים השכלה כללית, אם אך ישתלבו אל תוך החיים התרבותיים של העמים בהם הם מצויים – כי אז תיפתר בעיית היהודים. תנועת ההשכלה היתה במובנים מסוימים תנועה פנים יהודית שנענתה לאתגר זה, ואכן היהודים קנו השכלה כללית, השתלמו בשפותו במדעים, הפכו לחלק כמעט בלתי נפרד מן החברה בה חיו – ואז פרצה אנטישמיות חדשה, מכיוון אחר: היהודים נוטלים חלק גדול מדי בחיי התרבות של העמים, היהודים גוזלים את מקומותיהם של אחרים, היהודים משנים, מסלפים ומטמאים את התרבויות הזרות בהן נעשו שותפים כה נמרצים לעשיה. אם, במישור אחר, טענו תחילה כי היהודים נרדפים ומופלים לרעה, משום שהם עוסקים במקורות פרנסה בזויים וטפיליים, הרי לאחר שפנו היהודים לעסקים הגדולים ורכשו לעצמם הון ומעמד כלכלי ופוליטי – הועלתה הטענה כי הם מנסים להשתלט על העולם, כי "זקני ציון" מנצלים את העולם הגויי ושואפים לכבוש אותו. אם, שוב בתחום אחר, האשימו את היהודים, כי הם מבודדים את עצמם מבעיותיו של העם הפשוט שבתוכו הם יושבים – והיהודים פנו לעזור ולסייע לעמים שונים בשחרור לאומי וסוציאלי, "הלכו אל העם" (לא עמם שלהם, אלא העם בקרבו גרו), מסרו את נפשם להורות וללמד, מסרו את נפשם להיטיב את מצבם של המוני האכרים והפועלים עלו ונפלו על בריקדות בכל רחבי תבל – הרי בתמורה לכך סולקו מכל עמדת כוח, הואשמו בכל אשמה, נשלחו למחנות באותם משטרים שהם עצמם פעלו להקמתם, ובכל מקום אמרו להם בשבעים לשון "יש כאן יותר מדי אברמוביצ'ים!" ואז באו אחרים – לא-יהודים כיהודים – וטענו כי מקור כל הרעות הוא בהעדרה של מדינה יהודית, בהעדרו של צבא יהודי, בהעדרו של מרכז יהודי שיעמיד את עם ישראל במישור אחד עם כל העמים, ועם ישראל הקים לעצמו בקרבנות עצומים מדינה לעצמו, והוא בנה כוח מפואר להגן עליה, והוא לוחם את מלחמותיה ומזים את הבדותה על פחדנות ועל אזלת יד – והוא ממשיך להיות שנוא. זו הפעם הרביעית שקמים במאורגן במפורש להילחם בנו, להכותנו לגרשנו מן הארץ ובסופו של דבר – להשמידנו כליל. בפעם זו אנו אשמים משום שאנו מחזיקים בשטחים, בפעם אחרת אשמנו בכך שגרשנו את הפליטים, ובראש ובראשונה – בזה שהעזנו להתקיים.
ולאחר כל אלה, לשם מה להרחיק ללכת ולחפש את הטעמים הפסידו-רציונליים שמשמיעים כנגדנו, לשם מה לנסות ולמצוא מכנה משותף שאיננו קיים עם בעיות אחרות במקומות אחרים? בדלותנו ובגדלותנו אנו שנואים, ואנו שנואים משום שיהודים אנחנו.
הנביא אומר: "אתם עדי נאם ה' ואני אל", וחכמים אומרים בלשון נועזת: כשאתם עדי אני אל, וכשאין אתם עדי כביכול איני אל. עצם קיומנו הוא עדות מתמדת עבור הקדוש ברוך הוא, אנו עדיו במציאות של העולם. אנו עומדים לבנו בתוך עולם עויין ומחזיקים בזהותנו, ביודין ובלא יודעין, משום שאנו חשים כי עצם הווייתנו מוכיחה דבר מה. והיא אכן עדות מתמדת לרעיון גדול אחד: "אני אל".
שנאת ישראל לא החלה עתה, היא בת אלפי שנים, ושנאה זו היתה כרוכה תמיד בידיעה כי עם ישראל, בעצם קיומו, מעיד ואומר דבר מה לעולם כולו. אם אנו שנואים הרינו שנואים משום שהעולם מרגיש שאנו מביאים לו בשורה, בשורה שהוא מכיר ויודע את ערכה, שהוא יודע עד כמה היא משנה את כל מציאותו הטורפנית והפרטית של העולם, שהיא הופכת אותו משום כך ל"בצלם-אלוהים" יותר, לעליון יותר. והוא שונא אותנו משום כך, משום שאנו מכריחים אותו להיות טוב יותר, להיות נעלה יותר. הוא שונא אותנו משום שאנו מהווים תזכורת מתמדת לו על פחיתותו, הוא רוצח אותנו משום שאנו הכנסנו לתוך עולם המושגים שלו את "לא תרצח".
ודאי, לא כל אדם מישראל הוא התגלמות המוסר בכל דרכי חייו, הרבה והרבה יש לנו לתקן בעצמנו. אך עם זאת, אותו אדם מישראל, רחוק כמה שיהא מערכיו וממורשתו של עם ישראל, כל עוד הוא דבק ביחודו היהודי הריהו שומר בכל זאת על אותה נקודת הבדלה, על אותה מחאה שבעצם היותו מה שהוא. בעצם היותו הריהו ממשיך להיות עד, עד של הקדושה, עד של הקדוש ברוך הוא.
וכשאנו נהרגים חייבים אנו לזכור: אלף אלפים אמתלאות יש לכל מקרה פרטי של הרג, אולם בסופו של דבר על כך אנו חיים ומתים: "כי עליך הורגנו כל היום", משוך כך, לשם כך.
 
מעריב, ה' בכסלו תשל"ד.
 
מאמר זה הופיע בעלון שבות גליון 43.